לפרשת נשא – כבוד האדם בתורת ישראל

בהלכות מעילה המופיעות בפרשתנו המתייחסות לגוזל ונשבע על שקר נאמר, "והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו". הוראה זו מעוררת עניין, שניתן לאפיין בה את התייחסותה של היהדות למבנה הערכי מוסרי של האדם הפרטי ומחויבותו לערכי החברה כולה.

הלכה זו קובעת, שהגוזל או מועל בפיקדון ונשבע לשקר חייב לשלם לנגזל את הקרן ולהוסיף עליו חומש כאשר הוא מודה באשמתו. כלומר את הקרן הוא חייב לשלם, בכל מקרה, היות שזהו ממון חברו, אבל אם חויב בדין, על פי עדים, אין הוא מחויב לשלם קנס בשיעור של חמישית מערך הגזלה אלא אם הודה לבסוף בכך שגזל.

משמעות הדבר, שהתורה ככל שהיא קובעת סולם ערכים, אין היא נכנסת לתוך מצפונו האישי במקרה פרטני של האדם עם עצמו ואינה קובעת לו מציאות עובדתית ומאלצת אותו לקבלה על עצמו, אם הוא לעצמו יודע על אמת שלו, שאינה מתגלה בהליך ההתדיינות הטכני אותו קבעה, התורה עצמה. תשלום הקנס בשיעור חומש נובע מרצונו האישי לתקן את העיוות שיצר, כאשר נשבע לשקר, אבל כאשר המועל אינו מודה באשמתו, הרי שאין התורה מאלצת אותו להיות כטובל ושרץ בידו, בעיני עצמו, ומאפשרת לו נאמנות לצדק פנימי שלו ואינה מאלצת אותו לשלם את הקנס, שאין בו כדי לתקן את שבועתו לשקר, היות שהוא אינו מודה בכך ששיקר.

מרשימה מאוד היא גישה תורנית זו, המכבדת את חופש הפרט בהיותה מודעת למוגבלותה של עשיית הצדק הציבורית, החשובה כדי לאפשר את זרימת החיים, תוך קביעת נורמות ציבוריות אחידות. אולם בד בבד עם עשיית הצדק הכללית, מאפשרת התורה לפרטים לקבוע לעצמם את האמת והשקר האישיים שלהם, הידועים להם ממקור ראשון ואינה אוכפת עליהם את ביטול ידיעתם לקביעת בית הדין, שהרשיע אותם במקרה ספציפי.

לא נותר לנו אלא לצפות ליום בו ילמדו תועים בינה וילמדו מתורת ישראל את כללי כבוד האדם וחירותו ולא יצאו לרעות בשדות זרים לחצוב להם משם ערכים, שהם כבורות נשברים.

לעיון במאמר פרשת נשא משנת תשס"ד -  מלכות ישראל כתנאי לעבודת ה':http://he.manhigut.org/content/view/728/109/