|
בס"ד ר"ח סיוון התשס"ה (8.6.05) (נכתב בהשראת כתבי מנחם בגין "במחתרת", כרך ג' עמ' 66-67 ) אין אנו מבכים אותן. לא נועדנו לבכי. הן לא נכנסו בשערי הצדיקים למען נבכה אחריהן. תפקידו של נאבק - ללחום. רצונו-לנצח ולראות בניצחון עמו. נכונותו - להסתכן ואף להיעצר למען הניצחון. ואם עלה בגורלו להיעצר - ימשיכו אחריו את המערכה באותו העז. באותה עקשנות. באותו רצון לנצח. באותו רצון לנצח. באותה נכונות להקרבת הקרבן העילאי למען הניצחון - החירות.
בתוך כל הצער ואי-הנוחות נזכור: זה אלפי שנים הננו חיים בזכות אלה, שחיו על אמונתם, בזכות אלה ששמרו על עקרונות, ורחמים לא ביקשו ונלחמו לא נכנעו. הם ממשיכים בגופם את חזון הדורות עליו נאבקו רבים. החשמונאים, בר כוכבא, אנשי מצדה וקדושים רבים - הם רוצים מדינה יהודית - ליהודים! ולא להיות נרדפים ומגורשים! באותו לילה של מעצרן חגג 'העריץ' את נצחונו – מתנגדיו כעת מאחורי סורג ובריח. אך העריץ – הכסיל לא ידע כי על ניצחון כזה יאמר- "אוי למנצחים". כי באותו הלילה – ליל הפחדים האפל לעריץ ומבצעי פקודותיו וליל האור לאומה שוחרת החופש – נוצר בעם כוח חזק מכל נשק, אדיר מכל שריון. באותו לילה נולדה האגדה. את חירותן ידע השלטון העריץ לשלול - אך את רוחן, תקוותן ואמונתן הוא אינו יכול לכלוא. מסירות נפשן של שבעת האמיצות, המתייצבות בגאון נוכח פני השלטון, כשהן שוחרות את חופש עמם, הפכה באותו הלילה לאגדה. אגדה זו בלתי מנוצחת היא. היא תהיה לשיר עממי, היא תחדיר לבקתות העניים, תסיר מנוחה ממשכנות העשירים, תרדים ילד בעריסתו, תרעיד גיבור משלוותו, תעבור מקצה ארץ אל קצה, ובכול מקום שבו תדרוך כף רגלה ייכבשו לבבות, יוצתו עיניים באש קדושה, יתמתחו שרירים וקול ישמע: "קומו, קומו!!". והם יקומו. רבבות. דרוכים למערכה. חמושים באמונה. מוכנים לכול. נטלי מורא. אוהבי חירות. אויבים נוראיים לעריצים ולעריצות. משחררי עם מכבלי כובשיו. חניכיה של אגדת בנות מעשיהו – העם ושבעת בנותיו. בהערצה עד אין קץ, אריאל ונגרובר
מטה 'הבית הלאומי'
מגרש הרוסים. תא 5 * לאותן גיבורות שכבר למעלה מ-20 יום אינן מזדהות או שמסרבות לצאת בתנאים מגבילים.
|
