|
ימים אלה הם ימי שלטון טרור, שבהם אסור לומר את מה שחושבים. הטלת האימה על הציבור, הנמשכת כבר מאז רצח רבין, היא כה גדולה, עד שכל מי שחפץ לומר דברים מסויימים, אינו מסתכן רק במה שיעשו לו השלטונות, אלא במה שיעשו לו חבריו, בגלל מה שיכול להיות שיעשו להם השלטונות. זהו מתכון בדוק להפרדה בין חברים ובני משפחה, לפיצול בתוך סיעות רעיוניות ולזריעת איבה, ניכור וחשדנות במחנה שלם.
זוהי סיבתו - ומהותו - של שלטון האימים העכשווי. בעבר, כשהיינו ילדים, קראנו על קיומו של דבר כזה - היום זה מה שאנו חשים כאן ועכשיו, כשכל אחד שאומר מה שלא נראה לנו כבר חשוד על ידנו בהשתייכות לצד הלא-נכון(?), ואנו נבהלים אם במקרה אנו מוצאים בין בני משפחתנו וידידינו, כאלה שעלולים לומר את מה שבגללו אנו עלולים להיות מוזמנים לחקירה – שבעקבותיה, אנו יודעים, אין אדם חייב להמצא אשם כדי למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח למשך חדשים רבים. ועל כל אלה תודה לאנשי הציבור הרבים שלנו, הדואגים לענינינו ולשלומנו ובראשם לראש הממשלה שלנו, איש המוסר, לשב"כ הדואג, למערכת המשפט חסרת-הפניות, לתביעה הצדקנית, לתקשורת האמיצה, ליועץ הממשלתי הבלתי-מתפשר ולשאר החברים הדואגים... וכמו שנהגו לומר בעבר במלחמות ישראל, נאמר גם אנו: "ונזכור את כולם".
|
