ההתחברות

גל המרי האזרחי שפרץ לכבישי המדינה לפני כחודש היא ההתפתחות החיובית ביותר, מבחינת כושר השרידות של מדינת ישראל, מאז אסון קבלת חוק פינוי פיצוי בכנסת. מעשה זה נותן לראשונה תקווה כי ישראל תתאושש, לפחות מבחינת אחדותה הפנימית, מהשלכות העברת החוק.

המשמעות החמורה ביותר הנובעת מחוק פינוי פיצוי אינה האפשרות להחרבת גוש קטיף וצפון השומרון, נורא ככל שהדבר יהיה, אלא מעצם העברת החוק. עד למועד קבלת החוק, העם היהודי היה אמנם חצוי מבחינת דעותיו ותרבויותיו, אך עדיין לא נפרצה אחדותו הפוליטי. עדיין נשמרו, פחות או יותר, זכויותיו של כל אחד, כחלק מהכלל הפוליטי. חילוקי הדעות נותרו בגדר צעקות בכנסת והצבעות בקלפי ותו לא.

חוק ההתנתקות שברה את הקהילה הפוליטית המאוחדת שנוצרה ב-1948. לראשונה, הויכוח המדיני גרם לרוב בכנסת לשלוח יד בזכויות היסוד של המיעוט. העם התחלק לשתי קבוצות: אלה שזכויותיהם מוגנות, ואלה שזכויותיהם הפכו נושא למשא ומתן. ההשלכות אף חמורות יותר, ופוגעות גם ברוב המפר זכויות: אי אפשר לדעת מתי רוב זה יתפצל, ומתי תיווצר קואליציה מזדמנת שתטרוף את זכויותים של מיעוט אחר (חובשי מגבעות שחורות, למשל). ההתנתקות היא מעשה של חברה שאבדה את הצפון המוסרי, דבר הנורא מההתנתקות עצמה.

יש מתומכי ההתנתקות שרוצים לטעון כי ההתנתקות היא "חוקית" ושיש לכבדה כהחלטה "דמוקרטית." תומכים אלה רוצים לאחוז במקל משני קצותיו: גם לעשות עוול בזולת, גם לטעון כי הלז חייב לציית רק בגלל שרוב הוא זה שהחליט להפר את זכויותיו. אך מהרגע שרוב מפר במתכוון את זכויות הזולת, הוא שובר את ברית המחויבות ההדדית. איש אינו חייב, ואף אינו רשאי, לנהל משא ומתן על זכויותיו היסודיות. ייתכן ויוותר לרוב לתקופת מה הכוח לאכוף את עמדתו, אך הסמכות לתבוע ציות אבדה.

כפי שכתב ג'ון לוק, אבי התיאוריה של משטר זכויות, במסה השנייה של הממשל המדיני (פיסקה 222):

הנימוק המניע בני-אדם להצטרף לחברה הוא שמירה על זכויותיהם [לוק משתמש במילה "קנינם" אך מבהיר במקום אחר כי כוונתו לכל זכויות יסוד]; והמטרה שלשמה הם בוחרים ברשות מחוקקת ומיפים את כוחה, היא שיהיו חוקים נחקקים וכללים נקבעים כאמצעים לשמירה וסייגים לזכויותיהם של כל בני החברה. . . . כל אימת שמנסים המחוקקים לגזול מבני העם את זכויותיהם ולהאבידן . . . מעמידים הם את עצמם במצב מלחמה כלפי בני העם, ומכאן ואילך פטורים הללו מחובת משמעת.

לאחר חקיקת החוק התפתח בחלקים מהחברה הישראלית דיון על עתיד יחסי הקהילה האמונית למדינת ישראל. קהילה זאת שסועה בתוכה: לא קל להודות שהמדינה ששרתת אותה והאמנת בה כל חייך הפכה לרועץ. בהגליון האחרון של כתב העת תכלת יוסי קליין הלוי טוען בלהט כי "דתיים לאומיים" חייבים לשמור אמונים למדינה משום שהיא נשארה, לטענתו, ציונית. אין במאמרו מילה אחת על המשמעות המוסרית של ההתנתקות. נציגי המכון הישראלי לדמוקרטיה הגיעו ליישוב קדומים והרצו הרצאות ארוכות על חובת הנאמנות למדינה. טענותיהם נגדעו במשפט קולע אחד של משה פייגלין, ששאל אם הזכויות של מתנחלים ראויות להגנה שווה לזכויות ערבים. הם הודו שתשובתם שלילית.

אמת. אם מעיינים בתיאוריה הדמוקרטית הקלאסית, אין לקהילה הרואה את עצמה נפגעת על ידי ההתנתקות חובה לציית למשטר המפר את זכויות היסוד שלה, או סיבה להזדהות עימה. הדבר לא צריך לבא לידי ביטוי במרד. מספיק ההתכנסות העצמית, החרדיזציה של הקהילה האמונית ונאמני א"י החילונים, כדי לערער בצורה משמעותית את סיכויי השרידה של מדינת ישראל. אם מורידים את הערבים, שאינם מאמינים במדינה יהודית, מורידים את החרדים, ומורידים את הנאמנים, האם יישאר רוב במדינה הדבק במודל של מדינה "ציונית מתנתקת?" האם לאחר מעשה ההתנתקות יהיה אפשר להאמין שלמדינה "ציונית מתנתקת" החוסן המוסרי והפוליטי הפנימי כדי להגן על עצם קיומה? אפילו תומכי ההתנתקות יכולים לפקפק בכך. זאת הסיבה שחלק מהם מתחננים בפני הקהילה האמונית לא להתנתק—דרישה שאין להם, כמובן, המעמד המוסרי להשמיע. יש לזכור כי גורלו של משטר ויימאר בגרמניה נחרץ כשרוב הציבור הגרמני, הן מימין והן משמאל, הפסיק להאמין בו, שנים לפני שקרס בפועל.

המזל של תומכי ההתנתקות הוא שהציבור האמוני אינו תופס את יחסיו לקהילה היהודית בארץ ישראל באמצעות התיאוריה של מדינת זכויות. גם אם המדינה הציונית בגדה בהם, הם חשים מחויבות לחוסן המוסרי והמדיני של העם היהודי, מחוייבות שמקורה אינו באמנה החברתית הנבגדת מחוייבות שלתפיסתם יהודים אינם יכולים לפטור את עצמם ממנה.

זאת הבשורה הגדולה של המרי האזרחי.

הקהילה האמונית תמשיך להיות מחוברת, מעורה בלב העשייה הלאומית. אמנם הממסד הישראלי דורש ממנה לקבל את גירסתו לגבי סמכויותיה ומוסריות מדיניותה, דרישה שהמפגינים ותומכיהם דוחים. לקהילה האמונית סדר יום משלה. תקופת מה השוטרים עוד ימשיכו לסחוב את המפגינים לכלא, והמפגינים מצדם ילכו למעצר עם שירה בלב. מדובר בתנועת התחברות מתוך ביקורת מוסרית נוקבת, האומרת כי החברה הישראלית חולה וחייבת לתקן את עצמה. המחאה אינה מופנית לתכנית ההתנתקות גרידא, ואינה קמה או נופלת על סיכול תכנית ספציפית. היא דורשת לחולל שינוי בסיסי בהנחות היסוד של החברה הישראלית, כך שעוולה כזאת לא תיעשה שוב בישראל. סימן לשיקום המוסרי הדרוש יכול לבא, לדוגמא, בצורת חקיקת חוק יסוד מתאים, האוסר פינוי יישובים.

מחאת המחנה האמוני היא השרות החשובה ביותר שהיא יכולה לעשות עבור החברה הישראלית בכלל, וההחלטה ללכת בדרך זו נותנת תקווה לעתיד המדינה ולאיחוי הקרע שחוק ההתנתקות יצר. תנועת המחאה לא תיעלם ולא תפסיק לדרוש מהחברה הישראלית להודות בנגע המוסרי שנפל בלבה. תנועה כמו זאת שהיינו עדים לה לפני חודש תמיד יוצרת רושם עמוק בחיים הציבוריים של החברה בה היא פועלת. בסופו של דבר אפילו מתנגדיה החריפים ביותר ייאלצו בעל כורחם לברך על כך, "הטוב ומטיב."