|
בְּקוּמוֹ הוא חשב:
”עבודה - אבצעהּ,
והסדר יוּשַב“,
השיירה יצאה.
בנוסעו הוא ראה
מחלון הנגמ"ש
את הקרקע זרועה
וּבָריח הוא חש
של שדות יְרוקים,
שמלאו בתבואה;
של פירות מתוקים;
צמחיה גְבוהה...
הריח מפריע
לחשוב בצלילות,
מראה וּמתריע
לו על הֶעלות
הוא מרגיש שבסוף
יצטרך לשלם
הוא ממשיך לאסוף
מחשבות מִתְעלם
הוא רואה הישוב
ממשיך כחולם...
אך זה כבר לא חשוב,
הנגמ"ש אז בולם.
התומכים כבר פוזרוּ —
לא תבוא הצלה.
לַישובים שנותרו
מְחַכָה הַשְפֵלָה.
ועתה רק נותר
לסיים המלאכה,
רק ישוב זה נשאר,
ואחר — שכחה...
הוא יורד ונִגש
אל הבית הראשון
הוא אמנם קצת נרגש
ומופתע מן השאון,
אך זוכר הוא היטב
את כוחה של פקודה;
אברהם לא סרב
כְשֶצֻוָה: עקדה!
וגם הוא לא ימעד,
וישלים המשימה,
אף כי הוא מְיֹעַד
לעקוד האוּמה.
הוי חיל מְרוּמֶה,
התנתקות — לא לך!
הן לסגת תִכְמֶה
בלי סיכוי לִבְריחה!
בשלוה מתוחה
הוא דופק על הדלת,
ותצא משפחה
עם ילדה מבוהלת
וישאל: "מוכנים?"
הם ענו בחיוב,
וכך הם מתפנים
והלכו לבלי שוב
מובסת, אבֵלָה
יצאה המשפחה;
שירֵי תהילה
לַמדינה שניצחה!
הדחפור התקרב,
והכף אז הורמה
על הבית החרב,
שנגזל במִרְמָה.
בתוכו כבר אין איש,
נגמרה תכליתו.
החלום הישיש
אובד יחד אתו.
אך ברגע אחְרון
לפני העקדה
בין תקוה לטמיון
זעקה הילדה
זעקה של אימה,
זעקה של פחד
כשופר בדממה
האוויר מפלחת.
צעקת הזוועה
היא נשקה השמור.
משאין עוד תקוה
היא יורה כאמור
זה החץ המורעל;
בְחוֹפְּשוֹ מטרה
הוא מוצא בחיל,
וְלוֹכְדוֹ במהרה...
והכף אז ניחתת,
הבית מושמד,
והקרקע נשמטת;
כבר אין אף אחד.
כבר אין אף אחד
בישוב המנוּדֶה,
רק חייל מבודד
את נפשו שם פודֶה.
רק רוחות רפאים
נשארו מאחור.
שַם לנצח קפואים.
לא זכו הם לחזור.
לבבם אז נפגע,
שמחתם הושתקה,
נשמתם נהרגה,
ורוחם אז רותקה
ביננו שוהים
הם ככל האדם,
אך איננו רואים,
אין רואה מלבדם.
רואים הם זוועה,
חלומם — בלהות,
תמונה זו קבועה
בעינהם הבוהות.
רואים הם את דמות
הילדה הבוכה,
ומבכי העצבות
התמונה אביכה.
רואים הם חממה
כל חלקה נהרסת,
להבת התקומה
בלבם שוב נרמסת.
רואים הם את האב
מסתכל על בֵיתו.
עולמו שאהב
נעלם כך איתו.
את אותם חיילים
לא זכותנו לשפוט.
הם נפלו חללים;
לא השכילו לראות:
בחירתם הקלה:
בחירתם בציות
חייהם קִלְּלַה
והפכם לסיוט
רק חבל שצריכים
לשלם הם על כך,
משטרים מתהפכים...
את זכרם לא נשכח.
|
