|
מאז המאה ה-12 לפני הספירה, עת הכניסו תושבי טרויה את סוס העץ המפורסם לעירם והביאו לחורבנם במו ידיהם, לא נשמע כדבר הזה: הייתכן שישראל הקטנה תזמין במו ידיה את הצבא הערבי הגדול, החזק, והמסוכן ביותר, לפרוס כוחותיו בשטח המפורז על גבול הנגב, בקרבה מיידית לבסיסי חיל-האוויר העיקריים שלה ולמתקנים אחרים?
קוטנה של ישראל הוא שעמד לנגד עיניו של ראש הממשלה לשעבר, בגין ז"ל, כאשר התעקש שבהסכם השלום לא יותר אפילו חייל מצרי אחד בקרבת הנגב, אלא רק "שוטרים אזרחים עם נשק אישי". לאחרונה סיפר לועדת החוץ והביטחון הד"ר מאיר רוזן, מי שהיה יועצו של בגין, שכאשר הבחין בגין במאמצי המצרים לכרסם בפירוז ולו על-ידי הצבה סמלית של עשרות חיילים במזרח סיני, הגדיר את דרישת ישראל לפירוז מוחלט של האזור בתור "ייהרג ובל יעבור!". התעצמותה הצבאית של מצרים בעשורים האחרונים צריכה להדאיגנו. שלא כישראל, מצרים אינה סובלת מערעור על קיומה או על גבולותיה מצד מדינות או עמי האזור. למרות זאת, מראשית שנות ה-80 מנצלת מצרים את כספי הסיוע שהיא מקבלת מארצות-הברית להתחמשות מרשימה, עד שכבר רכשה לעצמה עליונות צבאית מכרעת כלפי כל מדינה ערבית או אפריקאית אחרת. העובדה שהמדינה הענייה והמרוששת הזו ממשיכה להפנות את מירב משאביה לרכש צבאי מעלה את החשש, שהתעצמותה זו מכוונת בעיקר כלפי ישראל. עובדות נוספות, כמו למשל שמאז אמצע שנות ה-90 מדמים רוב התרגילים הגדולים של צבא מצרים מלחמה עם ישראל; או שבשנים האחרונות החלו המצרים להשקיע משאבים אדירים בהעתקת בסיסים צבאיים ותשתיות לוגיסטיות מרחבי מצרים דווקא לחלקה הצפון-מזרחי של המדינה הקרוב לישראל -- גם הן אינן אמורות להרגיענו. כעת מנסים המצרים לסחוט ויתור ישראלי תקדימי בסוגיית פירוז סיני. זאת במסווה של נכונותם הפתאומית להיאבק סוף-סוף בהברחות הנשק משטחם. התעקשותם של המצרים על הצבתם של כ-800 חיילים עם שריוניות ונגמ"שים באזור "ציר פילדלפי" מעידה על עצמה, שיותר מאשר להלחם בהברחות היא נועדה בראייתם לפרוץ פירצה בעקרון הפירוז הטוטאלי של מזרח סיני. שאלמלא כן, מדוע ההתעקשות על 800 חיילים במקום מספר דומה של שוטרים אזרחיים שאינם סותרים את סעיף הפירוז שבהסכמי השלום? יתר על-כן, על-כך שהמצרים רואים בויתור ישראלי בנקודה זו משום נקודת פתיחה למהלך של "השבת הריבונות הצבאית במזרח סיני" מעידה העובדה, שכבר הוצגו על-ידם דרישות לפריסות נוספות בעתיד של כאלפי חיילים עם שריוניות ונגמ"שים לאורך הנגב, בואך אזור אילת. בכל מקרה, הגורמים המקצועיים בישראל מסכימים ביניהם שהמצרים "לא הצטיינו", בלשון המעטה, במאבקם בהברחות הנשק בשנים האחרונות בגלל בעיות בקרום החשק; ולחילופין, שאם רצונם להתחיל ולהצטיין במשימה, הם מסוגלים כבר כיום לפגוע ברשתות המבריחים בעומק סיני ולשתקם, בלא להתנות את "הטיפול היעיל" בשינויים באזור המפורז. לסיכום, פירוז סיני הוא נכס אסטרטגי של ישראל, ומדינות שפויות אינן מוותרות על נכסים אסטרטגיים האמורים לסייע להן ביום פקודה על-מנת להשיג רווחים טקטיים מפוקפקים. כפי שהבין מנחם בגין ז"ל, לפגיעה תקדימית בפירוז סיני עלולות להיות השלכות הרות גורל על המציאות הצבאית בסיני תוך שנים ספורות. האם מתרחש בירושלים, כמו בטרויה של פעם, איבוד טראגי של שפיות הדעת האסטרטגית? ד"ר יובל שטייניץ
יו"ר ועדת החוץ והביטחון
|
