על מהות ה"קלון"

מבוא

" ברחל בתך הקטנה" בראשית כט-יט

בראשונה נכתבו הדברים בקטעים, בתגובה להחלטתו של השופט מיכאל חשין (בהיותו יושב-ראש וועדת הבחירות לכנסת) לפסול את חבר הליכוד, חטיבת מנהיגות יהודית, מר משה פייגלין, מלהתמודד על מקומו לכנסת ה-שש עשרה מסיבות קלון בשל משפט ה"המרדה" שנשפט.

אני רואה לנכון לרכז את הדברים ולהביאם לפניך – הקורא, בעקבות העלאתו באוב שוב, של "גולם הקלון", אשר מלכתחילה לא היה מקומו לחלוטין באותו ענין.

חלקים ניכרים של מאמרי זה מתייחסים למערכת המשפט בישראל של משטר אוסלו, כפי שאני קולט אותה כאזרח מן השורה, באמצעות התקשורת על ערוציה השונים. עם זאת, יותר מ"פעם-פעמיים" אני נוגע בתחומים שאינם משפטיים בלעדית; למשל: התחום המדיני-בטחוני על השלכותיו העולות מתוך המציאות – "דרך הרגליים" ברחובה של עיר ועל כל כביש.

למשל: התקשורת המגוייסת פוליטית רובה ככולה כמעט ללא מוצא; (נעלמה שמירת הדמוקרטיה ונותרו "כַלְבֵי-אדוניו"). ומעל לכל – מערכת המשפט אשר אם לא כולה הרי רובה (ולבטח באיזור הצמרת), פועלת תוך סימביוזה צמודה כחלק מאוליגרכיית מיעוט "פוליטית", "בטחונית", "כלכלית", מדינית", תרבותית", כפי שהיא תופסת את עצמה; אלא שבמינהל בלתי-תקין כשלנו – "הכל הולך" וכאן בדיוק "פורחים" עשבי הקלון.

בקשתי לקורא הנאור ואזהרה בצידה:

מאמרי זה ארוך ומורכב למדָי, מטבע ריבוּד הנושאים המעורבים; על-כן מְצא לך זמן מתאים וּכְשירוֹ של נ. אלתרמן - מכתב מאמא :

"--- קצת תתקדם ילדי, וקצת תנוח –
וכשתנוח, תתקדם שנית" --- "

כל שנפשו רגישה, איסטניסטית ואוזנו סולדת מדברים שאינם POLITICALLY CORRECT אל יקרא מאמרי זה.

רק חזק ואמץ ותצלח דרכך.

על מהות ה"קלון"

אשתדל לפרֹש את היריעה ולדון בנושא כפי שאני חווה, חש ומגיב על המציאות הסובבת כאן ועכשיו. אינני מייצג גוף ממלכתי כל שהוא, ועל כן אשתדל כמיטב יכולתי לנקוט לשון מוּשׂכֵלֶת ובהירה, שקולה ומנומקת, הגם שאני מעיד על עצמי שאינני מצוי "מחוץ לענין"; בין השאר – משום שאני כמובן יהודי מישראל – ארצי היחידה והבלעדית, מאמין באמונה שלמה בנצח-ישראל ולא הורַי עלו מאוקראינה ופולין, ולא סבֵי אשתי – מתימן כדי לעקור עיירות וכפרים יהודיים, להורסם ולמסור חבלי ארץ-ישראל לעם זר.

מאידך – לוּ נתתי לסערת רוחי לפרוץ הרי היו הדברים – כספינת-קרב זקופת תרנים, מפרשיה מתוחים ברוח זעם, טסה כבמסלול רֹמח – ידוּי ביד לוחם מיומן, על פני גלי-מדמנה שחורים, רוחשים חלאה ורקב וּמעלי אֵד-תרעלה. הרי לפניך הקורא – מדגם קצר של אפשרות זו כמו גם זו.

מרד החשמונאים פרץ בין ראשיתה למחציתה של המאה השלישית לפנה"ס בעיירה מודיעין – כמסופר בספר החשמונאים א' – כאשר מתתיהו בן יוחנן בן שמעון – כהן (*גדול) מבני יהויריב הגיב בזעם על נסיונו של יהודי מן הקהל לזבוח חזיר על מזבח צאוס, אשר הוקם שם ע"י יחידת הצבא הסלווקית; ובלשון הספר: --- "קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונוֹ כמשפט וירץ ויזבחהוּ על הבמה; ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית" --- *חז"ל הוסיפו את התֹאר "גדול" למתתיהו בשל חִבתם והערכתם אליו.

בלשון צוננת יותר – מתתיהו רצח-הרג את שני האנשים המתֹארים באותו "ארוע" – (ללא שמם-אגב). ארוע זה על-פי ספר המכבים סימן את תחילתו של מרד החשמונאים באמפריה הסלווקית.

מהו גזר-דינם של ההיסטוריה, התרבות והמורשת היהודית – עבירה ? שיש עמה קלון ?

רובנוּ, אני מניח, חוגגים את חג חנוכת-המזבח וטיהור המקדש ומדליקים נרות חנוכה, למעט אולי מספר שופטי בג"ץ ואנשי פרקליטות המדינה – ישראל של 2005-1970; ויתכן מספר פרופסורים מן המערכת האקדמאית הנאורה שלנוּ.

אפרופו אקדמיה – בכנס בנושא הזמֶר העברי כמשקֵף ההיסטוריה – (שנערך ע"י מכון יד בן-צבי בבית אריאלה בת"א) טענה פרופסורית מאוניברסיטת ת"א – ונשכח ממני שמה – כנגד המסר העולה ממילות השיר מעוז צור – שאינה שלמה עמוֹ בלשון המעטה (!?)

" לְעֵת תכין מטבֵח מִצַר הַמְנַבֵח" --- , וגו'.

ענה לה מר אליהוּ הכהן בהרצאתוֹ, שבין אם היא שלמה או לאו השיר מעוז צור – בן כ-700 שנה (חתום ע"י מרדכי חזק!) מקובל, מכובד ואהוב על כל שדרות העם מאז ומתמיד. ומשקף – על כן – את יחס העם היהודי לבית חשמונאי והמכבים לוחמי החרות.

מהו אם כן - מקומם של מתתיהוּ – כהן "גדול" ובניו המכבים בפנתיאון הלאומי שלנוּ ?

איך דן בית-הדין ההיסטורי של מורשתנוּ את ר' עקיבא ואִתוֹ עוד ארבעה ממנהיגי המרד באימפריה הרומית --- "שהיו מסובין בבני-ברק והיו "מספרין ביציאת מצרים" --- עד שבאוּ תלמידיהם" --- מדרש הנמצא בהגדה של פסח; ואִתם את בר-כוכבא וכמובן – ר' שמעון בר-יוחאי, שהסתתר במערה והרביץ תורה על אף גזרות מלכות רומי. מה מקומם של הללו במסורת ישראל ? (כולל, ועִם הבנת המציאות הקשה בארץ, לאחר דיכוי המרד) עבירות ? שיש עִמן קלון ? ועל שום מה, ולכבוד מי מעלין משואות ? ויש אולי מקום חשוב לשאלה איפה נמצאת היום מלכות רומי ההיסטורית והיכן מלכות ישראל ? ושאלה נוספת – מה עתיד להיות מקומוֹ של מי שראה לנכון בתפקידו כשר החינוך ללמד "תינוקות של בית-רבן" בבתי-הספר בישראל של היום את תורתוֹ (שיריו) של מחמוד דרוויש - - - ?

מקום אחֵר, זמן אחֵר: אירופה, מלחמת העולם השניה, גטוֹ ווארשה (כמקום ונושא מייצג רבים אחרים); מרדכי אנילביץ הקים ופקד על המחתרת היהודית הלוחמת אשר חבריה – בין השאר – לחמו נגד הצבא הגרמני והפולני ואף הרגו בהם.

היו יהודים רבים אשר פעלוּ אחרת לחלוטין, אנשי הממסד הקהילתי אשר התנגדוּ – לעתים נחרצות – לפעולות המחתרת; ואנשי המשטרה היהודית – יודן-ראט והקאפוֹ.

בשנות ה-50 נערכוּ בארץ מִשפטים עפ"י עדויות ניצולי המחנות כנגד ניצולים אשר שירתו כקאפוֹ במחנות ההשמדה, ביניהם אשר הצטיינו באכזריות וסאדיזם כנגד אחיהם העצורים; וראה בנושא זה: הספר "רשימוֹת שינדלר" מאת תוֹמס קינלִי הוצאת כתר עפ"י עדויות ניצולים. מה מקומם של אלה – ושל אלה, היום במוֹרשת ההיסטוריה הלאומית שלנוּ ? עבירה ? שיש עמה קלוֹן ? משואת גבורה זוהרת ?

אינני מנסה למתוח קו משווה בין האירועים הללוּ בתקופותיהם השונות; אני בהחלט כן מנסה למתוח גשר עיון ובחינה, בין המהויות השונות והעמדות האישיות והקיבוציות אשר גרמו לאלה – כמוֹ לאלה, לפעול כפי שפעלוּ/ופוֹעלים, על רקע המציאות הסובבת. אני בהחלט מנסה לבדוק את שיפוט ההיסטוריה הלאומית והמורשת התרבותית-חינוכית שלנוּ, על-פי אֲמָת-מידָה תרבותית לאומית של רוב-רובוֹ של הציבור היהודי בישראל.

עשוי אתה הקורא לשאול: האם יש מקום לעיון ובחינה אלֵה ? האם יש זהות עניינים, לכאורה, בין פעולות מרד ואף אָלים, של יהודִי תחת שלטון זר, מדכא, המאיים על הזהות והקיום הלאומיים; לבין פעולות מרי של יהודִי בישראל – כנגד שלטון מדינת ישראל – היום ? ואני עונה בשאלה: האם כשאנחנוּ בוחנים את הדברים לעומקם, ללא "כּחָל וּשְרָק" ( כחול ואדום – צבעי איפוּר ) של מטבעות לשון של יִפּוּי והסוואה מַטְעָה. האם הדברים שונים תכלית שינוי ? האין מקום כל-עיקר לאותו גשר של עיון ובחינה ?

יתכן ויקשה היום לקבוע אמות-מידה על פי מורשת תרבותית-לאומית-חינוכית, כפי שאני מעלֵה ומתייחס אליהן; וזאת בעקבות פעילות ארוכת-שנים, עִקבית ויסודית של השׂמאל היהודי בישראל, של הרס הלכידות הלאומית היהודית; ולמעשה מחיקה מכוונת של כל תוכן וקוד לאומי יהודי, כמעט (?) בכל תחום שיש להללו נגיעה בו; וראה: "מדינת כל אזרחיה", התֹאר "מגוייס" שהוצמד למשורר נתן אלתרמן ודחיקתו למגירה התחתית של אורי צבי גרינברג (גם הגרמנים החרימו יצירות של יוצרים והוגים יהודים – היינריך היינה ויעקוב ווסרמן הם דוגמאות בודדות). נושא זה של השחתת התרבות – עמוק, מורכב ורב-פנים וראוי למחקר מעמיק מִשל עצמוֹ; וטועה זה הפוֹטרוֹ בתשובה השְחוּקה, אותה מיסְדוּ קומיסרי התרבות של השמאל: כאיש-דעתו, טעמו, עפ"י הבנתו ובחירתו – (באמת ?)

העניין הודגם היטב בצומת "השילוש הקדוש" של: "אחד מי יודע" – גאטקעס – ערב יום העצמאות, הטכס המרכזי – ירושלים (יצירתו של אוהד נהרין ללהקת המחול בת-שבע בניהוּלו). התלבושת – אגב – היא ענין שולי). וכאן בדיוק מתבלט עד כמה רחקנו מחוכמת אבות של זהות ומכנה משותף לאומי (פרט לשדה הקרב דומני) ואם לא "הן", לפחות "לאו": "המבדיל" ואין כוונתי במובנו ההלכתי אלא במובן ה-"דעת" מה, מתי והיכן ? ומי פעל ופועל ביסודיות עקבית על-מנת להרוס "דעת" זאת ?

ואם נגעתי בזווית ההוקרה/הכרה ממלכתית: ברכה צפירה ז"ל – זמרת משִכמה ומעלה ומעבדת; אספנית וחוקרת את מקורות הזמר העברי בזכות עצמה; לא קיבלה כל הוקרה בקנה-מידה ממלכתי ! (למרות העובדה ששנים רבות אחריה ניזונים אנשי מקצוע מפרי עבודתה) וכמוה הזמרת אספנית ומחדשת הזמר – נחמה הנדל ז"ל; ותודתי למר ישראל דליות . האם משום שלא "חייתה בשלום" עם הממסד ה"אומנותי-תקני" של זמנה? האם היתה יהודיה/עברייה יתר על המידה לשיטתם? לאו "קוסמופוליטית" דיה לקובעי הטעם? וידוע לכולי-עלמא שאותו ממסד שייך "ללא עוררין" לסמאל הלא כן? ועל מה לוכחים אלה את עפר רגליה של הזמרת והמעבדת של לאטינו אמריקה – מֵרְסֶדֶס סוֹסָה? דוגמא מבריקה בפשטותה בתחום זה נתן לנו ה.כ. אנדרסן בסיפורו "בגדי המלך החדשים" לאמור – זה שאינו רואה את בגדי המלך, הדרם ויופיים; (וכמה הם דמוקרטיים) חזקה עליו שהוא טיפש. חזור על זאת מספר פעמים בטון סמכותי, במחלצות לשוניות בתקשורת לסוגיה; ומפי פיגורות "נחשבות"; וכל הסביבה הקרובה, בהליך פשוט למדי -"חכמים להפליא". זה פועל כהחדרת גאז, וכמסתבר – בהצלחה מרובה.

לא הייתי מעלה נושאים אלה כאן (על קצה שן המזלג) אלמלא הלא היה חלק בלתי נפרד מאותו שטח-פעולה של תרבות שלטון האוליגרכיה ההיא (מעטים בינינו ערים ל"ערך המוסף של שטיפת-מוח תרבותית זו).

לא מוכר לי מקרה דומה, בעם מן העמים, אשר במקום לגול את האבן מעל-פי בארוֹ, ומה גם שאותה באר מַפְרָה ומניבה את תרבות העולם כולו מזה אלפי שנים; הופך אותה (את בארו) למרבץ-חזירים, חלקם – בעלי תפילין – עפ"י אחד חתני פרס-ישראל – לקלוננו.

דרך אגב, ספרות ושירה ערבית – הרי זה שונה ויש לכבדה כמובן בין כֹתלי בתי-הספר שלנו (עפ"י אבחנה גזעית ? אתנית ?) אלו דוגמאות ספורות בלבד ומאפיינות.

במקביל, ועל פי אותו שיתוף פעולה סימביוטי: "אומנות" עיוות דפוסי-הלשון וערוצי-המחשבה; (תחום שהיהודי עולה בו על "רבוֹ" תרבות המשטר הקומוניסטי). דוגמא אחת מאין-ספור; הפיכת המושג "דמוקרטיה" למותג-לשוני המשמש כמחלצות, וּכשוט להצליף בו על "רפֵי השכל" וכדי "להחזיר את הבהמות לתלם הנכון".

במקרה שלנו "דמוקרטיה" אובדנית, כפייתית (בהגדרה) על פי מיעוט, וראה: פעילות ערבית אנטי יהודית מבין כותלי כנסת-ישראל; וכן פסיקות שופטי בג"ץ בנושאים מובהקים של תפיסה לאומית, חברתית, פוליטית, דתית; ועד פעולת בית-המשפט לפסילת מר משה פייגלין מלהתמודד על מקומו הראוי בבחירות לכנסת, באמצעות ניפוח תיק משפטי – "המרדה" שמו (והוא – "אימוץ במשיכה" היישר מחוקי המנדט הבריטי); והצמדת תווית "קלון" (באותה נשימה עצמה בה לא נפסל עזמי בשארה - ואני מתנצל בפומבי בפני מר משה פייגלין על הסמיכות המסלידה. כל אלה במסגרת אותה סימביוזה של זרועות האוליגרכיה הנ"ל.

האם ניתן למתוח קו-משווה בין הימים ההם לזמן הזה ? בין אימפריית בית סלווקוס הסורית של הימים ההם – לבין פעולות משטר אוסלוֹ, על כל גרורותיו במדינת ישראל, בבחינת היבט לאומי/אנטי-לאומי היסטורי ?

האם אפשרית בחינה משוָוה בין פעולות הממסד הקהילתי-יהודי של אירופה – מלחמת העולם השניה - בין תופעות כמו שיתוף פעולה – תחת כֹרח ואילוץ, עם המשטר הנאצי; תוך הוצאה לפועל של "שקט תעשייתי" – בתקוות שרידות חלקית (כדי למנוע נזקים חמורים יותר על הרכבת לצאת מלאה, בזמן). --- לבין תופעת גירוש יהודים מאדמתם והפקרת רכושם בישראל 2004-5; מזימה הקרויה "התנתקות" – איזה BULL-SH-SHIT , כהללו שהנדסו אותו, כדי להחליק באוזניים את משמעות הטיהור האתני המתוכנן ומסירת רכוש היהודים העקורים לאויב הערבי – ה"פרטנר לשלום"; "שיהיה להם ממה להתפרנס". כל אלה מנימוקים של --- "בטחון ושלום" ומתוכננת להתבצע בשיתוף פעולה עם הטרור הערבי בישראל – "מפגשי עמיתים" ?

על רקע שאלות אלה נשמעת עדותו של אחד ממורדי הז'ונדר–קומנדו–אושוויץ מרתקת וחריפה; עדות אשר נאמרה בסיום מיפגש אחרון, מתוך סידרה אשר נושאיה – למודֵי השואה.

אני מביא את דבריו מתוך זכרוני: "דַבָר אחד ברור לחלוטין: ללא שיתוף פעולה בפֹעל, של היהודים, בכל שלבי הגירוש וההשמדה; לא ניתן היה בשום-פנים, לבצע השמדה בקנה-מידה גדול כל-כך". אני מודע בהחלט לקֹשי העצום הכרוך בהתייחסות להצגת הדברים תוך הקבלה כביכול – חס וחלילה; ומקובל על הכל, דומני, שלא ניתן למתוח קו משווה בין שיתוף פעולה מתוך אילוּץ עם האויב הגרמני-אירופאי אזי והערבי כאן ועכשיו.

ואף-על-פי-כן, עם כל ההבדלות, ועל אחת כמה וכמה – האם אימוץ סדר-יום האויב הערבי (וראה אמנת הטרור – 1964) בהיות ישראל מדינה ריבונית (לכאורה, על כל פנים) – ופעולה נלהבת אדוקה וצמודה עפ"י אותה אג'נדה * ("אני אקים להם מדינה" א. שרון; וכבר היו בולדוזרים מעולם, והיתה גם "הכאה על חטא" בפרהסיה; וכתרגיל בחירות מוצלח (?) ועל זאת נאמר: "טובל ושרץ בידו"; האם אלה עבירות ? ).

עובדה זו של היותנוּ מדינה ריבונית מבליטה עשרות מונים – למיטב הבנתי – את העבירה ואת קלונה! על איזה פשע נשפט – ונשא עונשו אודי אדיב ? ואם יחיד כך, כל שכן מוסדות השלטון ?!

האם יצירת לשון-תקשורתית, שִקרית ומעוותת, לצורך שטיפה כפייתית של צרכני התקשורת, (ומי אינו בקטגוריה זו בימינו ?) זאת לשם יצירת "אווירה מתאימה" והכנת הציבור למהלכים הרסניים במישור המדיני-לאומי-ריבוני, לשם אותה אג'נדה* האם זו עבירה ? דוגמאות לא תחסרנה: "קורבנות-השלום", "רוצחי השלום", "כיבוש" (היהודי כובֵש בארצו ?) "יודיאוֹנאצים", "שטחים", "מאה אחוז מאמץ", "העם הפלשתיני" (ולמי שייכים ערביי חיפה וטבריה ?) "גם איפוק הוא כוח" (על קברי 23 נרצחי הדולפינריום) וזה רק שמץ מתוך מילון שלם; כל אלה תוך התעלמות מכוונת ודורסנית מן המציאות הציבורית היהודית בישראל. האם אלה עבירות ? שיש עמן קלון ?

האם יש בישראל של היום חוק/חוקה מתאימים לטיפול בנושאים אלה ? ואם אַין מדוע ? ליתר דיוק לָמה ? (לשם מה, לאיזו מטרה ?)

האם שאלותי אלה מרחפות בחלל ללא כל בסיס וקשר למציאות ? האִם אין נושא ה"קלון" אשר הוצמד כשוֹבֵל למר משה פייגלין (ע"י בית-המשפט בהיותו כלי-שרֵת פוליטי) בעקבות משפטו, מסיבות פוליטיות במובהק ולמהדרין, חלק ממציאות שלטונית קְלוֹקֶלת זו ?

על פי מציאות בית-המשפט הגבוה בימינו בישראל, אני יכול לשער שלוּ ישבו שופטי בג"ץ שלנו במשפטה של חנה סנש – לנצח ינון זכרה – בבודַפֶּשׂט-הונגריה תחת הכיבוש הנאצי; לא היו פסק-הדין וגזר-הדין שונים בעיקרם מאלו של שופטיה ההונגריים במציאות של אז.

ניתן כמובן להוסיף ולשאול: על מה נשפטה וריצתה עונשה מרגלית הר-שפי ? ועל שום מה לא נשפט אבישי רביב ? האם זכור לך - הקורא הנאור - מסמך אשר הופץ באינטרנט, אשר תעֵד את ישיבת אנשי פרקליטות המדינה דאז באותו נושא ? ארץ לא רעשה ולא רעדו אמוֹת הסִפים; אותם אנשים עדיין מכהנים ואפילו בעמדות בכירות יותר. איך היית אתה הקורא מגדיר את אותו הליך, עליו העיד אותו מסמך ?

שאלה נוספת העולה מתוך המכלול המושחת הזה היא : מדוע זקוקה כנסת ישראל (רֹב לאומי יהודי), הריבונית – לכאורה – לאדון ? מיעוט רודני שליט אשר יִרצע את אוזנה כרצוֹע עבד אל מזוזת הדלת: "אהבתי את אדוני --- לא אצא לחופשי !"

האם נרצעוּת עַבְדּותִית זאת – כנגד כל הגיון בריא ומצב עובדתי בשטח – איננה עבירה שיש עמה קלון? מהו אם-כן קלון בתרבות הלאומית שלנוּ ?

אל מי בדיוק כיוון משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק, את דבריו ובאיזה הקשר באומרו: --- "יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל צְרוֹרוֹתָם שֶׁבִכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִצְרַיִם אוֹתָם" ---? מתֵי מדבר האחרונים-תרכ"ז .

או חמוּר מזאת (בהתייחס למצב ההפקרות בתחום אי-הביטחון במסגרת אותה אג'נדה* לעי"ל) –

"וּמֲעָשֶׂה בְּתִינוֹק שֶנִמְצָא בְּצַד אִמוֹ הַמְדקָרָה
כְּשֶהוּא יָשֵן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָה הַקָרָה;
וּמֲעָשֶׂה בְּיֶלֶד שֶנִקְרַע וְיָצְאָה נִשְמָת ב"אִמִי" –
וְהִנֵה גַם עֵינָיו פֹה שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִי
וְגָדוֹל הַכְאֵב מאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְלִמָה –
וּמָה מִשְנֵיהם גָדוֹל אֶמֹר אַתָה בֶּן-אָדָם!
אוֹ טוֹב מִזֶה – שְתֹק! וְדוּמָם הֶיֵה עֵדִי,
כִּי מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִרְאֵנִי בְיוֹם אִידי ---"

(מתוך "בעיר ההריגה" תרב"ד – כל שירי ח.נ. ביאליק הוצאת דביר ת"א תשכ"ב)

הדברים נכתבו בעקבות פרעות קישׁנייב הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, על כל מוראותיה ולא הבאתי את החמוּרים שבהם; ועדיין מדהים להיווכח מה רבים הקווים המשיקים לזמננו כאן בישראל ה"ריבונית" (?). אני מניח שכל מי שנכח באוטובוס מתרסק ע"י שאהיד (ערבי ?), באולם סדר של פסח לאחר טבח; ובמציאות זוועה של תינוקת או משפחה ירויים בפעולת רצח כזו ואחרת (אנחנו מוכי שיגרה הלא כן ?) חזה מבשרו בדיוק במה מדובר. כל זאת בחסות צה"ל ומדיניות "בטחון ישראל" של מוסדותינו הנבחרים; ושופטינו אינם יודעים כיצד יתייחסו למסיתי אינתיפאדה ורצח יהודים המסתובבים במסדרונות כנסת ישראל במסגרת "תפקידם" ---"לתפארת מדינת ישראל" --- מי בדיוק טובל כאן בקלונו ?

ואוסיף מִדְבָרים שעלו תוך שיחתי עם ידידי ומורי אריה סתיו בנושאי מאמר זה, בניסוח שלי כמובן. הפוגרום בקישינייב נגרם במידה רבה בעקבות הסתת הצאר ע"י יהודים-מיינשביקים פעילי הבונדס - (מהם, אגב, יצאו מנהיגי הבולשביקים) אשר הלשינו והסיתו להילחם במה שהם ראו – הבורגנות היהודית. (ח.נ. ביאליק ידע זאת היטב ונמנע מלתת לכך ביטוי ישיר בשירתו "בעיר ההריגה"). ושאֵלָתי: האם יהיה זה מופרך לחלוטין לבדוק וללמוד תופעות מסוג זה ב"מלחמתנו" המוזרה באויבינו בישראל של השנים האחרונות, ובהבנת הכוחות הפועלים בשטח ? "גם איפוק הוא כוח" – אמרנו ? "ערפאת חייב להלחם בטרור" - ממש! וראה – שוב : אמנת הטרור הערפאתית ערבית – 1964 ! וכן ראה: הפקרתם למוות של חיילי מילואים הי"ד בג'נין – חומת מגן – ככל הידוע לי באמצעות אי – הפעלת כוח הולם בזמן אמת ; וכן הפקרתו למוות של מדחת יוסוף הי"ד ע"י אי – לחימה מול פורעים – קבר יוסף – שכם ; וחשיפתו למוות (מסיבות הומניות?) של סמ"ר אביהו קינן הי"ד בעזה. ככלל - חיילי צבא הגנה לישראל נאשמים ונשפטים על מילוי משימתם כחוק וכצו-ליבם – "הגנה לישראל" וגם אחרי עידן אותו רוצח לא נראה שקובעי המדיניות מחוברים נכון יותר למציאות. --- "ודמנוּ מותז בשבילים שעל שעל" --- (חיים גורי, הנה מוטלות גופותינו)

בעתיד הקרוב צריך יהיה להקים מחלקות מיוחדות במוסדות חינוך גבוה ישראליים-יהודיים (אוניברסיטה ?) על מנת לחקור, לאסוף נתונים, לנתח וללמוד את תופעת "אוסלו", ה"דמוקרטיה" בישראל, הדמוקרטיה היהודית ואזרחות ישראלית; כולל כמובן רשויות השלטון וזרועותיו על כל הנִלווה והמשתמע; וכולל התווית "פושעי אוסלו" אשר הוצמדה ע"י העם – הבריא ברובו הגדול – לכל אותו מכלול מביש אשר מערכת המשפט מצוייה בו ללא הפרד --- SORRY .

"ויהי כראות אחאב את אליהו ויאמר אחאב אליו האתה זה עֹכר ישראל, ויאמר לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך" מלכים א' י"ז, י"ח.

מהו מקומו של אליהו הנביא התשבי הגלעדי בפנתיאון הלאומי שלנו – ומדוע ?

ושמא יש מקום גם לשאלה: ומה מקומו של אחאב – מלך ישראל ? אליהו – אולי האלים שבין הנביאים אשר סִפור ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל (הדרמטי, חריף ומפולפל למהדרין) "אֹכְלֵי שלחַן אִיזָבֶל" , התמודדות האש והמזבח בהר הכרמל וסופם בנחל קישון – אינו תיאור פעולתו היחידה.

ושוב : "וַיהִי דְבַר ד' אֶל אֵלִיָהוּ הַתִשְבִּי לֵאמֹר: קוּם רֵד לִקְראַת אַחְאָב מֶלֶך-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹמְרוֹן הִנֵה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶר - יָרַד שָׁם לְרִשְׁתוֹ, וְדִבָּרְת אֵלָיו לֵאמֹר ֹכה אָמַר ד' הֲרָצַחְתָ וְגַם יָרָשְׁתָ" --- מלכים א', כא', יז', יט' .

עם כל זאת (ושמא בשל כל זאת ?) נאמר עליו : "זכוּר לטוב" ; הוא שעלה השמימה בסערה ברכב אש וסוסים של אש; ועליו אומר השיר העממי: "במהרה יבוא אלינו – עם משיח בן דוד" . אלו הן רק שמץ משפע "הופעותיו" במקומות שונים ודמויות שונות שמייחסת לו המסורת העממית היהודית; לכבודו ניצב גביע של יין במרכז שולחן הסדר בכל בית וכסא בבית-הכנסת כל זאת על מה ולמה ?

האין זאת בשל עמידתו ופעולותיו הנחרצות ללא פשרה: "קנֹא קנאתי לד' אלֹהי צבאות" --- (האם זהו הביטוי המקראי לזהות עברית-יהודית ועמידה על כבודה ? ושים לב: אלֹהי-צבאות) ובשל הכרתו החד-משמעית מי לנו ומי לאויבינו, אשר יצרו את מכלול אישיותו כפי שמופיעה בספרי מלכים ? תיק"ו (תשבי יבוא ויתָרֶץ קושיות ואָבָעיוֹת). ואם לראות את הדברים באור תפארת וקלון במורשת ישראל, מה בין "ואיש משך בקשת לתומו" --- ומות אחאב הידוע; לבין --- "והנה רכב אש וסוסי אש --- ויעל אליהו בסערה השמים" מלכים ב' י"ב.

ברשותך הקורא אחזור לזמננו אנו (במקומותינו אני נמצא גם כשאני דן בתקופת המקרא: "גלעדי" אמרנו ?)

אך אשוב לגורם המניע: האם עמדתו ופעולותיו של אותו גוף שיפוטי (נולד ומתמנה מתוך עצמו, פועל – על פניו – בשליחות אוליגרכיה כלכלית-פוליטית נתונה; ושואף לפרוץ ולחרוג מעבר לתחום הפעולה הקבוע לו עפ"י החוק במינהל תקין – (ובאמת מדוע לא יכהן נשיא ביהמ"ש העליון גם כיו"ר הכנסת ? ואולי גם כראה"מ ? משכורת ? נעבור גם את זה! )

ונוסף: לאחר אונס ברוטלי של הדמוקרטיה בפרהסיה – ע"י ראש הליכוד והממשלה – ולאחר אישור תוצאות האונס "כחוק" ע"י כנסת חבוטה, ואשרור אותן תוצאות ע"י הבוס המשפטי העליון; נותרה ממשלה עם פ. שמעון ו-ה. יצחק ועוד כיוצ"ב בפנים כולל כסא נוסף, עבור היועץ לרועץ, עבודת נגרות אד-הוק בשיטת עשה זאת בעצמך – הכל כאמור הולך.

יש לראות כמובן מיהם פרשֵי החוק ומצְליפֵי בִצועו ? סלח לי הקורא, על טעותי, כוונתי כמובן:

מיהם פרשני החוק ומַמְלִיצֵי בִצוּעוֹ ? --- (אהה ? הצחקת אותי, והלא אני החוק!) האם אלה כאמור מוכתמים בכתם הקלון? תשובתי: כן! ככל שאיחוד מטרות (ולו חלקי) עם האויב, וסדר יום אנטי לאומי יהודי מוכתם בו. --- "לא מוסר דרככם כי צביעות – ושחיתות תִשפך ראש חוצות, במסווה חלָקות: "אתנכל לאחי ולא למִרצחי; בשם מוסַר-שלומי בארצי אחבֶל, ויראו פריצי עולם מוסרי---". מתוך: משא שלושה וארבעה משֶלי חשון תש"ס ונשלחה בזמנה לידוענים ואנשי ממשל מכל קצות הפריסה הפוליטית.

ככל שאני מעמיד את האוריינטציה השיפוטית פסיקתית של אותו גוף – הלכה ומעשה, על רקע האידיאולוגיה של אותה אוליגרכיה, וזו עולה ברור ומפורש מתוך פעולותיו וקביעותיו, ומסמנת קו של אימוץ עמדתם, ולו חלקית, של אויבי ישראל דהיום; עפ"י הגדרתם ומעשיהם ועיין שוב – אמנת הטרור הערבית 1964 (יהודה שומרון – אז תחת שלטון חוסיין ההאשמי); וכן אימוץ מתוך הזדהות מלאה של גופי הסמאל, על סדר היום האנטי יהודי-לאומי שלהם.

ככל שאני משווה את אלה לתחושות הלאֹם הבסיסיות-אינסטינקטיביות שלי, ואשר הן – חלק מתרבות הגידול שלי מבית אבא; ושל רוב רובה של החברה היהודית בישראל על מגוון עדותיה: גאווה לאומית יהודית, חרדה לשלום העם (האומה) בישראל ובתפוצות, והחלצות להגן על בטחונה; (למרות ועל אף אוריינטציה שלטונית שלילית בזמננו) וראה התייצבות המילואים במבצע חומת-מגן דוגמא אחת מרָבוֹת; כל אלה בד בבד עם שקידה על מורשתי הרוחנית ועל מקורות תרבותי (קודם כל היהודיים) לעומק, לרוחב ולגובה, ככל יכולת השגתי כאמָן-יוצר. כאשר אני משווה קודים אלה לאומיים תרבותיים, להללו שמניתי קודם – איני יכול שלא לענות: כן, עמדותיו של אותו גוף שיפוטי-ממלכתי (?) ופעולותיו, על הקשר הסמביוטי עם גופים מקבילים של זהות אינטרסים שלטוניים פוליטיים, רוויות קלון ומעוררות תחושות של חרפה, סלידה ושאט נפש. ביטויים רבים בשפה העברית לגווניה של תחושה זאת, ואשאיר את מרביתם לאינטואיציה של הקורא הנאור.

נשאלת השאלה: מה גורם לאותו גוף, מִקבץ אנשי משפט "נאורים", "משכילים", "אקדמאים", "בני טובים" (?) ולפחות לרבים מאוד בהם באיזור "הצמרת" ולהתיישר לשמאל עפ"י אותו קו אותו תיארתי?

אין בידי תשובה לכך ואני מודה: אינני פסיכולוג ואף לא אנתרופולוג. מכל מקום ברור לי, ללא ספק - כדי להבין היטב, לאשורה, ולכל עומקה, את משמעות עמדתם של חֵבר אנשי המִקבץ הנ"ל יש לראות באור מלא את העובדה שאין שום אילוץ אישי או לאומי כפוי עליהם (דומה שמגוכח להשתמש במושג "לאומי" בכל אי הרלבנטיות שלו לגבי אותה קבוצה). לבד אולי מ"אילוץ" בחירה כלכלית (וראינו איזה שהוא קצה קרחון בנושא זה בישראל של משטר אוסלו וראה הקאזינו ביריחו והשותפים לו ולאחרונה "זרי הדפנה" מאיזור הים האֶגֶאִי של יוון) נותרה כמובן – וזהו מרכז הכובד לדעתי – הכרעה אישית נתונה מתוך בחירה, מתוך יש ברירה. הכרעה אשר לי עצמי ובוודאי למרבית אזרחי ישראל היהודים יקשה מאוד להבין ולקבל. כאן בנקודה זו, רובץ במלֹא כיעורו ענן הקלון – בהיבט אישי – כל פרט לעצמו, כמו גם בהיבט קיבוצי;

– חברה ? שכבה ? מפלגה ? קליקה ? אין כאן כֹרח הצלת חיי הפרט/המשפחה, העשוי להסביר, ולו בדוֹחק, עמדה זו מתוך אונס. ... האם זוהי תמצית הנפש הגלותית, לאמֵץ בזחילה נפשית מי שנתפס בעיניך כשליט, אדון, חזק, תוך הזדהות פנימית עם מטרותיו ופאתולוגיה של שנאה עצמית – מחד; ולפעול במלֹא הכֹח הנתון בידיך הנאורות המוכשרות להפליא – כנגד בני עמך "הנחשלים, הבזויים, הפרימיטיביים" – מאידך ?

זאת במעטה צפוף וכבד של מליצות, הכרזות וניסוחים, נאורים מתקדמים, הומנים כביכול – חסרי שחר ונבובים; אשר נועדו לכסות את מלֹא שפלות עמדתך, בעיניך שלך קודם-כל. ומי אמר והיכן: " ISH BIN EIN BAYER -"? או שמא נתאסלם כולנו ונחבור לליגה הערבית -?

ומה בדיוק כוונת המשפט --- "וְתָחַת אָרְבָּע לא תוכָל [ארץ] שֵׂאתְ --- תָחָת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ" משלי .

זרז נוסף רב כֹח הוא ודאי ההשתייכות, הִמַצאות בקבוצת הזדהות, הגורמת לפרטים בתוכה לוותר על שיקול דעת אישי למען שיתוף מלא עם כלל הקבוצה. (כעדר כבשים אחרי המשְׂכּוּכִית) ואף לשאוף להצטיין בכך: "ה"ציבור הנאור"; "מדגרה" תרבותית כלכלית נתונה; קהיליית התקשורת; צמרת קהיליית הביטחון בתקופות נתונות; קליקת ה"אמנים ואנשי הרוח". על פי אותו עִקָרון, המרכיבים שמניתי כאן בוודאי נכונים בכל קבוצת שיוך והזדהות; השאלה במקרה זה היא – כמובן – היכן נמצאת האוליגרכיה "שלנו" בסולם ה-קלון-תפארת, במִרקם הלאומי יהודי היסטורי בישראל ?

כל חברה נתונה קובעת לעצמה את סולם ערכיה לחיוב ולשלילה, לתהילת-נצח או לדראון עולם; על פי הקוד השבטי, אֵתני, לאומי שלה; על פי תפיסתה את עצמה על פני ציר חייה בזמנים ותקופות שונות. ככל שהיא עתיקה יותר ומונה את תקופותיה מזמנים קדומים יותר, יהיו ערכיה יציבים יותר ומעוגנים עמוק יותר במסורת דורות עתיקים וחוכמת אבות --- כולל כמובן תפיסות המופת, התהילה, הקלון והדראון.

"זְכור יְמוֹת עוֹלָם בִינוּ שְנות דור-ודור
שְאַל אָבִיךָ וְיֵגֵדְך זְקֵנֵיךָ וְיאמְרוּ לָךְ" דברים, לב ז'

שונה הדבר, דומני, אם חל שיבוש גורלי-טראומי, במהלך הזמן וברצף ההיסטורי. אינני חוקר היסטוריה ובכל זאת אשאל: האם יתכן שבעקבות שִׂדוד-מערכות גורלי שעברנו אנחנו – גלות בת אלפי שנים על כל פרעותיה ללא ישות ריבונית טריטוריאלית; ושואת מלחמת העולם השניה; חל שיבוש עמוק בתחושה הלאומית אינסטינקטיבית שלנו ?

האם יתכן שאצלנו (מכל מקום בחלקים נִכָּרִים בחברה היהודית הפך ה"לא נורמלי" – לנורמה ? מושגים ודפוסי השקפה ופעולה אשר בעם "נורמטיבי" כרוכים (ולו בקלים שבהם) בקלון

(וכמובן תגובה משפטית כחוק) הפכו אצלנו "בון-טון" של "ציבור נאור"?

אחזור לנושא בו פתחתי: - מהות הקלון ומקומו בישראל של משטר אוסלו. גם כי ברור לי שאיננו נמצאים עדיין במרחק המאפשר לנו לראות את הדברים במלֹא פריסתם ועל מלֹא מוּרכבוּתם –רובץ הקלון כמעטה כבד על האוליגרכיה השלטונית, אנטי-לאומית ועל מפעיליה ופעולותיה כפרטים וכקבוצה; גם אם אלה נתפסים כ"יושבים גבוה".

הרי ברור לחלוטין שפעולות המחאה בהן נקט משה פייגלין בהקימו את הגוף הלאומי הנקרא: "זו ארצנו", ובהפעילו אותו בדרכים של מרי אזרחי בלתי אלים (ואין חולק על כך), לא רק שהן חפות מקלון, אלא שעל רקע משטר אוסלו, על כל מוטציות הלְוַאי שלו, הפיגורות האנושיות הכרוכות בו ועל הבִצה מתוכה צמח; זוהרות פעולות מחאה אלה באור יקרות שבעתיים.

אסיים במילות הנצח משל דוד שמעוני, נכתבו בתקופת המנדט הבריטי, מדיניות "הספר הלבן" וההעפלה וצר לי שיקשה עלי מאוד להעביר בכתב את תחושת הרוממות, הקדוּשה והנחישות בה הושר השיר כהמנוֹן בעמידת הקבוץ כולו – אותה שעה, באותם ימים:

"ואף על פי כן, ולמרות הכל, ארץ ישראל;
וכל עוד דופק בעולם לב ישראל –
וכל עוד נשמע בעולם – "שמע ישראל" –
אָת ארץ ישראל".

*בקשתי אליך הקורא הפץ מאמר זה בכל דרך ולכל כיוון הנראים לך, עפ"י מיטב שיקול-דעתך. תודה