|
מֵי עולם הגדולים נעכרו, שערי הצפון לא עומדים עוד בפרץ
החיה הרעה הועלתה באוב, באלפי קולותיה דורשת היא - ארץ!
ארץ, רוח ועב. ארץ, רוח ועב!
בתחנון של קבצן, בויתור הקטן, בזנונים, בקטילה, בדברי הכזב,
החיה לא מרפה, היא שואגת עכשיו: "תנו לי ארץ, רוח ועב".
ועינֵי העיר עצומות, הזקיפים את בריתם הפרו,
את בריתם עם אורו של לפיד הדורות, הם עומדים על חומות
בקיהיון חרבות , כשעל נדן לבם אותיות עוממות:
"העולם הוא הפקר. עולמנו- הפקר הוא". הם הפנו את פניהם אל תוכי העיר, בלי הכר שחרו פניהם
שחר כבה על שפתי אסורים שהפכו לסוהרי אחיהם.
פחד נעור ברחובות, רעה פשטה סחבותיה,
זעקה חנוקה: "האויב כבר בפנים!"
אלפים, אלפים ללא רוח חיים מול פני עיר המחייה חורבותיה. חושך אפף את הארץ כולה , עבים התמלאו בשחור,
עיר לבושת דומיה ומרה, עיר הנמלטת אל תוך עברה,
בו מלכה וחרבו בתנופה, בו מרומם כינור
עורי, פיקחי את עינייך רמה, ראי נא בבנך הבכור. ראי וחזקי את קולו השקט, סובבי גלגלֵי הרצון והלהט
בכובשו את יצרו ואת יצר העת, הוא יזעק:" אלוהָי!
אלוהֵי אמת, גאל את פי, את צוהר ליבי
פן תחנוק האימה את האור המועט
פן אילמים נעלם עם הידוק הטבעת". את שומעת אותו - זהו בנך!
הוא אינו מבקש רחמים או מרגוע
הוא איתן כסלעיך, הוא נצר רוחך
בקולך הנצחי הוא שומע המנון,
בקולו הארעי הוא מתריס מול הרוע:
" לא כמים פניי לפניו של אחר
לא יפוצו גלים בם עם הבל רוחו.
לא יחרוט מבטו של זר או חבר
על פניי מכתביו ואת סמל כוחו. "
הוא מישיר את עיניו אל עיני מחשכים,
אישוניו - יקודים, בידו – לפיד
אל מקלעת החיל, בקריעת מסכים
הוא פוסע עטוף בצחוקו המרעיד. צחוק נועז מתדפק על דלתי חדרים,
צחוק מכאיב לאוזני עבדים ושפחות
הוא מזכיר לשפלים את הוד ההרים,
את צלמם שאבד בין אלפי מסכות. הם שמעו אות בשורה בצחוקו של אדם
מי ניגש לחלון, מי התריע: עצור!
אסורים בביתם, בבשרם, בדמם
רוחשים החיים שנפלו במצור. שני צלילים נפגשו – זוג מתאבקים:
שאגה מדכאת מול הצחוק הפודה
מתהום שבלב, בין קירות סדוקים
זיו של צדק פורץ ומורד ברודה. זיו של צדק עולה וגציו – ניצחונות,
מבטני הבתים לרקיע .
עיני גיבורים תרות, בוחנות
מבקשות אפלה להבקיע. הם יצאו לרחוב, הם עומדים על חומה
בחרבם משתקף הירח,
יללות השתתקו, נשמעות "קריאות שמע",
בין קולות המולה ושמחה ואורה – קול פחדים בבדידות מתייפח. אז נישא הלפיד וראו העיניים
דיוקנה הנורא של חיה משאגת:
איש זקן כורע ברכיים,
מקבץ נדבות קרוע בגד. מה נורא המראה! הוא צופן בתוכו
חוד אמת הדוקר בלי רָחֵם:
"זה רודן המשתק? איה שפע כוחו?
הוא בך - אם לא תלחם!"
|
