לפרשת בלק – מקוריות יהודית, בהתבררותה מתוך דוחקה

ברכות נעלות במיוחד לעם בני ישראל נאמרות מפיו של בלעם בן בעור, בניסיונותיו להיענות לבקשותיו של בלק בן ציפור מלך מואב, "לכה ארה לי את העם הזה". מדוע מגיעות ברכות אלה דווקא מפיו של אויב זה ובפרט, כאשר מזימתו לפגוע בהם ולא לברך אותם?

נראה לי, שמאופן הגעת ברכות אלה לבני ישראל אפשר להסיק מסקנה חשובה. גוי אפילו אם הוא שונא ישראל, כאשר הוא מתבונן בעם בני ישראל מבחוץ ומתייחס לתורתו, התנהגותו וכלל מרכיבי התרבות העברית, אינו יכול אלא לברך ולרצות להתברך ב"תהי אחריתי כמוהו". לפי התבוננות זו, בצורת הגעת הברכות הללו לישראל, אין לתמוה גם על הגעתן מתוך כוונתו השלילית של בלק ורצונו האמיתי של בלעם להרע לישראל, שכן זו דרך העולם, מיצוי מרבי של הכוחות הטמונים בעם ישראל יופיע דווקא מתוך שפל אליו הוא נדחק בצרתו.

דברים אלה נראים דווקא, למי שאינו מעורב בתוך ההוויה העברית ובהתבוננות ארעית, ימלא פיו בברכות עם ישראל.

הימים הנוראים, שאנו נמצאים בעיצומם, נראים כימים, שבהם נבחנת מידת אהבתנו לארצנו, לזכויותיהם הבסיסיות של בני עמנו ולטוהר ערכינו. השאלה העומדת על הפרק היא, האם דבקותנו בערכינו נובעת מהתאמתם לרצונו של  השלטון או מעצם דבקותנו בטוב או אם תרצה לומר בציווי האלוקי. הקביעה החשובה כי מקורם של ערכינו הוא בתורת ישראל ובכמיהת הדורות לציון, כמוה כקריאתו של מתתיהו הכהן, "מי לה' אלי", כאשר ניסו היוונים להעביר את אבותינו על דתם. לפי זה, שימוש בכלי המרי האזרחי, שאינו נוח לשלטונות הוא שימוש נכון וראוי, שכן מקור הסמכות לשימוש בכלי זה אינו יכול להיות השלטון עצמו ובהכרח יהיה מקור הפעלתו רצון העם, המביע את עומק שאיפותיו במעשיו האזרחיים.

יכולתנו להביע את רצון העם היהודי באמצעים אזרחיים אלה, בלי תמיכת הכוחות השולטים, באה לנו בראש ובראשונה מהידחקותנו לפינה, בה הוכרחנו להביא לידי ביטוי את מידת אהבתנו לארץ. מתוך מסירות זו מתבררים ערכינו במקוריותם היהודית בטוהרתה ולא מתוך קבלת הסכמה מערבית שבמקורה אינו יהודי. דברי בלעם, "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" נראים מתאימים במיוחד למציאותנו זאת.

לעיון במאמר פרשת בלק משנת תשס"ד – ישראל ומשפחת העמים
http://he.manhigut.org/content/view/791/109/