מעבדות לחרות

בס"ד

השבוע שעבר היה שבוע קשה לכתומים. נראה שעם הנינג'ות וה"לינץ'" בטל-ים, התדרדרו מצב הרוח והבטחון העצמי שלהם, לשפל.

מיד לאחר פרסומם של האירועים הללו, (ולצורך העניין נותיר מחוץ לדיון את היחס למעשה עצמו), עוד בטרם התבררו הפרטים, צפינו באופוריה מתלהמת של המצדדים בהתנתקות; חזרה על הפרטים שוב ושוב; תחרות מי יתאר את המעשים במילים יותר ציוריות ויביע את הזעזוע בצורה חריפה יותר. אבל מה שהיה יותר גרוע הוא המחזה העצוב שנראה מהצד השני: שורה של מגנים ומוקיעים מקרב הציבור ה"מתנחל" עצמו.

מצב זה מחייב חשבון נפש; חשבון נפש לגבי מה באמת מפריע לנו בכל זה. האם עצם המעשה הרע מפריע? או שהבעיה הרצינית יותר בעינינו היא הדימוי שלנו, של הציבור ה"מתנחל", שנפגם בעיני העם?

אם רק המעשה עצמו מפריע, הרי סביר שלפני שהמגנים יגנו, הם ימתינו עד שתהיה להם תמונה יותר אמיתית על האירוע. הם לא יסתפקו בסיפור של התקשורת, המוטה ובעלת האינטרסים, אלא יחכו לידיעות על האירועים מהצד השני. לעומת זאת, אם הפגיעה בדימוי הציבורי של "המתנחלים" מפריעה יותר, הרי באמת פרטי המקרה אינם חשובים. לא משנה מה ומי, ואין צורך להמתין. מה שחשוב הוא לנסות להציל את הדימוי הזה, ומהר. את זאת עושים בכך שמיד מכריזים ואומרים: "ידינו לא היתה במעל"; "אנחנו מגנים את הקיצוניים" וכו'. מניתוח קצר של האירועים בשבוע שעבר, ושל הדומים להם בעבר, ניתן לומר בצער, שלגבי רבים ממנהיגי הציבור שלנו, ההסבר השני, קרי: הדאגה לדימוי הציבורי, מסביר יותר טוב את התנהגותם. גם אצל רבים מהציבור "המתנחל", מיד כאשר מתרחש דבר כזה, נוצרים טינה מיידית כלפי ה"קיצוניים", ורצון להתנער מהם.

אין ספק שבמאבק ציבורי, הדימוי הציבורי הוא כלי חשוב, הנחוץ להשגת מטרות המאבק. אבל השאלה הבסיסית היא: מהי מידת התלות של הציבור בדימוי הזה? האם הרצון לדימוי חיובי בא לפני הרצון בהגשמת האידיאלים שבהם הוא מאמין, או אחריהם?

האמת היא, שהצורך המתמיד של הציבור הדתי לאומי בדימוי חיובי בעיני השמאל והתקשורת, הפך זה מכבר לכלי רב עוצמה במאבק של השמאל נגדו.

נוצר מצב מוזר, מצב שבו יש מאבק בין שתי קבוצות אידיאולוגיות על דמותה של המדינה, אבל תוך כדי המאבק, מסתבר שאחד הערכים החשובים ביותר לאחת הקבוצות (אם לא החשוב ביותר...) , הוא דווקא דעתה של הקבוצה השניה עליה... ברור שהחולשה הזאת תנוצל היטב. במצב הזה, השמאל לא צריך יותר מכמה קיצוניים, ותקשורת שמגוייסת לכתחילה, כדי להשליט מורך ואובדן דרך, בציבור הדתי לאומי. הרווח שיש לשמאל (ולשלטון) מהתנהגות קיצונית כל כך גדול, שאם הציבור ה"מתנחל" אינו מספק אותה לבד, הם ייצרו אותה בעצמם, על ידי פרובוקטורים. הפיתוי בעניין גדול, כיון שהרווח הוא הרבה מעבר להטייה זמנית של דעת הקהל נגד המתנחלים. הרווח האמיתי הוא בכך ששרשרת הגינויים שראשי הציבור הזה מנפיק במצב בו הדימוי שלו בסכנה, מראה לעם שוב ושוב מי באמת השליט כאן. ההתנהגות הרפוסה והנבהלת של ציבור זה, מראה שבעצם הערכים שאנו מדברים עליהם גבוהה גבוהה נכונים אולי, אבל מה שהכי נכון הוא שאנחנו זקוקים נואשות ללגיטימציה של השמאל, וקשה הוי כמה קשה לשרוד בלעדיה. זה משדר שוב ושוב לעם, שהציבור ה"מתנחל" לא יכול להוביל את המדינה באופן אמיתי. כי מי שזקוק ללגיטימציה ממישהו אחר, מלבד אלוקיו ומצפונו, אינו יכול להוביל עם. הוא אינו מנהיג. המנהיגים, המובילים, הם אלה שנותנים לגיטימציה, ולא אלו שזקוקים לה.

כך שהנקודה העמוקה בכל העניין מבחינת התקשורת והשמאל, היא לא עצם הלינץ', או הסכנה שבנינג'ות. כל אירוע תקשורתי כזה הוא בעצם האדון שמראה את הרצועה לעבדו, מזכיר לו מהו מצב היחסים האמיתי ביניהם, ומחזיר אותו לתלם.

יש אמנם כאלה בתוכנו, שקוראים לצורך הנואש בלגיטימציה הזו - "אהבת ישראל", ולא היא. זו אהבת ה"עצמי" שמלווה ברגש נחיתות. אהבת ישראל היא הנתינה לעם, ולא הלקיחה ממנו. אם אנו אוהבים את עם ישראל, אנו צריכים לספק לו את המשענת האידיאולוגית היציבה והבטוחה, שהוא כל כך זקוק לה בימים אלו. אנו צריכים לספק לו את האפשרות לבחור בדרך המאמינה בזכותו של העם היהודי על ארצו, על כל המשתמע מכך. את זה ניתן לעשות אך ורק על ידי ביטחון נחוש בדרכנו וצדקתנו. רק כך העם יחוש שיש לו על מי לסמוך, וירשה לעצמו ללכת אחרי הציבור המאמין. כל עוד נזדקק ללגיטימציה ממישהו אחר, מלבד ממצפוננו, אנו במצב של "לוקחים" מהעם, ולא במצב של "נותנים" לו. רק כשנשתחרר מהתלות הפנימית הזאת בלגיטימציה של השמאל, נוכל להפוך למובילים של העם הזה, ולחלץ אותו מהתהום הקיומי שהשמאל מוביל אותו ואותנו, אליו.