צניעות

בע"ה,  י"ב תמוז תשס"ה

תגובה לקריאתו של הרב אהרון ליכטנשטיין לצייתנות במשימת הגירוש

הקדמה

בימים אלו פרסם הרב ליכטנשטיין – מראשי ישיבת הר עציון שבאלון שבות – מסמך, הנושא את השם, "הרהורי ימי פקודה". במסמך מסביר (או מנסה לסביר) הרב ליכטנשטיין, את התנגדותו לסרבנות של חיילים בכל הנוגע לפעולות הגרוש המתוכננות בגוש קטיף ובצפון השומרון.

התפלמסות עם רב גדול בתורה, כהרב ליכטנשטיין, טומנת בחובה בעייתיות רבה. כיצד זה עם הארץ קטן כחתום מטה, מעז בכלל לחלוק על תלמיד חכם שכזה. לכן אקדים ואומר כי נראה לי שגם הרב עצמו לא ינסה לטעון שמאמרו הנו מאמר תורני. אין מדובר בשקלא וטריא הלכתית תורנית. מדובר במאמר פובליציסטי, הנסמך על הנחות יסוד שמפורטות בתוכו. אולי כאן המקום לציין כי בכל המסמכים שנכתבו על ידי רבנים ותלמידי חכמים בעד ונגד ההינתקות (רובם המוחלט כמובן נגד) בולטת תופעה אחת. רבנים הכותבים נגד ההינתקות ובעד אי ציות – מבססים את דבריהם על עשרות מקורות ברורים וחד משמעיים ומנהלים דיון הלכתי תורני כפי שכל תלמיד ישיבה יודע לזהות בין כותלי בית המדרש. לעומת זאת מסמכים שנכתבים על ידי רבנים תומכי התנתקות ושוללי אי ציות, מסמכים אלה אינם נסמכים על מקורות הלכתיים, אינם נכתבים בדרך המקובלת של בירורי הלכות, ומעט הציטוטים מן המקורות, השזורים באותם מאמרים, מהווים מעין קישוט למאמר פובליציסטי – וודאי שלא דיון הלכתי.

ארשה לעצמי לטעון שזו הקטגוריה שלתוכה נכנס מאמרו של הרב ליכטנשטין וכאמור,נדמה לי, שגם הרב עצמו לא ינסה להכחיש זאת.

אשר על כן יש לי בהחלט הזכות ואף החובה להגיב לדבריו (שבעיני הם חמורים מאוד), במיוחד כאשר אתבסס על אותן עובדות ועל אותו הגיון באמצעותו מבסס הרב את מאמרו.

נקודת המפתח במאמר היא המושגים "שיקול דעת" ו "פיקוח נפש". הרב אינו מנסה להתמודד עם הבעייתיות של מסירת ארץ ישראל לנוכרים. הוא אמנם מזכיר כבדרך אגב את דעתו של הרב גורן זצ"ל בנושא זה – דעה השוללת מסירת חלקים מארץ ישראל גם במחיר סיכון חיים, אך כל התמודדותו של הרב ליכטנשטין עם דעתו של הרב גורן מתמצאת במשפט הבא : "אני בא מבית מדרש....שאמנם רגיש מאוד לחיי אדם בפרט ולפן האנושי בכלל". כך מצמצם עצמו הרב לשאלת פיקוח הנפש בלבד. נאמן לדברי שבפתיחה, אף תגובתי לדברי הרב, לא תגלוש אל טיעונים שמעבר לתחום בו הוא עוסק (כלומר לשאלת פיקוח הנפש) על אף שלעניות דעתי כל נושא ההתנתקות אין לו ולא כלום עם שאלות של פיקוח נפש. לא בשלה באה הנבלה הזו לעולם, ולא מפחד פיקוח נפש (טיעונים ביטחוניים) נלחם בה הציבור הנאמן.

ראשית - תמיהה.

הנה עומד רב חשוב ומכובד, שכל הגיונו מושתת על הצורך למנוע שפיכות דמים, והקריאה לשיקול דעת שזורה בכל דבריו, הנה עומד הוא ומשמיע קולו ברבים בעניין שכל כולו על פי דברי הרב עצמו, עניין העוסק בשאלות של פיקוח נפש. אלא שלצערנו אין זו הפעם הראשונה שהרב ליכטנשטיין עושה זאת. הרב המכובד (ורבנים נוספים מבית מדרשו) העמידו את כובד משקלם התורני והציבורי לתמיכה בתהליך המכונה תהליך אוסלו.

אז – לפני כעשור, החל אותו תהליך של מסירת חלקי ארץ ישראל לידי כנופיות הטרור. רובם המוחלט של שלומי אמוני ישראל, הבינו אז בהגיונם האמוני הבריא כי תהליך זה – לא רק שהוא מנוגד לרצון הבורא, אלא שגם בהגיון חילוני פשוט, ברור כי הוא יוביל לשפיכות דמים רבה.

הרב ליכטנשטין וקבוצת רבנים קטנה מאוד הוסיף את משקלו לתמיכה באותו תהליך שבסופו של דבר יצא אל הפועל והביא למותם של כשלושת אלפי יהודיים עד היום.

בעשור שחלף מאז החל אותו תהליך דמים נורא (בסיועו של הרב ליכטנשטין וחבריו לדעה) נרצחו יותר אזרחים יהודיים בישראל, בפיגועי טרור ובמיתות שונות ומשונות, מאשר בכל התקופה שמקום המדינה ועד לפתיחת אותו תהליך דמים של אוסלו.

ייתכן כי התנצלות פומבית היא מעבר למה שניתן לדרוש בימנו מאיש ציבור מורם מעם, וכמה נורא הדבר שגדולי תורה אינם יוצאים מן הכלל בעניין זה. אך לעניות דעתי, ניתן היה לצפות מהרב ליכשטנשטיין, האמון על פי דבריו על שיקול דעת, ועל ערך שמירת חיי אדם, כי לאחר שנתן ידו (כמובן שלא מדעת) להליך רצחני ומחריד שכזה, יפעיל - עם כל הכבוד - מעט שיקול דעת, ויגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי תפיסת המציאות שלו לוקה בחסר, וכי מוטב שלא יתערב יותר בשאלות ציבוריות מן הסוג בו גרם כבר לשפיכות דמים איומה ולנזק נורא כל כך בעבר.

אך לא זו בלבד שהרב עודנו רואה עצמו כאדם היודע להפעיל שיקול דעת בנושאים לאומיים, הוא אף טורח במאמרו לעקוץ את בעלי הדעה ההפוכה – זו שאילו הוא וחבריו לדעה היו מקשיבים לה לפני עשור, אלפי קורבנות היו נמנעים. כלפי אלו אשר בדיעבד התברר כי הם שידעו להפעיל שיקול דעת והם אלו שדרכם הייתה חוסכת "רבבות נחלי דם", כלפיהם משתמש הרב בביטויים כגון: "חדות פשטנית הקורצת להרבה צעירים", "עולם נקיי הדעת המוחלטים" וכדומה.

לעצם טיעוני הרב ליכטנשטין.

הרב מחלק את טיעוניו לשניים.

הצורך בשיקול דעת פרגמטי (כדי להימלט ממצב של פיקוח נפש). והצורך בשיקול דעת הלכתי.

באשר לשיקול הדעת הפרגמטי, טוען הרב שלוש טענות.

1 – החשש כי הסרבנות תתפשט גם לצד השני (לשמאל), תחליש את הצבא וכתוצאה מכך תביא לפיקוח נפש.
2 – פגיעה ב"קרוב הלבבות" מתוך הנשיאה המשותפת בעול הצבאי
3- הרחקת הציבור הדתי לאומי, מערכים ממלכתיים בהם האמין בעבר.

(בלשונו העוקצנית של הרב "דילול הזהות הלאומית הכוללת אצל רבים אשר לא מזמן היו רוממות הלאומיות בגרונם")

לא מסובך לראות מיד כי טיעונים 2 ו 3 אין להם ולא כלום עם עניני פיקוח נפש. אין ספק כי עלינו לתת את הדעת ולפעול לקידומם של הנושאים הללו.

אך תפקידו של הצבא להגן על חיי יהודים . הוא לא הוקם - לא כעמותה לקרוב לבבות ולא כמכשיר לביצור אמונותיו הפנימיות של הציבור הציוני דתי.

נדון עם כן בטיעון הראשון.

אין חשש כי הסרבנות תתפשט שמאלה, פשוט משום שהשמאל כבר אימץ לפני שנים רבות את מכשיר הסרבנות והיא פושה בו בכל פה. תנועות סרבנות צצו משמאל למכביר וקיבלו את מלוא הלגיטימציה מן הממסד הישראלי, ממערכת המשפט ומאמצעי התקשורת. תנועות כמו "יש גבול" ו "האומץ לסרב", פרסמו את תורתן בשלטי חוצות, במאמרים ובספרים לרוב. ראשי התנועות הללו, שובצו בראש המערכות הישראליות וזכו לכבוד רב בארץ ומחוצה לה. כתוצאה ממעשי סרבנות - כגון אלו של מח"ט השריון אלי גבע נוכח פני האוייב בבירות, של טייסי מסוקים נוכח פני האוייב בעזה ושל חיילים רבים אחרים (כולם מעשי סירוב לפעילות נוכח פני האוייב!) עוצב קו אדום וברור באשר לפעילותו של צה"ל. במדינת ישראל של היום בלתי חוקי לדבר על טרנספר לערבים, פשוט משום שעמוס עוז הכריז שבמקרה שכזה הוא יפוצץ גשרים, ומשה נגבי (יש גבול) הכריז כי במקרה כזה יפרק את הצבא והמדינה.

כלומר, אין חשש כי תופעת הסרבנות תתפשט מאיתנו שמאלה משום ששם היא שולטת כבר מזמן ביד רמה.

השאלה היא לגמרי אחרת.

האם נוכח יכולתו של השמאל להציב קוים אידאולוגיים אשר חצייתם תענה בסירוב מוחלט (ואף מעבר לכך) האם יכולת זו תאוזן על ידי יכולתו של הציבור האמוני להציב קוים אדומים משלו. אם אין הדבר כך, הרי מוטב שנוותר מראש על כל הישגי הציונות וההתיישבות, מוטב שנוותר מראש על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. במילים פשוטות – הגיונו של הרב אינו מוביל בהכרח רק לחיסול גוש עציון בו שוכנת ישיבתו, ההגיון הזה מוביל לחיסולה של מדינת ישראל כולה כמדינה יהודית, שכן אין זה קשה מידי להבחין כי זהו לוז המאבק המתנהל כאן. לא גוש קטיף על הפרק, אלא זהותה היהודית של מדינת ישראל. כשהצד החפץ במדינת כל אזרחיה חמוש בנשק הסירוב כדי לקדם מטרה זו, פעם בחיסול התנחלויות וגרוש תושביהם, פעם בהזרמת חיילות ליחידות הקרביות, ופעם בחילולי שבת המוניים וכדומה, ואילו הצד האמוני תמיד (אבל תמיד!) יציית ויקבל עליו את הדין - משום שטיעוניו של הרב ליכטנשטיין תמיד (אבל תמיד!) יהיו תקפים, כשזהו מאזן הכוחות, מובטח לנו כי במוקדם או במאוחר ישיג השמאל הקיצוני את כל שאיפותיו ומדינת ישראל היהודית תיקבר קבורת חמור.

מכיוון שישראל כמדינת כל אזרחיה לא תוסיף ותתקיים לאורך זמן, (כבר היום נותנים רוב אזרחי ישראל המאבדת את נשמתה היהודית - על פי מחקר שהזמין האלוף במילואים עוזי דיין- לא יותר משלושים שנות קיום למדינתם) ומכיוון ששכננו הערבים אינם נוטים לקבל אותנו ביניהם כאזרחים שווי זכויות, ברור שהגיונו של הרב מוביל בהכרח לפיתרון סופי לשאלת יהודי ארץ ישראל. למי שהדברים נשמעים לו קיצוניים, כדאי שיעיין קצת בשיתוף הפעולה הפורה שבין אבי התנועה ה"פלסטינית" חג' אמין אל חוסייני, והצורר הגרמני. חוסייני התמחה בשיטת הפתרון הסופי ותכנן לרב ליכטנשטין ומשפחתו תאי גזים בעמק דותן שבשומרון. בזכות תהליך אוסלו והחינוך הפלסטיני ה"הומני" שהביא בעקבותיו, מהווה הפיתרון הסופי של חוסייני, פתרון התחלתי עבור כל דרדק בכיתה א' בקלקיליה.

יוצא אם כן שמבחינה פרגמטית, הן מתוך בחינת הניסיון ההיסטורי הקצר, והן מתוך בחינה אמיתית של מצב יחסי הכוחות בחברה הישראלית – חיילים שלא יסרבו לפקודת הגרוש – מקדמים מרחץ דמים נורא ומסכנים את קיומה של מדינת ישראל, ואת חייהם של מיליוני יהודים.

טיעונו השני של הרב ליכטנשטיין הוא הצורך בשיקול דעת הלכתי.

בטיעון זה שהוא לכאורה טיעון הלכתי, מסביר הרב שמכיוון שהממשלה טוענת כי ההתנתקות תביא להצלת חיים המונית, ומכיוון שאי אפשר לדעת אם הממשלה צודקת או לא, אזי "ניתן באחריות ובאהבת העם והארץ כאחת, לקבל את התוכנית.

הקורא את דבריו אלו של הרב תמהה עד כמה התעמק הרב בתוכנית ההתנתקות וכיצד באה לעולם. גם אם נתעלם מכך שההתנתקות הנה המשך ישיר של תהליך הדמים של אוסלו, המשך ישיר של הגיונו ושיטותיו, וממילא תביא בהכרח לאותן תוצאות ואף לתוצאות חמורות הרבה יותר, וגם אם נתעלם מדעתם של גורמי הביטחון לפני שפוטרו על ידי שרון, הרי שאילו קרא הרב את הגילויים באשר לאופן ולסיבות שבעטיין באה הזוועה הזו לעולם, לא היה כותב משפט כמו: "ההנחות הנלוות כי הכל נובע מקשר רשעים...תמורת נזיד עדשים אישי... פשוט מעליבות". ייתכן כי הרב נמצא בנקודת קדושה וטוהר שכזו, בה הוא נעלב נוכח גילוי העובדות. אך האם ניתן לסמוך על שיקול דעתו של רב אשר זו התייחסותו למציאות הנגלית לעיני כל? האם דיין ש"נעלב" מטיעוני אשה המוכיחה בעליל כי בעלה בוגד בה – ראוי לשבת בדין?

יתכבד הרב ויכתוב ספרי מוסר, אך במטותא אל יתערב בשאלות של חיים ומוות.

כיוון שכל שיקול הדעת ההלכתי של הרב נסמך על טוהר כוונותיהם של שרון האב והבן, ומכיוון שטוהר זה מקובל כיום בשמאל ובימין כאחד כדבר שלא היה ולא נברא, ממילא נופל כל שיקול הדעת ההלכתי, הנסמך על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות. צר לי לגרום שוב "עלבון" לרב ליכטנשטיין – אך תוכנית ההתנתקות אכן התקבלה ממניעים אישיים וציניים להחריד. לפיכך אין כלל שאלה של שיקול דעת לכוון זה או אחר. לא זו בלבד שאין הסבר הגיוני להינתקות, אין גם נקודת מוצא ישרה ואמיתית ממנה יוצאת תוכנית זו לדרך.

"אחריותנו ושאיפתנו לדבוק בכל נימי נפשנו בכנסת ישראל ובבניינה" מחייבת כל חייל ומפקד לסרב בגאון ולא ליטול חלק ולסייע ביד מבצעי הפשע הזה.