לפרשת מטות – ירידה למימוש הייעוד

בפרשתנו מופיעה הוראה למשה רבנו לאמור "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תיאסף אל עמיך". הוראה זו על פי המדרשים והפרשנים גורמת לתגובה אצל משה ואצל בני ישראל בצורה הפוכה זה לזה. על משה נאמר, שבלי עיכוב הוא ניגש לביצוע המשימה, למרות שידע כי מותו תלוי בהשלמתה ואצל בני ישראל נאמר "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא". ואמרים חז"ל שלא רצו ללכת כיוון שמיתתו של משה תלויה בביצוע עד שנמסרו בעל כורחן.

מה מלמדים אותנו חז"ל בהסברים מנוגדים אלה?

נראה לי, שתגובת בני ישראל בעיכוב הוצאת הנקמה במדין לפועל, כדי להיאחז במנהיגותו של משה רבנו, מבטאת תגובה אנושית טבעית לשינוי משמעותי החל במציאות. האדם תמיד נוח לו במצב הנתון וקשה לו לפנות אל עתיד, שמנקודת מבטו הוא לוט בערפל, לכן גם עיכוב בביצוע הוראה אלוקית, הוא בבחינת כורח למטרה חיובית בראיה האנושית.

לעומת זאת, משה רבנו, גדול הנביאים, חרף היותו ילוד אישה, הרי הוא ככלי להנהגת הבורא את הבריאה ואין לו ספקות ביחס לצפוי לאחר הסתלקותו. לדידו התקדמות המציאות על ציר הזמן, היא גם התקדמות למימוש היעוד של בני ישראל ואין הוא רוצה להיאחז במציאות קודמת שלא תצלח לקראת הבאות. משה רבנו שם מבטחו באלוקי שמים וארץ באופן מוחלט, ביודעו "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".

גם בימים אלה, עינינו כלות נוכח התקדמות המציאות הנראית קשה, לכאורה, במגמותיהם של מושחתי השלטון, להחריב התיישבות מפוארת בארצנו ולהגלות את יושביה, כמעשיהם של נבוכדנצר וסנחריב, בימי קדם. אולם לא אלמן ישראל ו"יושב בשמים ישחק למו" וכזעקת רבבות אלפי ישראל לפני ימים אחדים "היו לא תהייה" ואין זו אלא פרפורה האחרון של ההנהגה הישנה, המנסה להטיל את חתתה, על ידי דיכוי רצון העם הבריא ולהיאחז בכוח במוקדי השליטה במדינה. המציאות תתפתח, לכדי הצמחת מנהיגות יהודית הראויה לעם ישראל, שתחליף את ההנהגה הנוכחית וכבימי קדם תתקדם עם המציאות להביא את עמנו לייעודו.

לעיון במאמר פרשת מטות משנת תשס"ד - יהדות בהנהגה מדינית
http://he.manhigut.org/content/view/818/109 /