למה סירוב נחוש ולא בקשה להבנה?

בס"ד

(מסקנות מנסיונם של אנשי מוקד הלב היהודי)

במהלך פעילות צבאית רגילה ישנם קשיים אצל חיילים שונים. בדרך כלל יודע כל חייל שמוטב לו לבקש הבנה מאשר להיכנס 'ראש בראש' במערכת. מדוע? כי המערכת חזקה, יש לה גיבוי, והיא עלולה להעניש בחומרה. ומן הצד השני – דוקא מתוך היותה חזקה ונינוחה – היא גם מרשה לעצמה לגלות התחשבות ומבינה שכוחה בא לה מחשק והתנדבות של החיילים ולא מתוך כפיה שלהם לעשות דברים במצבי לחץ.

המצב היום שונה, אפילו הפוך: המערכת הצבאית עובדת בכפיה – מהראש ועד הרגליים! הרמטכ"ל מפחד מראש הממשלה, האלופים מהרמטכ"ל, וכך זה נמשך עד אחרון החיילים. חטיבות שלמות מתפקדות בקושי ורק באיומי כלא. במצב הזה – הפסקה הקודמת מתהפכת. כאן חייל שמבקש הבנה והתחשבות – זוכה ליחס רע וללחצים והשפלות, מתוך תקוה שהלחץ וההשפלה יעבדו ויחזירו אותו ל'מסלול' הנורא של צבא כפיה. לעומת זאת – חייל שקם בנחישות ואומר: "אני לא שותף, ולא אכפת לי מה תעשו לי" – נפטר מהעסק די מהר: אין לצבא שום חוט שדרה מוסרי ומעשי לטפל בחייל כזה, וגם אם הוא 'זוכה' לכמה שבועות בכלא 4 או כלא צבאי אחר – יורדים ממנו די מהר ועוזבים אותו לנפשו.

הנסיון במוקד הלב היהודי מצביע על כך שוב ושוב: חיילים 'מנומסים' שבקשו הבנה והתחשבות – קיבלו טיפול נוקשה וכואב מתוך תקוה שבדרך הזו הם יכנעו למערכת הכופה. לעומת זאת, חיילים שהבהירו שאי השתתפותם בפשע היא נתון ברור שאינו נתון למשא ומתן – נשלחו למשימות אחרות ורחוקות, תוך תקוה שרוחם האיתנה לא תשפיע על חיילים אחרים, שכמו שידוע לכולנו – רבים רבים מהם כבר עומדים רגע לפני החלטת הסירוב החד משמעית.

במלים אחרות: אם אתה רוצה לתקן את המערכת הצבאית ולהחזיר אותה למסלול נכון בכמה שפחות זעזועים ועימותים – הודע למפקדיך כבר עכשיו ובאופן חד משמעי שאינו נתון לויכוח: "אני לא משתתף בכל מה שקשור לגירוש – ויהי מה!".