לפרשת מסעי – גירוש שקול כהריגה

אופן הטיפול ברוצח בשוגג או במזיד הוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשתנו. כידוע, רוצח במזיד, כאשר ישנם עדים שהתרו בו על כך, דינו במיתה. רוצח בשגגה, כאשר פרטי ההלכות מתאימות לכך, חייב גלות לאחת משש ערי מקלט, אותן קבעו בני ישראל, כאשר נכנסו לארץ ממדבר סיני על פי הוראת התורה.

אם נתבונן ביחסה של התורה לרוצח בשגגה ולחיובו בגלות, נוכל ללמוד רבות על הערך שיש ליחס להגליית אדם מביתו.

התורה קובעת איסור ללקיחת כופר לנפש רוצח במזיד החייב מיתה אלא דורשת את מיצוי הדין עמו כפי שנאמר "ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת". כמו כן, קובעת התורה ביחס לרוצח בשגגה "ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן". ממשיכה התורה ומגדירה את לקיחת הכופר כחנופה "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו."

אם נדייק בדברים הללו נמצא, שכאשר אדם מישראל שולח יד בנפשו של חברו, במזיד, הרי שהריגתו שקולה כעונש הראוי למעשהו וברור שיש בזה מידה כנגד מידה. כאשר ההורג עושה זאת בשגגה, אין אפשרות לבצע כנגד זה הריגה בשגגה של הרוצח, לכן פיתחה התורה תחליף להריגה בדמות הגלייתו של הרוצח בשגגה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול, שזהו זמן, שאי אפשר לדעת מתי יסתיים. לאור המידה כנגד מידה, שהזכרנו ביחס לרוצח במזיד, נוכל לומר שזוהי מדתיות אותה ראתה התורה כשקולה כראוי להריגה בשגגה ומתאימה למימוש אצל רוצח בשגגה.

מכאן נוכל להסיק, כמה חמורה היא תוכניתה של ממשלת ישראל לגרש את יהודי גוש קטיף וצפון השומרון מביתם על פי מדדים תורניים, גם אם תפצה אותם מעל ומעבר למגיע להם. תורת ישראל לא ראתה להטיל על מעשה חמור כלשהו עונש כבד כהגליה, אלא על נטילת נשמה בשוגג ואז השוותה את העונש הזה להריגת הרוצח בשגגה, כאשר אסרה נטילת כופר במקום ביצוע גזירת ההגליה כפשוטה, כמו במקרה של רוצח במזיד, שאסור לקחת כופר תחת הריגתו של הרוצח. הגליית אדם מביתו שקולה כהריגתו, אמנם בשגגה, על פי קביעה זו של התורה. אין ספק, שמי שיבצע את הפשע הזה, ראוי שיתקיים בו הנאמר בפרשה "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה..."