מפתחות בית המקדש

1.

- היום אתה תקרא לו את הסיפור, אני עייפה, - אמרה יעל לבעלה.

דניאל היה נכון לקום וללכת לחדר הילדים.

- נו, עד איזה מקום הגעתם אתמול עם אמא? – הוא שאל את אריק בעליצות.

- לא, אבא, אני לא רוצה את הספר של אמא. אני רוצה שתספר לי משהו אחר. – הכריז הבן הקטן.

- משהו אחר? – שאל דניאל במבוכה, - אֶה-אֶה... ומה למשל?

- תספר לי, על מה אתה קורא עכשיו בספר שלך.

- באיזה ספר?

דניאל היסס. אתמול והיום הוא קרא רומן היסטורי שלא היה דומה במיוחד לאגדת ילדים. אבל... אפשר לנסות.

- בסדר. אגיד על לך מה אני קורא בספר שלי. מספרים שם איך הרומאים הרסו את בית המקדש השני. זה מעניין אותך?

- כמובן! – התלהב אריק.

דניאל ראה שבנו כמעט נרדם. זה אומר שהסיפור צריך להיות ממש קצר. אפשר להתחיל אפילו מהסוף.

- כשהרומאים הקיפו את בית המקדש מכל הצדדים, הכוהנים יחד עם לוחמים אחרים נלחמו עד הסוף. אבל האויבים הציתו את החומות, והן התחילו להישרף, כל ארבע החומות, אחת אחרי השניה. כאשר החומה האחרונה עלתה באש, אחד הכוהנים זרק את המפתחות בית המקדש לשמיים. ואז מהשמיים הושטה יד ותפסה אותם...

- ומאז הם בשמיים? – שאל אריק שהיה בהלם.

- כן. מאז הם בשמיים.

עד מהרה הילד נרדם, והאב חזר לספר שלו.

2.

ביום למחרת אריק עם אחיו הקטן התחילו לבנות בית מקדש. על הספה. מכריות ושמיכות עודפות. כאשר יעל קראה לילדים לאכול, הבניה הייתה בשלבי סיום.

- אמא, חסרים לנו המפתחות. – הודיע אריק לאחר שהתיישב ליד השולחן.

- איזה מפתחות? – שאלה יעל בפיזור דעת.

- מפתחות מבית המקדש.

- אה... אתה יודע, חמוד, הם חסרים לכולנו.

- אולי את יכולה לתת לנו איזה שהם מפתחות, ושהם יהיו מפתחות מבית המקדש? – שאל הבן.

- בסדר, אני אחפש. – הבטיחה יעל.

אבל לא היה צורך. הילדים בעצמם מצאו אותם. המפתחות היו זרוקים ליד הכניסה שלהם. יעל ניסתה להיזכר של מי יכול להיות הצרור הזה, אבל לא הצליחה. כנראה מישהו מהאורחים שהיו אצלם בשבת איבד אותם. אבל מוזר שאף אחד לא שאל לגביהם.

בהתחלה היא רצתה לקחת את המפתחות מהילדים ולהחביא אותם, אבל אחר כך החליטה לתת להם להמשיך במשחק. לקחת מאריק את המפתחות מבית המקדש היה מעבר לכוחותיה.

3.

ביום למחרת אריק שאל:

- אבא, נכון שאנחנו כוהנים?

- כן, - אמר דניאל, - שם המשפחה שלנו כוהן.

- זאת אומרת, אנחנו צריכים לעבוד בבית המקדש? – המשיך אריק.

- אהה, לזה אתה חותר! כן, אנחנו כוהנים , וכשיהיה לנו שוב בית המקדש, נצטרך לעבוד בו.

- הנה, מצאנו את המפתחות מבית המקדש. – אמר אריק והושיט לאבא את צרור המפתחות.

דניאל לקח אותם בפיזור דעת.

- מה אתה חושב, אם מצאנו את המפתחות, עוד מעט יבנו את בית המקדש? – שאל אריק.

- כמובן! – ענה דניאל.

אריק לקח ממנו את המפתחות ולפת אותם חזק באגרופו.

4.

- הם יבואו היום. הפעם זה בטוח. – אמר דניאל לאשתו במרירות. אני חושב שכדאי לנו בכל זאת לארוז.

- מה יש לארוז? – ענתה יעל בעייפות. – כשיבואו, אז נארוז. זה ייקח לי חמש דקות.

- בחדשות אמרו שהם החליטו להרוס שישה מאחזים. אנחנו מופיעים ברשימה.

יעל הסתכלה על השעון ונכנסה לחדר הילדים.

- אריק, נועם! הגיע זמן לישון!

- אמא, חכי! – ענה הילד הגדול, - אנחנו כמעט השלמנו את בית המקדש!

על הספה התנשא מבנה עשוי כריות ושמיכות עודפות שהוצאו מארונות. הילדים שהיו כבר לבושים בפיג'מות, בהבעת פנים עניינית הידקו את הפינות, כדי לחזק את יצירתם.

ובדיוק באותו רגע נשמעו קולות של מכוניות רבות העולות על הגבעה.

"זהו. הנה, בנינו את בית המקדש", - צנח ליבה של יעל.

החיילים נכנסו לבית. יעל נעמדה בפתח חדר הילדים.

- תנו לנו לפחות חצי שעה לארוז! – ביקש דניאל.

חצי שעה נתנו להם. יעל הלכה לאסוף את הדברים.

כשהושיטה את ידה לאחת הכריות שהתנשאו על הספה, אריק התחיל לבכות.

- מה איתך, מתוק, - לחשה יעל ולקחה אותו על הידיים, - אנחנו נוסעים לסבתא! אנחנו צריכים לארוז!

- לא! זה בית המקדש!

יעל התחילה לשים את דברים בקרטונים שנשארו ממעבר הדירה האחרון שלהם. היא אספה את הכל, חוץ מהכריות והשמיכות שהיו "הקירות" של המבנה על הספה.

אחד החיילים נכנס לחדר:

- תזדרזו! את צריכה עזרה?

הוא צעד לעבר הספה, לקח את כל מה שהיה עליה וזרק אל תוך אחת הקופסאות הריקות שעמדו על הרצפה.

אריק התייפח בבכי.

ההורים עם הילדים על הידיים יצאו החוצה. דניאל שם את הקופסאות האחרונות בתא המטען. יעל הורידה את בנה מהידיים ופתחה את דלת המכונית.

- אמא, חכי. – אמר אירק מבעד לדמעות. הוא הכניס את ידו לכיס, שלף את צרור המפתחות וזרק למעלה.

ואז מהשמיים הושטה יד ותפשה את המפתחות.

08.2003
mms://msmedia.a7.org/arutz7/heb-perm/alimut-shotrim.wmv