ב"ימי המצרים" שבין י"ז בתמוז לט' באב, יש דגש רב על אותיות הדיבור המעוררים אמונה. אמונה ודיבור קשורים זה בזה. "האמנתי כי אדבר" (תהילים קט"ז), כי הדיבור במהותו מגשר בין מרחקים.
כשהכל ברור ואהוב אין צורך בריבוי אותיות ומילים. אך כשחולפים ימי החסד ושוחקת השגרה, מגלים בני הזוג שאותיות שפעם האירו – יבשו. זהו הזמן להקשיב ולדבר, בנחת ולא בקוצר רוח. להרבות בשיחה תומכת המעודדת אמון בקשר, ובעתיד. נתגבר. להזדהות, לכאוב יחד "נוכח פני ה'". בימים של הסתר פנים, לדבר על הכל, גם על חולשות. בלי פחד ובלי שפיטה. הרי הכל מאת ה'. בחוץ יטרפו הזאבים אבל בבית אפשר לדבר על הכל מתוך ענוה ובטחון בבורא. שיחה כזו היא סוג של תפילה.
לדיבור יש תכונה, הוא מעלה דברים. מתגלה דרכו עומק הנפש. הדיבור הוא קצה הקרחון הפנימי שבאמצעותו מתעורר ניצוץ האמונה. (ולהיפך, כשמדברים מתוך ספק והתרסה, נעלמת האמונה. "אבדה אמונה נכרתה מפיהם" – ירמיהו ז') וכשנמצאים בשדה האמונה מתגלים כוחות ומגיחים פתרונות.
מאוד חשוב הקול, המנגינה. לדבר ברוגע ובנועם. מאחורי הקול ישנו עוד קול המביע את פנים האישיות. שליטה בקול עוזר בבחירת המילים.
כידוע, האיש נוטה לשיחה אינפורמטיבית קצרה, והאשה מאריכה מתוך רגש. הרבה סיבות לכך ונציין הפעם רק אחת: היא מאמינה בשינוי. הוא רוצה לתקן, וזה דחוף לה. דוקא בשל היותה מאמינה, היא מדברת יותר. לו ראיה אוביקטיבית יותר, מתוך נטיה להשלים עם המצב. כמובן שלכולנו מרכיבים גבריים ונשיים באישיות. אין חלוקה חותכת.
וכמו שבבית עוד בירור, ביטוי, שיחה והרבה הקשבה יוצרים צינור שדרכו חוזרים האותיות להאיר, כך גם בין הקדוש-ברוך-הוא לעמו. דוקא בצער הגלות התפתחה מתוך אמונה התורה שבעל פה והתפילה. הבעל נסע למדינת הים ועם ישראל שמר אמונים התרפק על ה"מכתב" שהשאיר והרחיב בו אותיות.
בימים אלו אנו תפילה ש"תחזנה עינינו" וישתלבו התורות התפילות האותיות המאירות של הבית הפרטי והכללי. "שיבנה המקדש, עיר ציון תמלא".
