שבת חזון בפתח. אנו בעומק המצרים. יבשו האותיות לגמרי, בט' באב, אפילו ללמוד תורה אסור, ולא מברכים זה לזה לשלום. המועקה חונקת. וכשהכאב עולה על גדותיו, מתעורר רגש שהשכל לא מכיל, ונשפכים הדמעות, ממקור הנשמה שמעל לאותיות. תמצית גשמית של מה שאין לו ביטוי. שם בבכי, עומק הקשר. שם נפתח השער. "מיום שחרב המקדש שערי תפילה ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו" (ברכות לב).
למדו אותנו לברוח מכאב ודמעות, במיוחד אם אתה גבר. (יוסף, המשביר לכל העולם, הגאון הפיננסי, ידע את סוד הבכי, (ויגש מה) וכך שמר על רגש משפחתי חם בעולם מנוכר.) בדמעות ישנה זיקה, בכאב יש חיים. דמעות הם מתנה המצננת את בערת הכאב, ומביאה שכל חדש. " ש פכי כ מים ל בך נוכח פני ה' " (איכה ב) ראשי תיבות - שכל.
חכמינו הפרידו בין עצב אוטם ומשתק שבו כעס ו"מגיע לי" לבין הבעה כנה של צורך, ללא דין כלפי בן או בת הזוג וכלפי שמיא. חשוב לדעת לבטא צער ואכזבה בפשטות וענוה. כולנו נזקקים. להתמקד בכאב מתוך צורך, בלי להטיח אשמה ובלי רוגז. נלמד לכאוב "נטו" נקי, בלי להתריס. זה הדבר המעורר את הזולת לנתינה, וגם את הקדוש–ברוך–הוא. כך נהפוך לכלי מקבל השואב לתוכו שפע. כאב זך ללא טרוניה מוליד את התפילות הכי טהורות והכי משפיעות. ומעלה נוספת: כך הצער משתחרר ומתפוגג.
מאחורי הכאב ישנו תמיד רגש של אהבה (גם בכאב הגופני ישנו קשר אהבה לגוף). אם ננטרל את הנספחים השלילים של אגו וכעס, תציץ האהבה מבין החרכים ויתברר שמתוך השבר החל הבנין.
בחיצוניות תתכן ירידה תלולה אך בפנימיות הירידה אוצרת בתוכה אנרגיה לעליה מחודשת כמו רכב במורד הכביש השועט אל העליה שאחריה.
בימים אלו בכי החורבן מתערבב בתקוות הבנין. ולכן ט' באב למרות הכל, קרוי "מועד". יום טוב, יום לידתו של משיח . כשהיתה מריבה בין הקב"ה לעמו היו פני הכרובים תינוק ותינוקת הפוכים זה לזו. כשנכנסו הגוים להיכל מצאו את הכרובים מעורים זה בזה. בשיא החורבן היתה האהבה בשיאה, אהבה שעוד תתגלה. ולכן הבטיח לנו הנביא זכריה "צום החמישי (ט' באב) יהיה לבית יהודה לששון ןלשמחה ולמועדים טובים".
