עם ישראל שב לאיתנו. התפייסו הדוד והרעיה, שבו להיות אוהבים עוד יותר מפעם. "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך" (ישעיהו נ"ב). בפיוס ישנו מבט רגוע קדימה, ביטחון בעתיד. הרי עמדנו במבחן. הפיוס הגברי שונה מהנשי. האיש מתפייס כשמש השוקעת וזורחת אך לא משנה צורה. מאוד קשה לאיש לעבור שינוי פנימי. כאשר הוא מתפייס הוא פשוט מביא את אהבתו – שם עומק הפיוס שלו. בשונה ממנו היא כולה תהליכים. חשוב לה לוודא שאכן הם עברו תהליך של תובנה וברור. היא רוצה שיבקש סליחה כדי להיות בטוחה שאכן נבנה עוד נדבך. משנרגעה היא תתפייס במסירות.
לפיוס מבט נוסף, מתרענן הקשר מתוך עומק. מתחילים מחדש. צפה ועולה נקודת המפגש הראשוני שחיבר בינינו, הוודאות שנועדנו זה לזו. וזהו עינינו של ט"ו באב. ט"ו באב חל בדיוק ארבעים יום לפני כ"ה באלול – יום בריאת העולם. כמו ביום הארבעים שלפני יצירת הוולד שבו מכריזים "בת פלוני לפלוני", כך בט"ו באב הוכרז על כלתו המיועדת של הקב"ה – עם-ישראל (בני יששכר לט"ו באב). לכן יום זה קורא גם לנו לשידוכים ולאהבה, שהרי נבראנו בצלם.
בט"ו באב הבנות רקדו בכרמים וקראו "בחור! שא נא עיניך וראה", והבחורים - בחרו. המעמד תמוה במקורותינו. היכן היו "משמרות הצניעות"? כיצד זיהו את השידוך? בתקופת המקדש היתה הארה, ראו רוחני במוחש, ובמיוחד בט"ו באב. אז זיהה הקב"ה את פנימיות עמו עוד טרם חטא או רבב. לכן זהו יום סגולי לראיה מזוככת פנימה, ולא חששו לחיצוניות ויצריות. יום זה קרוי בסוף ספר שופטים "חג ה'".
בחירת בן או בת זוג משקפת את יחסנו העמוק ביותר אל החיים. אם ה"אני" במרכז והכל "מגיע לי" רובדי האישיות העדינים ואציליים חסומים ובבחירה משתתפים רק קליפות חיצוניות. רק כאשר האגו מפנה מקום לנתינה ולהכרה באישיות המיוחדת של הזולת, ה"קליק" נוצר מבחירתה של הנשמה.
למרבה הפלא תהליך זה מתרחש במינון זה או אחר גם היום. מנין הכוח להחלטה כל-כך גורלית? מאותה השראה. מגילוי אותו ניצוץ. אכן "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וים הכיפורים" (סוף תענית).
