זו עונת החתונות. צעירים רבים חלקם מגוש קטיף נישאים בימים אלו. ימי חסד ופיוס."לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים..." (סוף תענית) . ימי שמחה הפכו לימי גירוש וחורבן. מנין הכוח להכין חתונה לקנות לאפות לארח כאשר ההרס בעיצומו, ורבים הפליטים בשר מבשרנו? איך נלבש בגדי חתונה כאשר מהדהדים באוזנינו זעקות השבר? איך נשב באולמות ממוזגים סביב שולחנות ערוכים, כאשר בתינו נחרבים לעיננו הפעורות? איך נרקוד כאשר רק אתמול התחננו, בכינו, שוענו לבורא עולם לנס?
צעירים מתקבצים סביב החתן והכלה בתחילה בשקט בכבדות משהו, קשה לשיר למחוא כף, לרקוד ולפזז. אך לאט לאט נפתח מעיין החיים וזרמי שמחה פורצים מאליהם, הכבדות מפנה מקום לקלילות,הרגליים מתרוממות מעל הקרקע, מרימים אל על את החתן, את הכלה, ומתגברת השמחה יותר ויותר! כיצד?
כנראה שזכינו להסרת ערלת (כיסוי) הלב. ובאותה נקודה הכי פנימית של כאב ותחנונים לה', דווקא שם-תעצומות של שמחה. במקום הכי עמוק ונשגב נפגשים כל הכוחות כולם. ממעמקי המעין התפרץ זרם אדיר של שמחת חיים. התברר שמקומו של הכאב החי מתוך קרבת אלוקים הוא הוא אותו מקום בנפש ששם "שמחת עולם על ראשם" (ישעיהו לה). בעזרת ה' נזכה דווקא בשנה הזו לשמחה עילאית.
עוד טרם יבשה דמעה זוכים החתן הכלה וכל המלווים, להקים חורבה מחורבות ירושלים, שנאמר: "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה... כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיהו לג) ומכאן למדו חז"ל שכל המשמח חתן וכלה "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו). בשמחת הנישואין מתעורר ניצוץ חבוי מאותה שמחה שלמה עתידית כשייבנה המקדש ותכונן הארץ מעפרה.
כאשר המשילו חז"ל את הנישואין לבנין חורבה ישנה,רמזו לנו שהבית החדש הנוצר, לא החל "כאן ועכשיו" אלא יסודותיו ישנים מעלים אבק, חפורים עמוק עמוק בהריסות, במקום סמוי מן העין, אך איתן בלב. בנין עדי עד.
בכל חתונה ישבור החתן את הכוס ואנו נישבע לירושלים, המרכזת בתוכה את כל המאווים והגעגועים לארץ ולבית, "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני".
