אם חפצי חיים אנו

ב"ה, כ"ה אב תשס"ה

הקדמה:

אינני רוצה לעסוק בעבר. את כל האנרגיות עלינו לרתום כעת למאבק על הנהגת הליכוד והמדינה. אך לא ניתן להתקדם, כשמאחור בור שחור כזה. הבירור שלהלן, לא נועד לפתוח ויכוחים אלא לחטא את הפצע. אינני מהסס לצרוב – גם לא את עצמי. לא ציינתי שמות, בדר"כ אין צורך בכך. הבירור אינו שלם אך נראה לי כי הוא מקיף דיו בכדי להבין באופן ראשוני מה בעצם קרה. מי שילמד ויפנים את הדברים – יוכל אולי להיאבק כראוי בהתנתקויות הבאות. אך זאת יש לדעת, רק מנהיגות מסוג חדש, מנהיגות יהודית, תוכל לא רק להאט את העקירות, אלא לשנות לחלוטין את הכוון לבניתה הפיסית והרוחנית של האומה בארצה.

כמגדל קלפים קרסו גוש קטיף וצפון השומרון והותירו אחריהם סדרה שלמה של הנחות יסוד שחלקן התבררו כמוטעות, וחלקן אולי צודקות – אך לא מספקות. עולם שלם שנדמה היה לו כי יסודותיו איתנים, מצא עצמו נטוע על חולות נודדים.

כמעט את כל הלקחים שחייבים ללמוד היום, יכולנו ללמוד לאחר חורבן ימית ובנותיה. לא עשינו זאת. המשכנו ללכת אחרי אותם מנהיגים שהחריבו (בגין, שרון ורפול) ואחרי אותם מנהיגי ורבני המחנה שנמנעו מלהביט אז במציאות נכוחה, ולתקן את דרכם. את התוצאה קצרנו בגוש קטיף ונוסיף ונקצור, אם לא נערוך את אותו חשבון נפש אמיתי ונוקב. סימנים ראשונים לכך שמנהיגים ורבנים מסויימים בתוך הציבור האמוני נוהגים עתה בדיוק באותה אטימות שנהגנו בה לאחר חורבן ימית – כבר נראים בשטח. מעטים הם אותם רבנים שהטיפו לציות לביצוע הפשע, שחזרו בהם מדרכם הרעה. נהפוך הוא, רובם עודם מטיפים לדרך זו. עד כה לא נשמע ולו מנהיג אחד ממועצת יש"ע שהודה בכישלון ניהול מאבק השטח. מן הסתם אין הם מבינים כלל כי נכשלו. בקרוב נראה את אותם רבנים, אותם מנהיגי שטח, ואותם ח"כים בימין, מציעים לציבור בדיוק את אותם פתרונות פוליטיים שהציעו אחרי חורבן ימית. מן הסתם נחזה כולנו בוורסיה מס' 13 של מפלגת התחיה, או בדגם מס' 5 של האיחוד הלאומי, או במוטאציה מס' 3 של מולדת. כל מחשבה מקורית תותקף בשם הסקטור, ככזו שסוטה מן הדרך ומקלקלת לכולם. אותם רבנים שמסרו את מפתחות גוש קטיף בידי חלוץ וקראדי (שבצדק רב משבחים אותם עכשיו) יוסיפו לבלבל לאותו נוער את המוח ויסבירו לו שהוא בעצם ניצח, ולא צריך לפחד מדרך ארוכה, וסוף הגאולה לבוא... אותה מועצת יש"ע תוסיף לשגע את אותו ציבור סביב אותן הפגנות חסרות פשר, אשר אינן משיגות דבר מלבד הנצחת מנהיגותה. אותם ח"כים (שבדר"כ מגיעים מאותה מועצת יש"ע) יציעו לציבור המסכן, את אותה פלטפורמה פוליטית שכשלה בעבר, וינהיגו אותו שוב אל אותו כשלון קיבוצי (והצלחה אישית).

אז אין ברירה, ולמרות הרצון העז שלא להתווכח ולא להתעמת, אנו חייבים להתחיל באותו חשבון נפש, אשר כפי הנראה, ממסד הסרוגים לא יתנדב לעשותו מרצונו.

הנחה מס' 1 – הממלכתיות.

ה"ממלכתיות" כשלעצמה, הגישה החיובית הרומנטית כלפי הריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל, גם אם עדיין אינה קוראת בשם ה', גישה זו לגטימית ובתנאים מסוימים אף בהחלט מתקבלת על הדעת. אולם ישנה כנראה מוטאציה של הגישה הזו, מן גידול פרא שנרתם שנרתם בלי איזונים ובלמים למרכבת הציונות והמדינה. המוטאציה הזו, הרואה במדינת ישראל ובמערכותיה ערך עליון מעל כל ערך אחר, גישה פשיסטית זו, הפכה אצל חלק ממחוזותינו לעבודה זרה של ממש. דווקא הטובים והמסורים ביותר, נפלו ברשתם של אי אלו רבנים פופוליסטיים לתהומות עבודת הבעלים הזו. זר שצפה כיצד מכבדים המיועדים לגירוש את מפקד כוחות הגירוש בסנדקאות, ערב ביצוע הפשע, כיצד מתרפקים המגרשים והמגורשים איש על כתפי רעהו על רקע החורבן, כיצד מכה ודוחף, רב פופולארי שכזה, את תושב נווה דקלים שהעז לעמוד ולחסום את דרכו של אחד מכלי הקודש (ג'יפ צה"לי) שבא להחריב את ביתו, לזר שצפה בכל אלה, נדמה היה שנחת בבית משוגעים.

המדינה אכן קדושה, צה"ל אכן כלי קודש, אך אין הם מחליפים את בורא עולם ומסוגלים הם לכל תועבה. מי שברגעי משבר וסתירה מהותית, בין דין המדינה לדין בורא עולם (או מצפונו האישי) בוחר במדינה, משבש את מדרג הערכים, ומתדרדר לעבודה זרה. לענ"ד הח"מ, על בסיס עבודה זרה זו הוקמו היישובים, ובשלה חרבו.

אם חפצי חיים אנו – מוטב שנברר לעצמנו היטב את עניין הממלכתיות וגבולותיה.

הנחה מס' 2 – הרבנים.

למזלנו, רוב גדולי הדור מקרב הסרוגים לא כרעו לבעל והתייצבו בפה מלא ובעוז, נגד קיום פקודת הגירוש. הבעיה היתה שדווקא אצל חלק מרבני דור הביניים, פשטה המחלה בעוצמה רבה. רבנים אלה הם המשפיעים הישירים על חיילים רבים ועל הדור הצעיר. התברר, כי אין רבנים אלה נשמעים לרבותיהם שמאתמול. רוב רבני ישיבות ההסדר והמכינות הקד"צ יישרו קו עם הממסד הצה"לי, ממנו הם ניזונים, ופסקו כפי שצה"ל ושרון רצו שיפסקו. גם רבנים מפורסמים אחרים מדור הביניים, דבקו בעוצמה בלתי מובנת באותה מוטאציה ממלכתית. חלקם אף דאגו לפעול בשטח, באופן אישי ונחרץ, למיגור כל התנגדות ממשית לביצוע הגירוש. רבנים אלה הטילו את מלוא כובד משקלם נגד כל אחת משלושת הפעולות שיכלה אולי לסכל את החורבן. הם יצאו באופן ציבורי נגד חוסמי הכבישים (לא נגד שרון חלילה), נגד אי הציות, ונגד מאבק נחוש בשטח. "לשרון יש נשק סודי"- אמר לי שכן ממורמר, בעל משפחה שחזר לביתו לאחר שבועות קשים של מאבק בגוש – "יש לו את הרבנים שלנו...". "ממש ראינו איך הצבא והמשטרה משתמשים בהם בדיוק ברגעים הקריטיים" הוסיף בעצב.

בעוברי ליד בית הכנסת המרכזי של נווה דקלים, ראיתי קבוצה גדולה מאוד של בני נוער – כאלף נערים ונערות, שבאו להגן על גוש קטיף. הם ישבו על הדשא ושתו בצמא את דבריו של אחד מאותם רבנים. פניתי משם לדרכי ועברתי דרך משעול צר וחשוך. מאחד הבתים יצא תושב המקום. "אתה פייגלין נכון!",

"נכון – שבת שלום" - עניתי.

"למה לא חוסמים כבישים?! היה ניסוי כלים, ועכשיו לא קורה כלום! למה מחכים?".

"אתה יודע" – עניתי לו במרירות, "יש לנו נוער נפלא, הוא היה מוכן לצאת ולחסום כבישים, הוא היה מוכן להיעצר ולדפוק לעצמו את החופש ואת הלימודים, הוא היה מוכן גם לחטוף מכות רצח, אבל כשהוא חזר הביתה הוא חטף את המכה הקשה מכל – הרב שעכשיו מדבר שם על הדשא, כינס מסיבת עיתונאים עם כל אמצעי התקשורת, ובפעם הראשונה שהתבטא בעניינים פוליטיים (כהגדרתו), הוא בחר לעשות זאת במתקפה נוראה על אותם גיבורים צעירים". "איך אתה חושב חש אותו נער שהוריו כבר לא רואים בו אידיאליסט אלא פוחח צעיר?". שאלתי אותו. " אם כאן, בנווה דקלים, נותנים כל כך הרבה כבוד לאותו רב משמיץ, איך אתה מצפה שיוסיפו לחסום כבישים?".

אם חפצי חיים אנו – מוטב נברר היטב את יחסינו עם "הנשק הסודי של שרון"..

הנחה מס' 3 – יש הנהגה למאבק

למאבק על גוש קטיף היו החיילים הטובים ביותר, וההנהגה הגרועה ביותר. מרגע שמנהיגי שטח שצמחו מקרב הדור החדש (מנהיגי הבית הלאומי, א.ת. וכדומה) נעצרו וטואטאו בברוטאליות רבה מן השטח, נותר הציבור, הכמה למאבק, בידי הנהגת השטח הוותיקה – כלומר בידי מועצת יש"ע ורבניה הממלכתיים.

מועצת יש"ע החליטה כבר בהתחלה, שהיא מתנגדת לאותן פעולות לגיטימיות המתחייבות מן המצב, אשר יש להן הסיכוי היחיד למנוע את הגירוש, קרי – חסימת כבישים ואי ציות. כל כלי התקשורת ומערכות המשפט שזיהו את פוטנציאל הסיכול שבפעולות אלה, התגייסו להציגן כחמורות יותר מפיגועי טרור. ראשי יש"ע השואבים את הלגיטימציה שלהם בעיני עצמם, מן האתוס הציוני (לא האמוני), אינם יכולים באופן מהותי לנצח ולנתק את חבל הטבור של עצמם. כך מצאו עצמם רבבות פעילים נאמנים, שכבר השתחררו מהתסביך הזה, כלואים בתוך גדרות כפר מימון במשך שלושה ימי התבשלות סקטוריאלית חביבה. הם העבירו את הזמן בקריאה לחיילים לסרב פקודה, והוכיחו אגב כך כי תודעתם משוחררת מכל ההבלים שראשי יש"ע וחלק מהרבנים עודם משועבדים להם. אך כשהתארגן הטור האדיר הזה לפרוץ את הסגר ולנוע אל גוש קטיף, עצרו אותו בפאתי הכפר, לא שוטרי היס"מ ולא חיילי צה"ל. היו אלה תלמידי אחד הרבנים הפופוליסטיים שנעמדו כחומה בצורה מצידה הפנימי של הגדר ומנעו את היציאה. ראשי יש"ע וחברי הכנסת שצעדו בראש הטור, דאגו להושיב את הציבור בכדי לשמוע את דברי ההבל של אותו רב, ובהמשך, דאג תלמידו (ח"כ וראש אחת ממפלגות הימין הקקיוניות) להצעיד את הציבור בהקפות חסרות פשר בתוך כפר מימון עד למיסמוס העוצמה האדירה שהצטברה. "הקרב הוכרע בכפר מימון" הסביר דן חלוץ בראיון עם תום ביצוע הפוגרום. הוא צדק בהחלט. היתה הנהגה לקרב הזה...

הח"כ הימני היוצא מן הכלל, שלא נבט בתוך אותה ערוגת הנהגה כושלת, היה ח"כ ד"ר אריה אלדד. "לא הבנתי מה קורה" - סיפר לי, "השער בכלל היה פתוח וכמעט שלא היו שם חיילים" "הם פשוט הובילו את הציבור בכחש"...

אם חפצי חיים אנו, מוטב נדאג להנהגת שטח חדשה לגמרי שאינה סוגדת לאתוס הציוני, אלא מתנהלת עימו כשוה בין שוים ומסוגלת גם להכריע בזמן קונפליקט.

הנחה מס' 4 – "יש שופטים בירושלים".

בבניין בית המשפט העליון בירושלים יושבת קבוצת אנשים אשר הטילה טרור משפטי על הציבור הנאמן בישראל. ברק וחבורתו רתמו את מערכת המשפט והתביעה הציבורית בצורה כה ברוטאלית לטובת העשירון הנאור הקיצוני, שכבר אין כל טעם בניהול מאבקים משפטיים. רבים מעורכי הדין שניסו להגן על פי מיטב כישוריהם על עצורי ההתנתקות, מצאו עצמם מול מערכת אטומה, צינית ואכזרית. אם התבלבל שופט שלום ושיחרר עצור, מיהרה התביעה לערער והטעות תוקנה מיד במחוזי. כשהגיעו חלק מהדיונים לבית המשפט ה"עליון" הפך הדיון לטריבונאל פוליטי של בית דין מהפכני. ילדות שהואשמו בהעלבת שוטרת, נעצרו עד תום ההליכים – עונש שאינו מוטל במחוזותינו על עברייני מין או בעלים המכים את נשותיהם. עצורים נעצרו עד תום ההנתקות...כך בפשטות, בלי לנסות להסוות את המניע הפוליטי למעצר ללא משפט. ההתנתקות חשפה את מערכת המשפט הישראלית במלוא כיעורה בפני הציבור האמוני. עלינו להבין כי אין שופטים בירושלים. כל העתירות נגד ההנתקות נדחו בקש וביססו את הלגיטימציה לביצוע הפוגרום. מערכת המשפט הישראלית אינה מזור לעוותים אלא שורש העיוות עצמו.

אם חפצי חיים אנו – מוטב נתנתק מחבורה נפשעת זו. אל לנו להשתמש בשרותיה, ומוטב נבין מראש מול איזה עצמת רשע אנו מתמודדים.

הנחה מס' 5 – עוד דונם ועוד עז.

הרעיון לפיו עוד דונם ועוד עז, עוד בית, ועוד בית כנסת, הם שיכריעו את גורלה של ארץ ישראל, קרס תחת כפות הדחפורים. מאז ומעולם העדיפו המתנחלים את אתוס קו המחרשה וזנחו את פיתוחה של תרבות חדשה. מסתבר שהתיישבות לבדה כבר אינה עומדת בפרץ. את מה שנבנה היום יחריב מחר כל שליט מזדמן, בכדי לקבל כותרת אוהדת מיואל מרקוס.

אם חפצי חיים אנו – מוטב שנפנה את האנרגיות מתודעת ההתיישבות אל תודעת המנהיגות.

הנחה מס' 6 – חיים על כידונים

מי שנכנס אל גוש קטיף, הבחין מיד בתופעה לא הגיונית שתוך זמן קצר מאוד מתרגלים אליה ומפסיקים לשאול שאלות לגביה. מדובר היה בחיים בצל כידונים. כל הגוש היה מעין מחנה צבאי אחד גדול, בתים בצל הטנקים, גני ילדים בצל עמדות צה"ל, גדרות מחושמלות, בטונדות, ביצורים עמדות ירי ומה לא...

ככה אי אפשר להקים התיישבות. זר שנכנס לגוש רואה מיד למי הארץ ומי הכובש הזר.

אם חפצי חיים אנו, מוטב נבין שפינוי-פיצוי הוא אכן הפתרון הנכון והמוסרי. אם אינך נכון לפנות לפצות אותם, תמצא עצמך ובצדק מפנה-מפצה את עצמך ואת מתיך...

הנחה מס' 7 – מאבק דמוקרטי.

הנחת היסוד של המאבק היתה שלמדינת ישראל יסודות דמוקרטיים חזקים דיים ולכן ניתן לבצע בה מאבק דמוקרטי ללא אלימות. בהנחת יסוד זו טעו רבים ובראשם כותב שורות אלה. (טעיתי בעוד כמה דברים שאפרט בהמשך). הנחה זו הביאה את הציבור להוציא משאבי עתק על הפגנות שלא שינו מאומה. בחשבון שערכתי בעת ביצוע השרשרת האנושית, מצאתי כי השתתפו בה כ 4% מאוכלוסי המדינה. 4% מתושבי ארה"ב היו יכולים למתוח שרשרת אנושית מחוף אל חוף הלוך וחזור. "מה יכול היה לדרוש ולקבל ציבור אמריקני שארגן הפגנה שכזו", שאלתי אינטלקטואל מארה"ב. "את הירח" – השיב הלה ברצינות גמורה. בישראל לאף אחד זה לא הזיז.

ישראל אינה דמוקרטיה. מדובר בעריצות צינית ואכזרית הפועלת במעטה דמוקרטי. אמנם מרחב חופש הפרט גדול הרבה יותר מזה המקובל בדיקטטורות, אך מדובר בסך הכל ברצועה ארוכה המשכיחה מן הכלבלב את עובדת היותו כבול ומשועבד. אין לבחירות בישראל כל משמעות. בחרת שמאל קיבלת שמאל. בחרת ימין קיבלת שמאל. כל רעיון ממשלת האחדות, משמעותו ניטרול הבוחר, ועשיית הבחירות פלסתר. המערכות שאמורות לאזן זו את זו, הגוף הנבחר המחוקק, הגוף השופט ומערכת התביעה, גופי הביצוע האכיפה והביטחון, ומעל כולם - התקשורת האמורה לבקר ולהזרים את המידע החופשי הלוך וחזור – כל כלבי השמירה של הדמוקרטיה, הופכים כלבי התקיפה של העריצות, כשמגיעים אל לב ליבה של המחלוקת סביב זהותה של המדינה וזהות הנהגתה העתידית.

עבור הציבור האמוני, הנוגע מעצם מהותו באותו שורש מחלוקת, אין – ועד שננהיג את המדינה גם לא תהיה- דמוקרטיה. לכן טעיתי בגדול כשקראתי לציבור להיעצר. נכונות שכזו תכופף מערכת דמוקרטית, אך לא את קלגסי ניסו שחם, את הטרור השיפוטי של איילה פרוקצ'ה, ואת רצח האופי שערכה התקשורת לציבור הנאמן שהפך לאונטר- מנץ' (תת אדם) משולל זכויות אנוש.

אם חפצי חיים אנו, מוטב נפסיק לבזבז זמן ומשאבים על הפגנות, סטיקרים, סרטים, חסימות כבישים, ובקיצור על מאבקים דמוקרטיים. המגרש הזה לא קיים עבורנו. העצרות וההפגנות משיגות את ההיפך – הן נותנות לעשירון "הנאור", (כדאי לאמץ את הביטוי הזה) אותה קבוצה שלטת, את עלה התאנה הדמוקרטי לו הוא זקוק בכדי לפשוט טלפיו ולטעון – כשר אני. לא נותרה לנו ברירה אלא לחתור להנהגה ולהחליף את אותו משטר אימים.

הנחה מס' 8 – סומכים על הנס

כולם ציפו לנס. כך הבטיחו חלק מהרבנים וכל מני מקובלים.לא יכול להיות שאחרי כל הניסים האישיים, לא יתרחש לעיננו איזה נס לאומי קטן, הסבירו לנו

אם חפצי חיים אנו, מוטב נפסיק לסמוך על ניסים. הקב"ה לא עובד אצלנו – אנחנו עובדים אצלו, ותנאי העבודה הם חוקי המציאות. לא ניסים ונפלאות ולא חוזים בכוכבים יושיעונו – אלא עבודה סיזיפית וקשה מתוך אמונה שלמה בדרכה של תורה ובצדקת הדרך.

הנחה מס' 9 – צה"ל.

על אתוס הביטחון נבנתה החברה הישראלית. "אל תפגעו בצה"ל" אמר שרון הגיבור – "תפגעו בי". יועציו של שרון גייסו בחכמה רבה את אתוס הביטחון נגד המתנחלים. ואלה נפלו כמובן לפח וחיבקו את צבא העם שבא להחריבם.

צה"ל אינו צבא העם. צה"ל השב"כ והמשטרה הם הזרוע הצבאית של העשירון "הנאור". הדרך אל הקצונה הבכירה עוברת סינון פוליטי קפדני. מי שאינו שייך לצד הנכון, או ששכנע כי עבר לצד הנכון, לא יקודם. היום – בעקבות ההנתקות- מתחיל הסינון כבר בקורס הקצינים. סרבנות משמאל תתקבל בהבנה וקריצת הסכמה (מזוז יגלה אז הבנה לסרבנים, ויאשר מסע שלטי חוצות יוקרתי הקורא לסירוב שירות בשטחים). אי ציות מול האוייב האמיתי, כלומר מול המתנחלים, יוגדר כבגידה של ממש (כמובן בעזרתם האדיבה של רבנים סרוגים). אחת האמונות שקרסו היתה שצה"ל לא יבצע את הפשע הזה. רבים חשבו (ובתוכם הח"מ) כי הלב היהודי לא יהין לעקור אחים מביתם. התברר שצה"ל 2005 הוא צבא ללא נשמה. צבא מקצועי, יעיל וחסר לב. העובדה ששום מפקד בכיר לא הניח את דרגותיו, כפי שעשה מח"ט השיריון, איש השמאל, אלי גבע נוכח פני האויב בבירות, מהווה אות קלון נורא לצה"ל בכלל, ולציבור הכיפות הסרוגות בפרט (שקצינים בכירים מתוכו השתלבו היטב בפוגרום). העובדה שצה"ל ביצע את המשימה ללא גילויי סרבנות שהיוו הפרעה של ממש, חיסלה את הצבא. צה"ל שלאחר ההנתקות הנו צבא בלתי מוסרי, מנגנון חסר נשמה, שבהכרח יובס מול כל עלה נידף – ומן הסתם גם בכך לא יהיה צורך. כל עוצמתו של צה"ל נשאבת מן העובדה שכמחצית מחיילי החי"ר והיחידות המובחרות הנם חובשי כיפות. אולם אלה, ברובם, השתתפו באחד ממעגלי הפשע בהוראת רבניהם. חשוב להבין. המציאות שלא ניתן לטייח אותה היא שאת גוש קטיף וצפון השומרון, לא חיסלו הפצמ"רים והטרור הערבי, חיסל אותם צה"ל.

האם עלינו להמשיך ולתת את בנינו לגוף זה? או שמה להתחיל ולהפנות את הנוער לאפיקי הגשמה אחרים גם אם אינם תואמים במדוייק את האתוסים הציוניים.

אם חפצי חיים אנו – מוטב נברר לעצמנו בלי טיוחים, את יחסי הגומלין שלנו עם צה"ל.

הנחה מס' 10 – עם ישראל (יהודי לא מגרש יהודי)

לרוב החיילים והשוטרים שבאו לגרשני משירת הים היו פנים טובות. בגדול – את העבודה השחורה עשה למען העשירון הנאור – עם ישראל – הליכודניקים. דיברתי איתם והם בכו. אבל אח"כ הם זרקו אותי משם ברגישות ובנחישות. אם הם היו מקבלים פקודה לירות בי, הם היו מבצעים אותה באותה רגישות ובאותה נחישות. על החזה היה מודבק להם דגל המדינה, וסמל המדינה. גם על הכובע הדביקו להם דגל. חשבתי על סמל שלושת הקופים. סתמו להם עם הדגל את כל פתחי האנושיות והתבונה. סתמו להם עם המדינה את העיניים, האזניים והפה. בשירת הים הבנתי, שאין לי יותר שום טענה לחייל הבודד בוורמכט הגרמני. כיצד ניתן להשוות את שטיפת המוח שעברו היהודים הטובים הללו לשטיפת המוח שעברו חיילי הוורמכט (שלא לדבר על העונש שהיה צפוי שם למי שסירב). אבל לא העונש הוא שהרתיע את החיילים מביצוע הפקודה. הם באמת השתעבדו מנטלית ותוכנתו לביצוע כל תועבה. מתברר שמול עוצמתה של המדינה המרכזת את כל מערכותיה בשיעבוד האזרח הקטן, רק יחידי סגולה מסוגלים לשמור על מותר האדם שבהם ולהתנגד.

כיצד יכולנו לחשוב שיהודי לא מגרש יהודי? לא למדנו כלום מהיבסקציה, ממפקדי הגולגים שהיו כולם יהודים, מכל הקאפוס, ושאר מוכרי נשמתם לשטן? מי הלשין על משה לפרעה אם לא אחיו שהציל מיד המצרי...

יהודי שאין לו אלוקים – יהודי שבחר לו אלוקים אחרים – המדינה למשל - מגרש יהודי, מענה יהודי, מוסר יהודי והורג יהודי.

ומן העבר השני, פעיל שכבר בילה יומיים בתוך אחת מהפגנות הסרק של מועצת יש"ע באופקים, חש שאינו יכול יותר. החום והאבק שברו את רוחו והוא החליט לעשות מעשה של ייאוש. הוא פנה אל בניין המגורים הקרוב והקיש על הדלת הראשונה. פתחה אישה. "אני כאן מההפגנה" אמר האיש "אני כבר פה יומיים בחום ובאבק ואני רוצה לבקש ממך משהו לא רגיל, אם תסרבי אני לא אכעס – אכפת לך אם אתקלח...?". "בבקשה" ענתה האישה "אבל יש רק בעיה אחת – יש שלושים אנשים בתור לפניך. שב בינתיים, אני צריכה ללכת למכולת, אז הנה המפתח..."

אותם חיילים, ואותם שוטרים, כשיקבלו פקודה, יבנו את בית המקדש – בלי דמעות, בשמחה.

נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למקדש ונותנים.

אם חפצי חיים אנו – מוטב נשתחרר מחיזורנו אחר העשירון הנאור, ונתחבר לשותף האמיתי שלנו – האשה מאופקים. אם נצליח, ניצחוננו מובטח.

הנחה מס' 11 – מנהיגות יהודית תנהיג את מאבק השטח.

רבים ציפו שמנהיגות יהודית תיקח את הנהגת השטח. מי שחשב כך, שכח שכל קיומה של מנהיגות יהודית נובע מלקחי "זו ארצנו", שלקחה על עצמה בעבר את הנהגת השטח, הביאה לבחירתו של נתניהו, ומצאה עצמה שוב בנקודת ההתחלה. אין כל טעם במאבק שטח, ללא יצירת אלטרנטיבה. טעות קשה היתה להסיג את מנהיגות יהודית עשר שנים לאחור. הן מבחינה משפטית, והן מבחינת תודעת הציבור הרחב, מנהיגות יהודית היתה מתחסלת, אילו היתה מובילה את מאבק השטח (בפועל, מה שהיה קורה הוא שראשי מנהיגות יהודית היו נעצרים מיד, ואז לא היה מאבק שטח, ולא בניית אלטרנטיבה). בכל זאת, ההתלבטויות היו קשות מאוד, וכשהחליטו שי מלכה ואריאל ונגרובר להקים את ארגון "הבית הלאומי", הוסרו הספיקות. קמה מנהיגות צעירה ותוססת למאבק השטח בדמות ארגון "הבית הלאומי". על שי ואריאל בוצע סיכול ממוקד של מערכת המשפט הישראלית, וגיבורים אלה עודם יושבים בימים אלה מאחורי סורג ובריח.

למרות שמנהיגות יהודית בחרה שלא לנסות ולהוביל את מאבק השטח, היא השפיע רבות על המאבק בכל המהלכים המשמעותיים שבו - אי הציות, חסימות הכבישים והירידה לגוש קטיף. בדיעבד, הגזמנו וסיכנו סיכון גדול מדי את האלטרנטיבה האמונית. החוברת "לבירור חובת אי הציות", שימשה עילה לתביעה להוצאת ראשי מנהיגות יהודית מן הליכוד. בשל התמיכה הציבורית בחסימות הכבישים, תבעו שרים בממשלה לעצור אותי במעצר מנהלי. גםהקריאה הפומבית הראשונה לרדת לגוש קטיף, יצאה ממנהיגות יהודית. האוהל הראשון שהוקם בשירת הים, וכנראה בגוש קטיף כולו היה של הח"מ, וגרר חיטוט תקשורתי מיותר.

בתוך סערת הנסיון לדחוף ולדחוף ככל יכולתנו את המאבק – למרות שהקפדנו לא להנהיגו בפועל-, נעשתה טעות אחת גדולה. אמרתי שלא תהיה התנתקות כי אנחנו לא ניתן. אמנם היה כאן רצון טבעי לעודד את הציבור וליצור תודעת מאבק משמעותית. אבל אני באמת האמנתי שלא תהיה. את הסיבה הסברתי לשואל בדוא"ל שנשלח אלי באותם ימים:

"לא תהיה התנתקות כי קם דור חדש הפועל לשם שמיים, כלומר לא מתוך כפיפות לכפירה אלא מתוך כפירה בכפירה. בכדי לבצע את הפשע שרון זקוק לשיתוף פעולה של הקורבנות. כיוון שיש גרעין משמעותי שאינו שואב את הלגיטימציה משרון אלא מבקש בפשטות לעשות רצונו של מקום – לא תהיה התנתקות כי עם ישראל לא ייתן"

מאוד התלהבתי מן הדור הצעיר שפגשתי, וכל התשבחות שהרעפתי עליו מדוייקות בהחלט. אך את המנהיגות על הדור הזה, תפסה לבסוף הנהגת שטח ורבנים מסויימים, שחיסלו את אותו פוטנציאל נפלא. יכולתי לצפות את התהליך הזה ולהתריע בפניו. כתבתי על הדברים בעבר, וכל נורות האזהרה היבהבו. אך העדפתי לשתוק שמא הפעם אני טועה ואז אפגע בסיכויי המאבק.

כשנשא הרב את נאומו מול הטור הנדהם שנתקע בכפר מימון, הבנתי שכפי הנראה המאבק אבוד. חמקתי החוצה, שלא יורגש מפח הנפש שלי, וקיוויתי בכל מאודי שאני טועה.

היתה התנתקות, כי הנהגת המאבק נתנה שתהיה. ייתכן ולא היה ניתן למנוע זאת. ייתכן אפילו שהיו יורים על הטור הפורץ מכפר מימון. אבל כאן בדיוק נמדדת הנהגה. מדוע מותר למות על ארץ ישראל מכדורי הערבים, ואסור למות עליה מכדוריו של שרון? כיוון שלא לקחנו את הסיכון – ההתנתקויות הבאות הנן עניין של קביעת תאריך מתאים בלוח השנה, ותו לא. האם יהיה זה שרון שינעץ את הסיכה בלוח, או שמא ביבי – זה כבר לא משנה.

אם חפצי חיים אנו – מוטב נקים לנו מנהיגות יהודית, כי כל מנהיגות שאין לה אלוקים, תמשיך בהכרח בתהליך הקריסה הנוכחי.

הנחה מס' 12 – פנים אל פנים

אפיק הפעילות הזה, הוצע לנוער במקום פעילות המחאה. קשה להתווכח עם חשיבות קירוב הלבבות. אך כשהדברים באים על חשבון מאבק יש מקום לחשוד כי היתה כאן בריחה מהתמודדות. כשהגעתי אל שירת הים, סיפר לי פעיל ותיק שהגיע למקום לפני, כי לא הסכימו לקבל את בנו לתלמוד תורה באחד מישובי הגוש. "אין לי טלויזיה בבית, אבל החינוך שאני נותן לילדי הוא לא בדיוק הזרם המדויק ממנו באות שאר המשפחות" – סיפר לי הפעיל במרירות. "מדובר באנשים שיוצאים כל ערב ל'פנים אל פנים' – מסתבר שלי יש אולי פיאות ארוכות, אבל פנים אין לי..."

יש משהו מעוות בנפילה חסרת הפשר הזו על אזרחים שאינם יודעים מה רוצים מהם, מן אהבה נוצרית כזו ללא גבולות ברורים. כש"פשטנו" על מתפקדי הליכוד, היתה לנו קרקע מתחת לרגליים, רצינו שישימו פתק כזה ולא אחר. אגב כך נוצר כמובן קשר חשוב מאוד ונפתחו הלבבות. אבל מה בדיוק מבקש הפנים-ניק שמפתיע פתאום את מר ישראלי – לגשר במפגש רגעי על 50 שנות ניתוק? וגם אם יתקבל הפנים-ניק בחביבות רבה, מה הוא יסביר בדיוק – שהוא נחמד? או ישכנע באיזה ויכוח תיאולוגי?

נראה שהפנים אל פנים הזה, אינו אלא וורסיה משוכללת של ההקפות בכפר מימון.

הנחה מס' 13 – הדור הצעיר.

חבל על הזמן. זה הג'וקר האמיתי שלנו. הוא באמת כופר בכפירה ומוכן לכל הקרבה ומשימה. המאבק על גוש קטיף אמנם נכשל, אך בתוכו חזינו בתופעות עוצרות נשימה של דור צעיר שלא היה כמוהו בדברי ימי המדינה הזו.

אם חפצי חיים אנו – מוטב נרתום אותו למאבק אמיתי על הנהגת המדינה, לפני שרבני "הנשק הסודי של שרון" יסרסו את נשמתו וניאלץ להמתין דור נוסף.