לפרשת ראה – גבולות לאהבה

בפרשתנו מופיעות הלכות מיוחדות, העוסקות בהתנהגותנו עם מסית ומדיח לעבודה זרה. את הפסוק "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמל ולא תכסה עליו" דורשים חז"ל מכאן שאסור לאהוב את המסית, ולא להרפות משנאתו אליו, לא להצילו ולא ללמד עליו זכות. ארבעה לאוין מיוחדים למניעת יחסי אחווה עם המסית ומדיח בעם ישראל נגד עבודת ה'.

ברור, שכוונת התורה באיסורים אלו, לבטא את גודל הסלידה, ממי שמסית את עם בני ישראל נגד אביהם שבשמים. החובה לבער רוע זה מוטלת בראש ובראשונה על הניסת להמית את המסית, כדברי הכתוב "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה." מסביר רש"י, "מצווה ביד הניסת להמיתו, לא מת בידו ימות ביד אחרים".

בהלכות הנוגעות לדיני נפשות, ישנן מגבלות רבות למניעת הריגת חוטאים, גם בתחומים המחייבים מיתה על פי ההלכות שבתורה. הגיעו הדברים עד כדי שאמרו חז"ל, שבית דין שהרגו אחד לשבעים שנה נקראו בית דין קטלנית. לעומת זה ביחס למסית ומדיח התורה מקילה בפרטי הלכות שונות הנגועות למיצוי הדין אתו ולחייבו מיתה. כמובן, הלכות אלו יכולות להתקיים רק כאשר סנהדרין קיימת ועל פיהם נידונים דיננו.

לאור הדברים האלה נוכל רק לדמיין, מה ראוי להיות דינם של מחוללי גירוש גוש קטיף וצפון שומרון, כאשר ברור, שתהליך נוראי זה לא נבע מסכנה חיצונית או מצורך מדיני, אלא מרצון להשליט תודעה מערבית הנשענת על ערכים לא יהודיים, במדינתנו.

לעיון במאמר פרשת ראה משנת תשס"ד – סובלנות דתית ביהדות:
http://he.manhigut.org/content/view/856/109/