לפרשת שופטים – המלחמה ומטרותיה

בפרשת החוזרים מעורכי המלחמה, נמנו שלוש דמויות העסוקות בבניין אישי, בגינו הם נקראים לשוב לביתם. השלושה הם: מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו ומי שארש אישה ולא לקחה. על כולם נאמר "פן ימות במלחמה" ואחר ישלים מעשיהם. בנוסף נקרא גם הירא ורך הלבב לשוב לביתו, לבל "ימס את לבב אחיו כלבבו".

לפי המפרשים, גם מי שבנה בית או נטע כרם או ארש אישה, סיבת שובם מעורכי המלחמה היא, חשש שמא ימותו במלחמה ולא יזכו להשלים את כוונתם, נובע מכך שבשורשי הדברים נמצאת היראה מתוצאות אישיות או ממחיר אישי, שישלם הבא בקשרי המלחמה. מדוע, אם כן, הדגישה התורה דווקא את שלושת אלה?

נראה לי שהתורה מכוונת כאן למשמעות שובו של האדם מהמלחמה. על הירא ורך הלבב נאמר במפורש בתורה, שמטרת חזרתו היא למנוע יצירת מורא בלב אחיו, כמו זה שבלבו ובכך לגרום נזק למאמץ המלחמתי. אבל בשלושת המקרים האחרים, אין התורה קובעת, כי יש יראה בלבם מהמלחמה, אלא המפרשים מזכירים זאת. לכן נוכל להסביר, שמעבר לחששות האישיים, המשתנים מאדם לאדם על פי אופיו ומידותיו, נכון הדבר וראוי, ששלושת אלה ישובו לביתם לפי דברי השוטרים, לא רק בגלל החשש מהמלחמה, אלא בגלל, שהם עסוקים בחייהם האישיים בהגשמת מטרות המלחמה.

בפרשה זו אנו עוסקים במלחמת הרשות, שנועדה להרחיב את גבולם של ישראל או לשפר את פרנסתם, כפי שמורה על כך המלך שמחליט לצאת למלחמה, שכן רק ממלחמה כזו רשאים הללו לשוב. לפי זה הבונה בית או נוטע כרם או נושא אישה עסוקים בדיוק במטרות המלחמה ואם כן, מוטב שישלימו מעשיהם, לפני שיצאו לאותה מלחמת רשות.

מתוך דברים אלו נוכל לראות את היחס בין הצרכים האישיים של האדם היהודי ובין חובותיו הלאומיות והשתלבותם אלו באלו. אפשר לקבוע, שביתו של אדם, הוא החזית הראשונה, בה קובע האדם את יחוד ה', כאשר הוא חי את חייו באור היעוד היהודי, על פי הקביעה האלוהית שבתורה. ממילא גם בעת מלחמה, כאשר הדבר נצרך יהיה עליו לשמור בעמדתו שבביתו למען אותה מטרה. כאשר הכל מכוון למטרת יחוד ה' בעולם או ליעוד האלוהי לעם הסגולה, הרי שבכל מקום בו מתמודד היהודי על ערכיו, זו החזית בה עליו להיות וממנה לממש את ייעודו.

לעיון במאמר לפרשת שופטים - צדק עברי כתנאי לירושת הארץ משנת תשס"ד:
http://he.manhigut.org/content/view/858/109 .