מועצת יש"ע וההתנתקות

הקריאה לאנשי מועצת יש'ע להתפטר היא ריטורית בלבד: מיבנה המועצה אינו מאפשר התפטרות, מפני שהחברות היא אוטומטית: כשנבחר אדם ע'י הציבור להיות ראש מועצה, מקומית או אזורית, הוא נעשה חבר במועצת יש'ע. תמה כהונתו, הוא חדל להיות חבר. התפטרות אפשרית רק מתפקיד היושב ראש, אך היו'ר הנוכחי, בנצי ליברמן, בראיון עם אריאל כהנא ועמנואל שילה בשבועון "בשבע", הודיע שאין לו כוונה להתפטר.

לראיון הזה אקדיש את השיחה הזאת.

"יש כאן שתי תפיסות מאבק, ואין ספק שמועצת יש'ע הכריעה בעד אחת מהן", אומר ליברמן.

ובכן, זה אינו נכון. אני חבר במועצת יש'ע (יש כמה חברים נלווים, שאינם ראשי מועצות), ומעולם לא הוזמנתי לשום דיון על תפיסה זו או אחרת. בכלל, מאז שהאסון הסתמן באופק – נאמר, מאז נאום הרצליה של שרון – המועצה כמעט ולא כונסה בכלל, וכל הדיונים וההחלטות נעשו בחוג צר של 5 עד 6 אנשים הקוראים לעצמם "הנהלה מצומצמת". האחרים לא שותפו – לא בקביעת קו כללי ולא בהחלטה על איזו פעולה שהיא.

אני נזקק לנושא הזה, מפני שבראיון הנ'ל ליברמן נראה משוכנע – אני מצטט: "שהתפיסה הכוללת של המאבק היתה נכונה", ואם כן, יש להניח שבגל הגירושים הבא ההנהלה המצומצמת הזאת תמשיך באותה המדיניות, שניתן לכנותה בקיצור "הקו של כפר מימון".

המסקנה ברורה : מי שחולק על הקו הזה חייב להתארגן למאבק עפ'י קו אחר, כי למועצת יש'ע אין מונופול על המאבק. רצוי כמובן לתאם, ועד כמה שאפשר שלא יהיו ריבים וגינויים בתוך מחננו, רצוי לשתף פעולה כל כמה שאפשר, אך לא יותר מזה.

כאשר מדברים על "קו כפר מימון", מתכוונים למומנט אחד באותו יום ד' בלילה, כשההנהגה היתה צריכה להכריע – להתפרץ או לא להתפרץ דרך השער.

אולם גם התיאור הזה אינו מדוייק, מפני שעוד בבוקרו של אותו יום נודע שהיו תיאומים מוקדמים עם המשטרה ו/או הצבא, ותיאומים היו לכל אורך הדרך. התיאומים ניכרו בשטח כבר בפאסים, אישורי המעבר, שהיו בידי כל עסקני המועצה מטעם... מפקדת ההתנתקות. ואנוכי תמהתי, ותמה עד עכשיו, איזה מין מערכת יחסים היא זאת, שהכח המגרש וההורס מאפשר תנועה חפשית דרך כל המחסומים למנהיגי המאבק נגדו, והאם מלכתחילה "מאבק" כזה אינו בערבון מוגבל, מאבק – ברשיון?

כדי למנוע אי-הבנות אני חוזר על דברים משיחתי בשבוע שעבר: למאבק היו הישגים, למשל, עצם הצורך לגייס 60,000 חייל ושוטר. כמה פעמים יכול משטר לחזור על תרגיל יקר כזה? וגם הישארות המתיישבים במקום, שאילצה את שרון לבצע גירוש אלים ומכוער וחשפה – לראשונה ב-38 שנים – את פניה היפות של ההתנחלות היהודית ביש'ע, היא הישג. ואולי היתה גם השפעת מעמקים לתמונות קורעות הלב - על מתפקדי הליכוד העתידים לבחור את מנהיג הליכוד בבחירות הקרובות, על עשרות אלפי המגרשים-מאונס וגם על מאות האלפים שצפו בטרגדיה בטלוויזיה, מרותקים ומזילי דמעות. גם אמרתי שלא ברור, אם תמונות של כסאח היו יותר אפקטיביות, ואולי היה צריך גם מזה וגם מזה.

אוסיף, שגם המבקרים החריפים ביותר של מועצת יש'ע לא הציעו ואינם מציעים להכות חיילים או שוטרים, בכל מצב.

אם כן, על מה הוויכוח?

נשוב אל "רגע האמת" ליד השער של כפר מימון, וכאן הסברו של ליברמן צולע. לפתע הוא מפחית במספר האנשים שלנו ונוקב במספר של 30,000. דבר זה אינו נכון. המספר הנכון היה יותר קרוב לכפול מזה. מול הציבור הזה עמדו לדבריו 20,000 לובשי מדים, לדבריו "קיר ברזל של הצבא והמשטרה". לו היו 5000, הוא מוסיף – "אותם היה אפשר לעבור בלי בעייה". לעומת זאת - לתוך 20,000 "לא נכנסים בכח", "כי זה היה מוביל לריסוק שלנו אחרי 5 דקות, ואולי היה נגמר גם בחיי אדם." יתר על כן,"מתוך מאות האלפים שהיו אתנו בכפר מימון היו נשארים רק חמישה עשר אחוז".

אז תחליט, בבקשה, בנצי – כמה מאתנו היו בכפר מימון: 30,000 או מאות אלפים? ועוד קושייה: את ההחלטה, שלא לפרוץ את השער אתה מכנה "נקודת הכרעה ערכית", ואני שואל: להתפרץ דרך 5000 שוטרים אין לך בעייה "ערכית" ושלא לפרוץ דרך 20,000, זו הכרעה "ערכית"? לא כדאי לעשות מכל דבר אידיאולוגיה.

לא היו באים אליכם בטענות, לו הודיתם שבאותו רגע חלשה דעתכם, או שקלתם שיקול מוטעה, ואולי שיקול נכון, אבל שיקול ברמה הטקטית, וברמה הטקטית מותר למנהיגים גם לשגות. כל זה, אם אכן לא היה תיאום מראש, שאותו לא גילו לציבור. ויש דעות אחרות. חבר הכנסת אריה אלדד, שעמד ליד השער, טוען שלא היה כל קושי לפרוץ, וללא אבידות. אחרים מדווחים שחיילים רבים הורידו את תגי יחידותיהם, מפני שהתביישו. ויש מספרים ששוטרים שאלו: למה לא פרצתם? התכוננו לתת לכם!

כל זה יכול להיות נכון או לא נכון, אולם המדאיג בראיון עם ליברמן הוא, שהוא עושה מזה "תורת לחימה", יותר נכון "תורת אי-לחימה". פתאם זה הפך ל"החלטה ערכית", ואם כן, אין סיכוי שבסיטואציה דומה בעתיד הוא יחליט אחרת, וזה לא טוב.

אולם ליברמן גם אומר "לא יכולנו" ומביא דוגמה, שמאוחר יותר, כאשר המועצה קראה להסתנן לרצועה בקבוצות קטנות – "לא היו מספיק אנשים שהיו מוכנים להתעמת עם השוטרים. ליד ציר כיסופים, מתוך 1500 שהסתובבו במרחב רק 150 היו מוכנים להצטרף (אליו ואל זמביש) ולפרוץ לציר."

אין כל סיבה לפקפק באמיתות התיאור הזה, אבל מי אשם בכך? אני מחזיק לפני את העתון מקור ראשון מ-17.6.05 ובו הבהרה מטעם מועצת יש'ע, "שאין בכוונתם לחסום כבישים, כיוון שהם מתנגדים לפעולה מעין זו". אם כן, מה מתפלא ליברמן שכאשר הוא רצה לחסום את ציר כיסופים לא נמצא לו מי שיעשה זאת? הוא חינך לכך, הוא יצר את האוירה הזאת.

ליצני הדור אומרים, שמתחת לשולחן של מועצת יש''ע יש "כפתור גינוי", מגנים ומגנים עד שמנטרלים את הרצון והחשק של הנוער להיאבק. באותה ידיעה ב"מקור ראשון" כבר יש כל המרכיבים הפסולים של "קו כפר מימון". אנחנו איננו חוסמים, מתייפייפת מועצת יש'ע. מה כן עושים? מוציאים מכוניות לכבישים, עוצרים בשוליים, עומדים בצד 15 דקות בשעה 18.00 בדיוק וקוראים לציבור לעצור את החיים במשך רבע שעה כדי לחשוב על "ההתנהגות המנוולת של השלטון ועל הסכנות הצפויות". ומה קרה? עמדו אכן כמה מכוניות בצד, והתקשורת העויינת צחקה. וגם על המיצג הריק הזה "הודיעו ליועץ המשפטי לממשלה", "אך לא ביקשו רשות", כך פנחס וולרשטיין. ובאותה הזדמנות הסתייגו בפומבי מהחסימות של "הבית הלאומי".

לכל אורך הדרך הכשיל קו-כפר-מימון את מועצת יש'ע. הקמת עיר אוהלים בירושלים על המדרכות מתחת לכנסת, ברשיון, איננה קייב! בקייב חסמו ההמונים את מרכז העיר, על הכבישים – לא בשוליים -. חסמו את הגישה למשרדי הממשלה ולפרלמנט! שם – לא ביקשו רשיונות!

אח'כ, קרוב לסוף, ארגנה מועצת יש'ע עוד הפגנה כושלת לפני משרד ראש הממשלה. מתי? ב-12 בלילה! ובבוקר התפזרו. זה – קייב?

גם ההסתמכות היתירה על הרבנים, שהם כביכול אסרו מה שאסרו והתירו מה שהתירו, אינה מחזיקה מים. אם אתם , מועצת יש'ע, כאלה צדיקים, מדוע בשאלה המכרעת של קריאה לסרב לפקודות הגירוש, גירוש שאותו אתם כיניתם פשע, המריתם את פסיקתו החוזרת ונשנית של הרב אברהם שפירא, שגם לדבריכם הוא הפוסק העליון? הוא והרב אליהו?

ליברמן נשאל על כך בראיון ב"מקור-ראשון", והוא השיב "אנחנו היינו במקום אחר בענין הזה". אם כך, אם ניתן לחלוק על עמדתו של רב ולהיות "במקום אחר", נא לא להתהדר בנוצות רבניות.

ושוב יש לליברמן תיאוריה: "סירוב פקודה משמעו מאזן אימה" ואת זה, כמובן, הוא מגנה. אולם איך ניתן להילחם במזימות גירוש ועקירה בלי מאזן אימה שפירושו הפעלת לחץ? על כך נותן ליברמן את התשובה הנדושה : "להגיע לליבו של העם", ובזאת תם הויכוח. מי שחושב, שכך ניתן להציל את חרמש ומבוא דותן ואת היישובים מסביב לשכם שהם כנראה בתור, מועצת יש'ע היא הכתובת שלו.

אבל לא רק על סירוב פקודה מדובר, הידיעה ב"מקור ראשון" מן ה-17.6.05 מזכירה נשכחות, והרי היא:

" בצעד שנוי במחלוקת נועדו אתמול ראשי מועצת יש'ע עם המפקד החדש של אוגדת איו'ש תא'ל יאיר גולן, עם מח'ט בנימין אל'מ מיקי אדלשטיין, ועם מח'ט שומרון אל'מ יובל בזק. לכאורה הפגישה התקיימה לרגל כניסתו של גולן לתפקידו, אך למעשה היא היתה פגישת התנצלות בפני אל'מ בזק, שמתיישבים מיצהר הגישו נגדו השבוע תביעת נזיקין.

מהמועצה נמסר כי הם סבורים ש'רק הידברות ומפגשים אישיים יובילו לחיזוק הקשר עם בכירי הצבא'. ראשי המועצה שוללים הגשת תביעות אישיות נגד קצינים, כמו זו שהגישו תושבי יצהר נגד בזק. המטה למען ארץ ישראל הודיע כי בכוונתו דווקא להגביר את קצב הגשת התביעות האישיות נגד הקצינים שהשתתפו בפעולות ההריסה בניגוד לחוק, וכי הודעת מועצת יש'ע היא תקיעת סכין בגב ההתיישבות. תושבים מבית אל אף הפגינו אתמול במהלך פגישת ראשי המועצה עם צמרת צה'ל ביו'ש, והאשימו אותם בחנופה."

מה הועיל "חיזוק הקשר עם בכירי הצבא"? זאת יכולים ליברמן וחבריו לקרוא ולשמוע "ביום שאחרי". למשל, הטפיחה המבחילה על השכם בצמרות הצבא והמשטרה - באיזו יעילות ואצילות, בכמה חוזק מאופק ובכמה רגישות ונחישות השמידו את היישובים, וכמה מהיר כבזק היה נצחונם על המתנחלים. על צבאות ערב גברו ב-6 ימים, ואת המתנחלים היכו - ב-3!

לא, חברים, זה אינו שרון בלבד. שרון רק שחרר ניצרה, וזו פתחה מורסה של מאוויים, יצרים ושנאות שהיו חבויים אצל הקצינים הסחבקים שלכם מזה זמן רב, אותה אנטישמיות נגד "הדוסים" שהחברה הישראלית נגועה בה כבצרעת, אותה הקנאה-שנאה המאפיינת גם את התקשרות השמאלנית העויינת.

עיוורים הייתם בהנחה שלכם שהתנחלתם בלבבות הצבא והאליטות השלטוניות שכולן שמאל. ואם מכל מה שקרה לא למדתם לקח, ואין בדעתכם לשנות כיוון, מי שחפץ חיים בארץ הזאת - וזו שאינה רק בעייתן של ההתנחלויות, כל המדינה בסכנה! – כדאי שיגבש לעצמו קו אחר, שונה לחלוטין מ"קו-כפר-מימון" וילך בו ללא פחד עד הסוף - "ברגישות ובנחישות".

ערוץ 7
5.9.2005