"הקדמת פריימריס": לְמַה הכוונה?

עוזר של שר, מאלו שהיו אסקופה נדרסת למעשה ה"היתנתקות", התקשר השבוע, להזמין למפגש עם בעליו (כדי לא להסגיר, אינני מפרט האם מדובר בשר או בשרה). מפגש אופייני. התעניינתי עם העוזר מה עמדת השר בנושא הפריימריס, ונעניתי שכל מאוויו הם ב'אחדות הליכוד'. "יופי", עניתי, "אז אנחנו באותו הצד". לרגע, הציפה שמחת פרטנרים את הקו. "ולכן, המשכתי - קוטע במקצת את השמחה, האם בפגישה תוכרז תמיכה בפריימריס?" ידידי מעבר לקו תהה בדיפלומטיות: "האמנם שני הדברים הולכים ביחד?". "בודאי, השבתי, תקרא את צידה השני של תעודת הזהות של חבר מרכז"*. עוזר השר, בקי בזהות הליכוד ובת.ז., ירה בחזרה ביושר: "אתה הרי יודע שאצלנו מה שכתוב לחוד ומה שעושים לחוד... מאז בגין...". "אם כך, ניסיתי להתחבר להגיונו, האם לא היה צריך לתקן את ה-ת.ז., ולהוסיף בה סעיף חמישי, שיגדיר את מעמד 4 העיקרים ובו יכתב: 'ו..הכל סתאאאאם... צחוקים'". ידידי מעבר לקו ספק כפיו (כנראה) בצער של אמת ובשילוב מאמץ להוריד את הנושא בהסכמה, התוודה "אולי צריך להצביע על זה ולא על פריימריס"

ובכן, ידידי העוזר וידידי המצביעים: כיום, 'פריימריס' והשבת זהות הליכוד ונשמתו - חד המה!

כי הענין על הפרק, בליכוד ובארץ בכלל, הוא לא הקדמת מועד בכמה חדשים. לא ביבי נגד שרון. לא האם יצליחו יועצי התקשורת של החווה להבאיש את ריחו של ביבי בשבוע הקרוב עד לזרא. להלחיצו עד עפר. להביאו לידי זגזוג מהרס. השאלה היא, האם יחלץ חבר המרכז המתנדנד מבית האסורים בו פוחלץ, ויחליט להתנער: יביט בתעודת הזהות שלו, יחליט לצאת מעבדות לחרות ויעשה מעשה. מעשה שישיב לו את זהותו-נשמתו.

האם זו לא הגזמה לתלות בהחלטה טכנית לכאורה על הקדמת פריימריס, את השבת הזהות האבודה ואת היציאה מעבדות לחרות?

ובכן, זו אינה הגזמה. הקדמת פריימריס היא שם קוד להחלטה על חזרה לדרך הלאומית. לדרך החיים. גם מבחינת התוכן וגם מבחינת המהות.

אשר לתוכן, החלטה הכרחית לאחר טראומה מרסקת. זה נאנס ישר-דרך שראה את השבר, נפל לו האסימון, והחליט להשתחרר מסרסור אכזר שהורידו לזנות קמעה קמעה ובלי משים. ההשתלשלות המוזרה בה הצליח ראש המפלגה לדרוס את רצון בוחריו, לשתק את רוב הציבור, להזנות את עמיתיו לרשות הביצועית, לנטוע לב-אבן בכוחות הבטחון ולשתול צייתנות עבדותית לו ולמשפחתו במקום נשמת הליכוד, היא אכן העיקר. היא תהדהד בכל נים מחיינו. היא רחבה מיני ים ומאיימת בגדול. יכול להיות שבלי תיקון מיידי שלה, יפעפע נזקה לדורות. כמו כשל שבתאי צבי. אך זה הענין שידון אם וכאשר יוחלט על פריימריס. האתגר כעת הרבה יותר פשוט: מהות ההחלטה על פריימריס.

ומה לגבי המהות? ההחלטה שונה במהותה מהחלטות קודמות במרכז שהושמו ללעג וקלס, ובכך היא יכולה לרפא משהו, באחת. זה מתייחס לשני עיקרים בה: המעשה שאמורה לחולל והאחדות שתקדם או תפיל.

אשר למעשה: בכל העימותים הקודמים בין ציבור הליכוד לבין השליח שגנב את המפלגה וניהג אותה לדרך הפוכה, החלטות המוסדות - המרכז או כלל המתפקדים - היו בבחינת 'המלצות'. המלצה לגוף חיצוני - לממשלת ישראל. אמנם את הממשלה מאיישים שליחי מפלגה, אך אלו, ברגע שאחזו בקרנות הכסא, לא זכרו את מחוייבותם לציבור ששלח אותם ולשליחותם. ואז, בסיוע הסריג השליט - המשפטי-כלכלי-תקשורתי, שמו את רצון הציבור ששלח אותם, ללא-רלוונטי ולבר-צפצוף. כך היה גורל ההצבעה על מדינה "פלשטינאית" (1000 ßà 3), כך נרמסה ההחלטה הדמוקרטית ביותר בתולדות הרפובליקה הישראלית הראשונה – משאל מתפקדי הליכוד על מיזם ה"היתנתקות" (60% ßà 40%). כך הושמה ללעג וקלס ההחלטה על התנית צרוף העבודה לממשלה עם החרדים: העבודה צורפה; מעט חרדים סחירים צורפו, אך הגוש הגדול - ש"ס, הושאר בחוץ.

אך הפעם הזאת, מדובר בהחלטה ממש. לא המלצה בלבד. משהו שאם יוחלט עליו בחיוב אמור להתבצע, כרצון חברי המרכז. זאת, למרות ההתגייסות הצפויה של הסריג השלטוני: החל מה-בג"ץ-קלאב, דרך התקשורת העויינת (הגבי גזיתים, הבן-כספיתים, החיים-יבינים ושאר 300 היושבים על ברזי עיצוב הצבעה של הישראליסטי) ועד לסיוע של הפרקליטות ומומחים-לציבור-מסוים (א-לה ניסו-שחם לחרדים). זה צריך לרפות ידיים? להיפך, למאבק בחיל משמרי האתרוג, ערך מוסף בהחזרת הזהות והנשמה שנגנבו.

לכן, מה שנותר הוא לבחון עד כמה תסנדל סיסמת "אחדות הליכוד" את הצורך הטבעי בפריימריס. אין ספק שהכמיהה ל"אחדות ישראל" ובעקבותיה ל"אחדות הליכוד" נטועה בגֶנִים שלנו. בנוסף, לימין טראומות פיצול ואסונות גדולים נתלים בקוצר ראות זה. כך שלהוכיח שלטענה כזו אין רגלים, אינו דבר פשוט, והגיון בלבד לא יוריד את הטיעון. הגיון כזה היה צריך להתחיל לכאורה מהשאלה, האם בכלל תתכן "אחדות" בלי מטרה משותפת – האם אינה גניבת דעת, ולהמשיך בבחינת נזקי אחדות מזויפת – כזו שתתפוצץ לנו בפנים, ובזמן הכי גרוע. אלא, כאמור, לאיום "אחדות הליכוד" אי אפשר בהגיון בלבד.

"אחדות הליכוד" הוא איום המדף והאיום המועדף של יועצי החווה. בגרסתו הקודמת – "אתה רוצה שהסמול יעלה" ("אם חו"ח לא ניתן לשרון לגרש כרצונו, אז חלילה יעלה פרס") סחט איום זה בהצלחה את ה"היתנתקות"! היום כבר ברור לחלוטין, שהאבסורד הפנימי באיום - שהשאלות הבאות מציגות את מקצתו, צריך היה לעלות מיד בהתחלה:

א. מה מותר השרוניזם על סמול קיצוני? ובמה הוא קרוב ממנו ל-ת.ז. של הליכוד ונשמתו?

ב. ואם היה השמאל עולה, איזה דבר יותר איום יותר מהחורבן שקרה היה קורה?! איזו אכזריות יתר הייתה מתגלה? (ומצנע הוא יותר שמאל מאשר סמול!)

ג. ואשר לממשלת שרון: מי בעצם שולט בה ומכתיב את מדיניותה -- לא הסמול?!

בסה"כ, איום "אחדות הליכוד" הנוכחי, ממחזר את סחיטת "אתה רוצה שהסמול יעלה", אך האבסורד הפנימי כאן מגמד את קודמו. למה? - כי כאן מתווסף איום 'מגניב': "אם לא תקבלו את דרך הסמול שלי, אז אפרק אתכם כדי ליצור סמול גדול". משל לשותף בחברה שמאיים על שותפיו, שאם לא יקבלו את בגידתו עם החברה המתחרה, הוא יבגוד באמת...

אלו שיפוצצו את בלון "אחדות הליכוד" מבית יועצי החווה יוכלו לעלות כיתה: לקדם אחדות אמת ואחדות בין בני חורין. אין אחדות כאשר השותפים נכנסים לחופה בכוונה מראש למשוך למטרות סותרות. במקרה זה טיח האחדות לא יחזיק. ואשר לאחדות מתוך חרות: השימוש במילה 'אחדות' לגבי מי שאינם בני חורין לבחור בה, עושה צחוק מהעבודה: אם עובדי חברת היטאצ'י, או משרד האוצר או משטרת ישראל יהיו מאוחדים בינם לבין עצמם, אין למיצג האחדות שלהם שום משמעות: בשביל זה משלמים להם. ולכן ברור שדורשי "אחדות הליכוד", חייבים להתנות אחדות זו בנאמנות לת.ז. של הליכוד (ההיפך ממה שנעשה במעשה ה"היתנתקות") ולהבטיח מקסימום חרות מלחצי פרנסה ותיקי פרקליטות.

בתנאים אלו, אין מצב של התנגשות בין פריימריס, השבת הזהות ואחדות התנועה!

(*) לאלו שאינם חברי מרכז, מוגש להלן שורש הליכוד, כְּשֵרוּת: לאחר הכותרת "מתוך חוקת הליכוד", מכריז הסעיף הפותח: "הליכוד הינו תנועה לאומית ליברלית הדוגלת בקיבוץ גלויות, בשלמות המולדת, בחרות האדם ובצדק חברתי, והיא חותרת להשיג מטרות אלו". בהמשך הת.ז. מפורטות המטרות ב-3 סעיפים: קיבוץ גלויות, זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל והשרשת מסורת ישראל בחינוך ובחיי המדינה)