באלול מתברר שהיינו מדי מרוכזים בעצמנו והתעלמנו,שכחנו. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך". שכחנו את הדוד שהיה לנו כאבא. דוד – הינו אחי אב, הקרוב אליו ביותר המותר לנישואין. שיא של ידידות, המשלב קשר בחירי וקשר דם. החטא כלפי הורים הוא חטא ההתעלמות. כל מה שהם רוצים הוא לדעת שלא שכחנו (הרב גינזבורג, אני לדודי ). באלול השפעה סמויה בת קול , שקוראת אלינו "שובו בנים שובבים". ובכל זאת התשובה באה מאתנו מבפנים. זו תשובה שאינה מתרשמת מחוויות חיצוניות חולפות אלא נובעת מהנשמה עצמה. וכש"אני לדודי" ממילא "ודודי לי" (ראשי תחיבות אלול). אז נולדת בושה פנימית איך יכולנו? בושה שניתן לעמוד בה בזכות אהבת אלול. ומבקשים סליחה. "לב טהור ברא לי אלקים" – סלח לי. חסל את השפעת העבירה .
מזל אלול – בתולה. "שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אל ה'" (ירמיהו לא). צפה ועולה הנקודה הטהורה שמעולם לא נפגמה, ומתברר שהחטא היה חיצוני ביותר, היה כלא היה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
ובבית, הפיוס הגברי והנשי שונים. הוא מתפיס כשמש השוקעת וזורחת אך לא משנה צורה. קשה לו לעבור שינוי פנימי. היא מלמדת אותו שזה אפשרי. כשהוא מתפייס הוא פשוט מביא את אהבתו, את עומק החסד שבו, חסד שהיא זקוקה לו מאד. מספיק לו שתבקש סליחה ואז חסל. נגמר, הדף חלק. אך בשונה היא כולה תהליכים. חשוב לה לוודא שאכן הם עברו תהליך פנימי של בירור ותובנה. לה צורך בהכרה שהוא הבין אותה, שהוא הזדהה בדיוק עם נקודת הכאב. היא תוודא שהוא אכן במקום הנכון, כדי לבנות עוד נדבך. ואז שניהם יודו, יבקשו סליחה, לרגשותיך האמיתיים היה מקום.
בפיוס מתברר שהמרחק בין קצוות החבל שהתחבר שוב, רק התקצר. השכינה היתה ביניהם חדרה אל תוך הפער שנפער ביניהם. נדמה היה שהקשר התרופף, אך הוא התחזק. עומק המריבה היה כדי להכניס אדרינלין, להחיות לשפר ולהטיב.
מעכשיו מתחילים מחדש מתוך ענוה וכנות, מתוך ודאות שנועדו זה לזה.
"בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך" (הפטרת כי תצא).
