אם תחלצו לפני ה' למלחמה

רבים בציבור הדתי הלאומי עושים בימים אלו חשבון נפש ומנסים להבין בשל מה חלה הגזירה הנוראה, ולמה גם לאחר כל התפילות האדירות לא היה מענה מה'. רבים ציפו לנס והיו משוכנעים שיתרחש אבל בסוף לא קרה דבר. שאלה זו הטרידה אותי אף לפני ביצוע הגירוש וכבר אז חשתי שגם אם יהיה נס, יש כאן תוכחה קשה כלפי הציבור האמוני היושב ביהודה, שומרון וחבל עזה. מתוך פעילותי במאבק למניעת גזירת הגירוש חוויתי אירועים שונים אשר יחד עם סיפורים ממקומות אחרים והדווחים בתקשורת, אט אט התגבשה אצלי מסקנה ברורה וקשה אודות שורש הקילקול המאפשר לגזרה רשעית זו להתקיים.

ראשית צריכה להשאל השאלה האם היה זה רצון ה' להאבק כנגד תכנית הגירוש של שרון, ומתוך כך גם שאלות בסיסיות יותר לגבי יחסו של ה' למדינה ולמהלך הציוני. זו שאלה שכל מספר ימים לאורך כל תקופת המאבק, הייתי עוצר ושואל את עצמי אולי בכלל זהו רצון ה' ואין סיבה להאבק בדבר. מי שלא עצר מידי פעם ושאל שאלה זו, הוא למעשה נוהג כעובד אלילים אשר נצמד לאידאה (מלשון Idol ) אשר אט אט הופכת להיות המטרה העליונה המקדשת את כל האמצעים. כך במידה מסויימת הכתום אף לאליל, והגזל (בחסימת הכבישים) הותר לצורך אליל זה. אך בכל פעם מחדש השתכנעתי שבמקרה הנדון אין ספק ויש להאבק בגזירה בכל האמצעים האפשריים והיעילים כנגד מבצעי הגירוש. להלן הנימוקים לכך:

1 – קשה להתעלם מכך שהתהליך הציוני של מאה השנים האחרונות שאנחנו מצויים בו הינו התגשמות הנבואות של נביאי ישראל בתקופת המקרא. קשה גם להתעלם מכך שהמהלך הזה מונהג על ידי ה', ואת זאת רואים בעיקר בניסים הגדולים של מלחמות ישראל, שבדרך כלל אלו מלחמות מעטים מול רבים. המדינה הצעירה התפתחה בקצב שאינו טבעי לחוקיות ההיסטורית הרגילה, ואיכות החיים בה משווית למדינות המערב. את גוש קטיף וצפון השומרון קיבלנו במתנה מה' במלחמת ששת הימים, ואין זה מכובד לדחות מתנה בייחוד כשהיא מה'. המהלך של כיבוש הארץ מזכיר מאד את הדרך שבה הדבר נעשה בימי המקרא (מהלך הדרגתי כשהשיא הוא בכיבוש ירושלים), וכך גם בימי החשמונאים.

2 – מפעל ההתנחלויות הולך וצומח בקצב גבוה פי כמה וכמה משאר יישובי המדינה. כך גם גידול האוכלוסיה בו. כל ראש ממשלה שעקר ישובים או מסר שטחים לא סיים את הקדנציה שלו בזמן, והדבר תמיד הביא להרעה במצב הבטחוני. עקירת ימית הביא למלחמת שלום הגליל, מסירת שטחי דרום לבנון (למרות שהיתה מוחזקת רק בטחונית) הביא למלחמת אוסלו, וימים יגידו מה תביא מסירת גוש קטיף וצפון השומרון לערבים.

3 - על יישובי גוש קטיף היתה השגחה מיוחדת. החקלאות שם היתה משגשגת בניגוד לחקלאות במקומות רבים אחרים בארץ. היישובים פרחו, ואלפי הפצמ"ר שנורו על המקום בשנים האחרונות חוץ מפעם או פעמיים תמיד החטיאו את המטרה. דבר שאינו סביר מבחינה סטטיסטית.

4 - תכנית ההתנתקות כשעלתה לדיון הציבורי הביאה התנגדות מצד גורמים שונים בשמאל, בעולם, בממשל בארה"ב, ובייחוד מצד הפלשתינים. הטיעון המרכזי של שרון היה שמעתה אנחנו נקבע חד צדדית את הגבולות שלנו, ואין צורך יותר במשא ומתן. זה הדבר שהפחיד במיוחד את הפלשתינים. אפשר היה לבחון טיעון זה ברצינות אם התכנית היתה כוללת גם סיפוח שטחים ופינויי נוסף של יישובים ערבים, אבל לא כך היה הדבר. עד היום אף אחד לא ממש מבין מה התועלת בתכנית זו. הרי צה"ל כבר מזמן יצא מעזה, וגוש קטיף הוא אזור של שממות שהופרח על ידי יהודים. גם יישובי צפון הרצועה יכלו להיות מסופחים לשטח ישראל ללא כל קושי בשל סמיכותם לקו הירוק. הנטל האמיתי של הצבא היה בציר פילדלפי שהשליטה בו הינה אינטרס בטחוני מובהק של מדינת ישראל. נטל נוסף על הצבא היה השמירה על הישובים המבודדים נצרים ומורג. מכל האמור לעיל, היה ניתן לראות הגיון בתכנית אם היה בה רק פינוי חלקי של היישובים, וקבלת דבר בתמורה, אך לא כך היה הדבר.

5- גם הלגיטימות הדמוקרטית של ביצוע התכנית היה מוטל בספק. המציאות המדינית השתנתה ועראפת מת, אך שרון היה עדיין נחוש ליישם את תכניתו. הטיעון הראשוני שמכיוון שאין "פרטנר לשלום" צריך לקבל החלטות חד צדדיות, כבר לא היה תקף. לאריאל שרון ברור שיהיה לו קושי לשכנע את הציבור לתמוך בו. משום כך הוא נזקק לתרגילים פוליטיים רבים כדי לקדם את התוכנית ולהעביר את החוקים הנדרשים. הצלחתו היתה רק במוסדות שבהם הכסא הוא הערך העליון של הדמוקרטיה, שבהם הצליח להשיג רוב מלאכותי לתכניתו.

לסיכום, לציבור הציוני שעיניו בראשו לא נשאר מנוס אלא להתנגד לתכנית, ונראה שה' דאג להעמיד אותו הפעם במבחן שונה. כלומר, השאלה שנשארה לא היתה האם יש לתמוך בתכנית או להתנגד לה, אלא כיצד נאבקים בה. למרות שהדבר נראה ברור מאליו, רבים בציבור תמכו בתכנית, דבר שהביא לתחושה קשה אצל הציבור הדתי. שכן, נראה היה שלא האינטרסים הבטחוניים והמדיניים היו המניעים האמיתיים לתמיכה בתכנית, אלא הרוח הגבית האמיתית שנשבה מאחוריה נבעה משנאת חינם כלפי תושבי גוש קטיף והאידיאולוגיה שהם ייצגו.

המאבק והסיבות לכשלונו

המחאה כנגד התכנית היתה המחאה הציבורית הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. כמות ההפגנות , הסטיקרים והסרטים הכתומים יצרו תחושה שיש כאן ציבור גדול מאד שיהיה מוכן להאבק בכל כוחו בתכנית ביום פקודה. כמו כן, התפילות הרבות, העצרות והתעניות יצרו תחושה שבשלב מסויים יתרחש נס כלשהו והתכנית תתבטל. אני האמנתי שהדבר יבוא על-ידי סירוב פקודה המוני, שכן אין ערך רב לביטול התכנית מסיבה טכנית זו או אחרת, אלא הדבר צריך לבוא באופן כזה שהיושבים בשלטון יבינו שאין כל אפשרות לבצע מהלך מעין זה, מפני שהעם, שבמקרה זה מיוצג על ידי הצבא, לא ישתף פעולה.

האפשרות של סירוב פקודה המוני

דיברו על כך שחיילי המילואים הדתיים לא יגיעו למילואים כדי לא לאפשר לכח הסדיר להערך בהתאם, אך מעטים היו שנמנעו מלהגיע לשירות מילואים, ואלו שעשו זאת לא הצהירו באופן גלוי על הסיבה האמיתית והתחמקו בדרכים הרגילות. הרב אברהם שפירא היה אמנם נחוש בפסיקתו על כך שיש לסרב פקודה, אך כל שאר הרבנים, כולל הרב אליהו, התמהמהו בנושא. בתקשורת ובצבא הזהירו מפני סכנה אדירה בפירוק הצבא והמדינה אם אכן הצבא לא יוכל למלא משימה זו (זאת למרות שישנם משימות רבות אחרות שצה"ל ואף המשטרה אינם מסוגלים למלא כתוצאה ממוראם כלפי הערבים). צה"ל דאג להעביר לחיילים שטיפת מח והפחידו אותם בסכנות הצפויות מסירוב פקודה, מבלי לציין בפניהם שישנו הבדל עצום בין סירוב פקודה למשימה אזרחית לבין סירוב פקודה במלחמה נגד האויב, שאכן יכול להביא למפלת הצבא בפני האויב.

חיילים רבים אמרו בפורומים סגורים שאם תנתן להם פקודה לפנות יהודים מביתם הם יסרבו לכך. הצבא היה מודע לדבר ודאג ליצור יחידות מיוחדות שהורכבו מחיילים שנבחרו בקפידה מיחידות שונות. כמו כן, נבחרו חיילים כגון צוערים של קורס קצינים ואנשי קבע שיש להם הרבה מה להפסיד במידה ויסרבו פקודה. הצבא לא לקח סיכונים בנושא זה ודאג למינימום סירוב פקודה במהלך המבצע. את החיילים בעלי לב יהודי רגיש יותר הם העבירו למעגלים החיצוניים. למרות כל זאת היתה סרבנות אפורה במימדים גדולים ביותר. לא רק במעגלים החיצוניים אלא גם בגירוש עצמו. אבל החיילים לא אמרו במפורש שהם מסרבים פקודה אלא עמדו בצד ונתנו לחבריהם לגרור את התושבים, או שפשוט אמרו למפקדם שקשה להם והם לא מסוגלים. המפקדים הושיבו אותם בצד כדי שיוכלו "להרגע". במעגלים החיצוניים היתה סרבנות אפורה באחוזים גבוהים ביותר, והיא זו שאפשרה לאלפי יהודים להסתנן לגוש קטיף, לחומש ולשאנור.

הבעיה היא שסרבנות אפורה אינה נספרת, אינה מדווחת בתקשורת ואינה נותנת רוח גבית לחיילים רבים אחרים לבחור בדרך הסירוב. ברגע שהדבר אינו נעשה באופן הצהרתי וברור, הוא למעשה כאילו לא נחשב. כשיש אלפי חיילים בגוש קטיף שאומרים בליבם שהם לא יעקרו בכח את התושבים, אין לכך שום השפעה. כשתושב המקום או ה"משובח" רואה את הכח הזה, הוא מאמין שכל אחד ואחד שם מעוניין לעקרו מביתו.

כל חייל, במיוחד החיילים הדתיים הביעו התנהגות גלותית למופת, וזאת בעיקר בזכות הרבנים שלהם שבחנו את הסוגיה הזו כאילו מדובר בסוגיה פרטית של יהודי בודד בגלות. כל אחד דאג לכך שהוא לא יהיה זה שיפנה, ולא ראה בעיה בכך שהוא מוצב במעגל החיצוני שנותן את הגיבוי ההכרחי לאלו שעוסקים במלאכה הנפשעת. בש.ג. של חומש נתקלתי בקצין שהיה בן של אחד מהרבנים המובילים של הציונות הדתית. דנתי איתו בסוגיית הסירוב, והוא טען שאביו פסק שיש לסרב פקודה בנושא, ואם תינתן לו פקודה למסור שטחים או לעקור יהודים מביתם הוא יסרב. שיחה זו התקיימה בו בעת שהוא היה אחד מהחיילים שמנעו ממני להכנס ליישוב חומש. הוא טען שתהיה בעיה אם רק חיילי ישיבות ההסדר יסרבו פקודה מכיוון שזה עלול ל"שרוף" את כל הישיבות. כשדיברתי איתו על סירוב במעלים החיצוניים, הוא השווה זאת למשימת אבטחה של מתרחצים בשבת. כלומר, שמירה על דבר שהוא אסור על-פי ההלכה, אבל מכיוון שזו אחת המשימות של הצבא עליו לעשות זאת. היה מדהים לשמוע זאת מפיו של בוגר ישיבת הסדר ובן של רב חשוב שחלק מרכזי ממשנתו כוללת את תפיסת הכלליות של הרב קוק. חוסר היכולת שלו להבדיל בין אחראיות פרטית למעשיו לבין אחראיות כללית לגורל האומה , נובעת מכך שככל הנראה גם רבני הציונות הדתית עדיין שקועים עמוק בחשיבה הגלותית. ההיסוס של רבני ישיבות ההסדר מלקרוא לסרוב פקודה, נבע מכך שעדיין לא ברור להם שהתלמוד ללא המעשה הוא כאילן שאין לו שרשים.

בעיה אחרת היתה היחס לחיילים ולשוטרים. גם רבנים ומנהיגים אחרים שראו במעשה שהם עושים פשע, וקראו לסירוב פקודה, עדיין העדיפו שהמאבק יהיה פסיבי. הם חיבקו את החיילים והשוטרים, ונתנו להם תחושה כאילו מדובר בגזירה מלמעלה שאין כל דרך לבטלה. בכך הם עגנו את התחושה שהצבא ניסה להנחיל לחיילים שהם אינם בעלי בחירה חופשית, ואין להם את שיקול הדעת לחשוב בעצמם האם זו פקודה שאינה חוקית בעליל. גזירת שרון התחלפה בגזירת ה', והחיילים ככל שהיתה בליבם התנגדות להחלטת הממשלה, כך ראו בביצוע המשימה אתגר גדול יותר. בחיבוקים אלו הראו מנהיגי הציבור, רבניהם, ואף חלק מהתושבים כיצד המוסר הנוצרי חדור עמוק לתוך נבכי נפשו של העם הזה. איני טוען שהיה עליהם להכות את החיילים, לקללם ואף לפגוע בהם פיסית (למרות שלדעתי הם ראויים לעונשים חמורים אף יותר), אך ההתנגדות היתה יכולה להיות נחושה הרבה יותר, כפי שראינו במאבק על גג בית הכנסת בכפר דרום. אילו כולם היו נאבקים כך, יתכן מאד שהיינו רואים סירוב פקודה המוני גלוי. מכל מקום, הגירוש היה נמשך זמן רב יותר, ולא להסתיים תוך שישה ימים. בנוסף לכך, ככל שהתקרב מועד הגירוש והיה נראה שהולכת להיות התנגדות עזה, כך גם אחוזי המתנגדים בסקרים עלה, וראו זה פלא, דווקא לאחר שכולם נוכחו לראות שציבור המתנחלים אינו ציבור אלים ומשלים עם הגזירה, אחוזי התמיכה בתכנית עלו באופן ניכר.

הדבר הגרוע מכל, היה מצד הרבנים הממלכתיים, ובראשם הרב אבינר שהיה אלים כלפי אלו שנאבקו בנחישות באחד מאליליו – צה"ל. הוא טען שאפילו הג'יפים של צה"ל הם קדושים, וחנק אדם שניסה לחסום ג'יפ בגופו. רבנים אחרים פתחו לחיילים את הדלת בבית הכנסת בנווה דקלים, ועזרו לחיילים לפנות בכח נערים שנאחזו בכל כוחם בחבריהם כדי לא להעקר מן המקום. הרב אבינר קרע קריעה לפני שפינוי הפיסי אפילו התחיל, והמיס את לב האנשים, כפי שעשו עשרת המרגלים במדבר. בבית הכנסת הספרדי שבו התבצרו הבנות, היתה רוח אדירה של אמונה ונחישות למאבק, שבתוך שניות התפוגגה כאשר הרב אבינר הוציא את ספרי התורה, קרא דיין אמת וקרע קריעה בבגדו ובבוגדו באחיו.

ההנהגה והמאבק ביום הפקודה

ניתן היה לראות חוסר מנהיגות מוחלט בכל המאבק. מועצת יש"ע התיימרה תחילה להנהיג את המאבק, אך בכפר מימון ניתן היה להיווכח אזלת כחה ורוחה. אפשר אף לראות בכפר מימון אירוע מכונן לגבי המאבק כולו. חוסר המנהיגות בא לידי ביטוי בצעדה שכביכול היתה אמורה ולפרוץ החוצה מהמצור סביב הכפר להמשיך במסע לעבר הגוש. בראש הצעדה עמדו רבנים, מועצת יש"ע ופוליטיקאים נוספים. הבעיה היא שברגע שמנסים ליישם מהלך צבאי (פריצה כוחות הצבא וצעדה נחושה לעבר גוש קטיף) כשבראשו עומדת מועצה ומספר רבנים, ולא גורם מחליט אחד, אז ברור שאין לדבר סיכוי. אף אחד אינו מעוניין לקחת אחראיות למהלך מסוג זה, וגם אלו שעמדו בראש הצעדה חרדו כל העת מהאפשרות שהם "ינצחו את המדינה". לא היה קושי רב לפרוץ את טבעת השוטרים והחיילים שמספרם בפועל היה לא יותר מ8000 איש, כאשר בתוך כפר מיימון היו בין 20,000 ל30,000. זאת לאור העובדה שבמאבק ללא נשק חם, על כל מפגין יש להציב כשלשה עד ארבעה חיילים כדי למנוע ממנו להמשיך לצעוד. בסופו של דבר הצעדה של כפר מיימון וגם האירוע בשדרות ואופקים הסתכמו בבזבוז אנרגיה עצום ודעיכת רוח המאבק בצורה גורלית להמשך המאבק.

ביום הפקודה האמיתי, לא נראו ההמונים יוצאים לרחובות או לכוון הגוש, למרות שהיו רבים כאלו הם לא נספרו על ידי אף אחד, מפני שמועצת יש"ע דאגה להסתיר אותם היטב בשבילים האפלים של שדות נחל הבשור. שיירות רבות של מכוניות במבצע צבאי מרשים ביותר, נסעו כל הלילה בשבילים חקלאיים ועשו הכל כדי לא להחשף על ידי כוחות המשטרה והצבא (הנסיעה היתה ללא אורות!). כוחות אדירים בוזבזו כדי לבצע חסימה עלובה של הצבא באזור רעים, ורבים התאיישו וחזרו הביתה באמצע הלילה. במקום זאת ניתן היה ליצור לחץ אדיר באזורים שבו המשטרה חסמה את הדרכים לגוש, ובכך גם לחסום את הקצינים שרוצים לנסוע הביתה בסוף יום גירוש מפרך. כך גם היה אפשר להוציא כוחות רבים מהגוש אל עבר המחסומים של המשטרה בצומת אופקים, נתיבות, שדרות וסעד שבהם היו המחסומים. אך כולם חיכו למהלך ברור של מועצת יש"ע. כל יום היו עשרות פעילויות מחאה אחרות, אך מרבית הציבור רצה להצטרף למחאה המונית ולא להפגנה עלובה של 40 איש. כולם הרגישו שיש מחסור בהנהגה אחת ונחושה למאבק. אבל האם זו היתה סיבה מספקת להשאר בבית ולצפות בקולות אחינו הזועקים אלינו מאדמת ארץ ישראל המדממת? בסופו של דבר ביום השני של הגירוש הציבור הזה בהמוניו יצא להפגנת ערב בצמתים בכל הארץ. מכיוון שבכל הפגנה לא היו יותר מ50 איש (בכניסה לירושלים היו 2000), אז הדבר כמעט ולא דווח בתקשורת.

להחלץ לפני ה'

שורש הבעיה לטעמי נעוץ בתודעתנו בחשיבות שאנו נותנים לדעתם של אחרים על דרכנו. הדבר מתחיל בכך שמרבית תושביה האידיאולוגיים של יש"ע ומועצת יש"ע, בחרו לפעול בדרך של תחבולות והסתרת הכוונות האמיתיות שלהם, על מנת לרצות את הציבור החילוני, לקבל את תמיכתם ולשכנעם לחזור לערכים החילוניים הישנים שלהם מראשית ימי הציונות. בכל ראיון בתקשורת אנו תמיד שומעים תירוצים שונים לסיבה שבשלה אסור למסור שטחים מארץ ישראל. בדרך כלל אלו טיעוניים בטחוניים, מוסריים (יהודי לא מגרש יהודי), או היסטוריים ולאומיים. הציבור האמוני בגוש קטיף, טען תמיד שהוא יושב במקומות אלו בשליחות עם ישראל, ובכך הוא גם שומר על בטחון ישראל. בציבור זה התעלמו מכך שמרבית העם כלל אינו מעוניין בכך שהם ישבו שם, אבל המשיכו לדבר בשם כלל ישראל. הדבר מזכיר את טענתם של שתיים וחצי השבטים שרצו לשבת בעבר הירדן, ואמרו למשה שכתמורה הם יחלצו חֻשים למלחמה לפני בני ישראל. [1] הטיעון על פניו נראה מרשים, אך משה לא התרשם מכוונתם ודאג לתקנם, בכך שהם יחלצו לפני ה' למלחמה ולא לפני בני ישראל, וכך גם יכבשו את הארץ - לפני ה'. בירור נושא זה הוא מהותי ביותר לפני שיוצאים למשימות לאומיות, מפני שאם שרש דבר נובע מכך עם ישראל הוא זה העומד במוקד מטרת הכיבוש, אז בסופו של דבר מגיעים למצב שבו הכל בטל כלפי האומה ונוצרת מדינה פאשיסטית. יותר מ80% מהציבור בישראל מאמין באלהים, אז למה אנשי יש"ע כל כך מפחדים מהתקשורת השמאלנית האתיאסטית וכמעט ואינם מזכירים את רצון ה' כמניע העיקרי למפעל ההתשייבות ביש"ע? שיחות רבות ערכתי עם חיילים בנוגע לסירוב הפקודה, רובם הגיבו באדישות מפני שכבר חוסנו כנגד הטיעונים המוסריים השונים על ידי שטיפת המח של אגף הפסיכולוגים של חיל השלישות. אבל ברגע שאמרתי להם שהם מורדים בה', הדבר הקפיץ אותם והם הרגישו צורך עז להתגונן מול טענה זו. וחלקם אף נתנו לי לעבור בדרכי להסתנן ליישובים.

צד אחר של חולשה זו בא לידי ביטוי בכך שאנשים לרוב מרגישים צורך לקבל את הסכמתם של רבנים, אנשי רוח או החברה למעשיהם. הדבר התבטא בחוסר המעש של מרבית הציבור שרצה למחות כנגד הגירוש ביום הפקודה. גם רובו של הציבור האמוני מעדיף להשאיר את האחראיות לאחרים, ולחכות שיאמרו לו מה לעשות. לכן גם כשקול ה' מפעם בתוך הקול הפנימי של נוער ה"משובחים" הנפלא, עדיין החינוך שקיבלו בבית הוא שיש להעדיף קולות אחרים של חכמים/רבנים/מפקדים מקול פנימי זה. בבית המדרש ע"ש שולי הר-מלך, הי"ד, התבצרו כ60 נערים שהיו בעלי נחישות בלתי רגילה להשאר במקום למשך ימים רבים. היו נערים שהביאו עמם מחזורים לראש השנה לאפשרות שיתקיים במקום מצור ממושך. יחד עם הנערים היה הרב אידלס מהר ברכה, שגם קיבל מכשיר קשר מהמשטרה על-מנת שיוכלו לתקשר עמו במקרה והעניינים יצאו מכלל שליטה. בית המדרש היה ממוקם בתוך מקלט ציבורי, ואת דלת הכניסה הם ריתחו היטב כך שהחיילים והשוטרים לא הצליחו לפרוץ פנימה. הדרך היחידה לחדור למקום מבלי להשתמש בחומר נפץ, היתה דרך חלון קטן. הנערים מנעו מהחיילים להכנס פנימה, ושפכו עליהם שמן. דבר שהטריד מאד את הכוחות המגרשים שחשבו שהם יצאו נקיים (הרי מאד לא נעים להיות בבגדים ספוגי שמן וזיעה). קצין המשטרה האחראי במקום לא רצה ללכת הביתה מאוחר, ולכן שיקר לרב אידלס ואמר לו שאחד החיילים נפצע והם יצרכו לבצע מעצרים. הוא הציע לו עסקה שעל-פיה כוחות הגירוש יכנסו פנימה דרך החלון ללא התנגדות, ובתמורה לא יבוצעו שום מעצרים. הרב אידלס אמר שישאל את הנערים ויציע להם לקבל את העסקה. הנערים שמעו את הדברים, והחלו להתלבט האם לקבל את עצתו של הרב, עד שפתאום קם מולם אדם מבוגר נוסף ונזף בהם שהם מזלזלים באמונת חכמים, וזה הענף שהם כולם יושבים עליו. הנערים הרגישו חסרי אונים וקיבלו את דעת הרב, והחלו למרר בבכי.

מבחינתי התמונות ששודרו בשידור חי בערוץ 10 מבית מדרש זה, מהוות את המפתח להבנת שורש כשלונו של המאבק. אם תשאלו: כיצד נדע מה לעשות אם לא נשמע בקול הרבנים? תהיה אנרכיה, כל אחד יעשה את הישר והטוב בעיניו? התשובה לכך היא שזה בדיוק המצב כיום כשאנו בגלות רוחנית, אלא שרק צריך להכיר בו. גם במציאות של שמיעה בקול רבנים, לכל רב יש הרי גישה ודרך אחרת, וכל אחד בוחר על-פי הטוב בעיניו את רבו. אפשר להתייחס לרבנים בכבוד ולשמוע את עצתם, אבל ברגע שמאפשרים להם להכריע בהחלטות הגורליות של חיינו, ברגע שמאפשרים לאנשים שמתוקף עיסוקם בחיים אינם אנשי מעשה, להנהיג אותנו בחיי המעשה, אנחנו למעשה מתנערים מאחראיות, ומחליפים את ה' בבני אנוש. בקריעת ים סוף, חיכה העם למשה שיקרע את הים, אך ה' אמר לו 'דבר אל העם ויסעו'. העם חצה את הים לא כשמשה מוביל אותו פנימה, אלא שאלו שנחלצו לפני ה' קפצו פנימה. יש מצבים בהיסטוריה שעל כל אחד ואחד להיות מנהיג ולעשות את מה שבעיניו הוא הטוב בעיני ה'.

[1] בעבר הירדן עלות המחייה היא זולה מאד ויש גם איכות חיים. אפשר להקים שם קהילות בועתיות, שנשמרות היטב באמצעות ועדות הקבלה. את הלגיטמיות של ההתיישבות שם אפשר תמיד לתרץ כשליחות של עם ישראל. אני כותב זאת כהערת שוליים מפני שחטא זה מאפיין יותר יישובים אחרים ביהודה ושומרון, ולא את יישובי קטיף.