שוטה הכפר

(מנהיג שאינו מנהיג מוצא עצמו מחוץ למחנה)

ב"ה

המפולת הקשה מכל אינה הגירוש והערים החרבות. זהו כמובן הפוגרום הראשון בעת החדשה שערכו יהודים ביהודים נוכח מצלמות העולם כולו. זהו כמובן חילול ה' הגדול בתולדות המדינה. זו כמובן טרגדיה אישית איומה למגורשים. אבל זו לא הנקודה העמוקה ביותר במשבר הפוקד את הציבור האמוני. מה שבאמת שובר את עומק נפשו של כל יהודי נאמן בעקבות הזוועה הזו, זהו אבדן הלגיטימיות הבסיסית שלו.

הפוגרום הרגיש והנחוש הזה, שרמס את כל חוקי היסוד, שדרס כל שמץ ריח קל של כללים דמוקרטיים, שחיסל את זכויות האדם, את כבודו, את חירותו, את זכויות הקניין והשוויון בפני החוק. הפוגרום הזה לא רק חיסל חבל ארץ, הוא הוכיח כי קיים בארץ ציבור שלם שאינו לגיטימי. הפוגרום הזה לא יכול היה להתחולל בשום סקטור אחר בחברה הישראלית. רק בציבור האמוני שכבר אינו נחשב אדם שווה זכויות ניתן היה לבצע את הפשע הזה. בעיתונות הישראלית התפרסמו יותר כתבות נוגות באשר לגורלם של החתולים בהתנחלויות מאשר דאגה כנה לגורלם של המתנחלים. התברר לנו כי הפכנו לציבור שהוא משהו פחות מאדם. תת אדם, בעיה, שבשלב מסוים צריך לפתור אותה באופן סופי. בגרמנית קוראים לזה – אונטר מנץ'.

זהו המשבר האמיתי .

אנחנו – שכל כך רצינו להיות ישראלים. כל כך רצינו להיות הכי הכי ציוניים. הכי הכי בהתיישבות. הכי הכי בצבא. שכל כך השתדלנו להראות כמה אנחנו תורמים, כמה אנחנו חלוצים, יפים מחונכים וחס וחלילה וחס לא אלימים, פתאום אנו מוצאים עצמנו נדחקים, לא לשוליים, אלא מעבר להם.

איך זה קרה לנו?

אין ספק שהחיילים עברו שנה וחצי של שטיפת מוח.

אבל זה לא רק זה.

אנו נוטים להאשים את התקשורת ועולם התרבות הישראלי שבמשך 30 שנה תקפו אותנו והשחירו את פנינו בעיני הציבור.

זה נכון מאוד. אין ספק שנעשה בנו רצח אופי ציבורי, פוגרום רוחני שהתפרס על פני כשלושה עשורים והכשיר את הפוגרום הפיסי.

אך הסתפקות בהפניית אצבע מאשימה אל התקשורת כמוה כהאשמת החיידקים בזיהום. אנו סיפקנו את הסדן שאפשר לפטיש הזה להכות. אנו סיפקנו את התנאים לזיהום, הפוגרום הזה לא יכול היה להתחולל בלי שיתוף פעולה שלא מדעת מצד הקורבנות.

אנו מוצאים עצמנו היום כציבור בלתי רלוונטי, משום שבאמת מעולם לא ניסינו להיות רלוונטיים!

חשבנו שנקים התנחלויות והמציאות איכשהו תסנכרן עם זה. חשבנו שאנחנו נרוץ לסבסטיה ולגוש קטיף והבעיה הערבית תיתאדה. שאנחנו נתיישב בחברון ועם ישראל יתחבר להיסטוריה שלו, נתיישב בבית אל ואיך-שהוא יתחבר העם לזהותו היהודית ואלינו. לא טרחנו להציע אלטרנטיבה אמונית כוללת בכל תחומי החיים, וודאי שלא לקחנו אחריות והצענו עצמנו להנהגת האומה. נהפוך הוא – הנהגה נחשבה אצלנו מילה גסה. אנחנו טהורים כאלה שרצים קדימה על הגבעות ולא נכנסים ללכלוך הזה.

בתחילה אכן המתין העם לבשורה רלוונטית שתצא מן ההתנחלויות שלנו. סופרים והוגי דעות ביטאו מפורשות את הצפייה הזו. אבל כמו רב חובל שנרדם והסתגר בתאו, במקום להראות דרך ולהוביל - הפכנו נטל. זהו הפצע הפתוח שאנו יצרנו ושהתקשורת הישראלית הזדרזה לזהם. זהו הסדן שבלעדיו לא יכול היה הפטיש להלום בנו.

אם אתה עולה להר יש לך שתי אפשרויות. או לקרוא אחרי – או להיהפך למשוגע שבתחילה מתעלמים ממנו ולבסוף נאלצים ברגישות ובנחישות להיפטר ממנו. ויתרנו מראש על הנהגת המדינה. עלינו להר והסתפקנו בכך. היום חובשים אותנו בכתונת המשוגעים משוללי זכויות האדם משום שאיננו רלוונטיים.

ייתכן ואת הקרבות הבאים נצליח לנהל בצורה מוצלחת יותר. אבל בסופו של דבר – אם לא נקום וננהיג, נמשיך להוכיח את חוסר הרלוונטיות שלנו, נמשיך ונהיה שוטה הכפר, וכך יוסיפו וינהגו בנו.