פטרישה הרסט

ב"ה,  כ"ד אלול תשס"ה

פטי הרסט היתה נכדתו של מולטי מיליונר, איל העיתונות רנדולף הרסט. ב1974 היא נחטפה על ידי ארגון שמאל קיצוני, שדרש עבורה כופר בסך ששה מליון דולר. הכופר שולם אך פטי לא שבה לביתה.

נזכרתי בפטי הרסט לאחר ניתוח ששמעתי ממוטי קרפל באשר לאירועי ועידת הליכוד האחרונה. פטי הרסט "זכתה" ושמה הפך ביטוי למצב פסיכולוגי – "סינדרום פטרישה הרסט". פטי נותרה בשביה, לא משום שהחוטפים התכחשו לעסקה - היא פשוט בחרה להצטרף אליהם.

בסיטואציות מסוימות, חוצה הקורבן את הקווים ומזדהה עם חוטפיו. סינדרום פטרישה הרסט מאפיין במדוייק את שהתחולל בחברה הישראלית בכלל, ובליכוד בפרט.

הסיפור לא מתחיל באריאל שרון ובהתנתקות, הוא מתחיל מיד לאחר מלחמת ששת הימים. ממשלת האחדות של אשכול ובגין, לא ממש ידעה מה לעשות עם מרחבי ארץ ישראל שנפלו בידה. רוב הציבור התרפק על מחוזות התנ"ך הנשכחים, אריק לביא שר "ראי רחל ראי הם שבו לגבולם", ואת התנועה הראשונה למען ארץ ישראל השלימה הקימו סופרים, משוררים, אינטלקטואלים ואנשי שם – מתוככי מפלגת העבודה.

זה היה השמאל של אז.

הסימפטיה הזו לא הספיקה בכדי להחיל את הריבונות על חבלי המולדת החדשים, אך ממשלות השמאל אפשרו בשתיקה, לגוש אמונים, להתחיל אט אט במפעל ההתנחלות. חלק מן ההתנחלויות, אף ניזום על ידן.

השמאל הקיצוני של אותם ימים, לא שקט על שמריו. הוא מעולם לא ייצג את הרוב היהודי, אך תמיד ידע הרבה יותר טוב מהימין, כיצד לכבוש את מוקדי הכוח ולגשר על הפער הכמותי. ערב תהליך אוסלו כבר שלט השמאל הקיצוני בכל מוקדי הכוח בתרבות ובתקשורת, במשפט ומערכת התביעה, בכלכלה ובביטחון. כשלחץ רבין את ידו של ערפאת – נדהמו אזרחי ישראל ונדהם העולם. אולם היתה זו בסך הכל הסרת הלוט לאחר השלמת התהליך הארוך של השתלטות השמאל הקיצוני על תודעת השמאל הציוני המרכזי.

לכאורה, נוצר תיקו בחברה הישראלית. מחנה השלום מול המחנה הלאומי. אולם התיקו היה פוליטי בלבד. לצד מחנה השלום עמדו כל מוקדי הכח שהזכרנו, והוא הפעיל אותם במלוא העוצמה. המחנה הלאומי מצא עצמו במגננה מתמדת. הפוליטיקאים שבימין הבינו מהר מאוד היכן המקל והיכן הגזר במציאות הישראלית, כיצד מקבלים חשיפה תקשורתית טובה, נגד מי נפתחים תיקי חקירה, ואיזה חוקים הבג"ץ אוהב לפסול. אמנם כדי להיבחר לכנסת, עדיף היה להיות בימין, שכן רוב העם במחנה הלאומי. אך כדי לשרוד שם, עליך להפנות עורף לבוחריך ולשדר לשמאל שאתך אפשר להסתדר.

אחד הבולטים בפוליטיקאים שמימין היה אריאל שרון. שרון – נץ שבניצים, חטף את כל הארסנל של השמאל ושרד. או לפחות כך נדמה היה. אולם כפי הנראה, במקום כלשהו לאחר מלחמת לבנון, הבין שרון שלא ניתן לנצח באמת את השמאל ומוקדי הכח שמאחוריו. כשעלה בערוב ימיו לשלטון – החליט שרון להצטרף לחזקים. את הקריירה שלו הוא הולך לסיים כמנצח עטור תהילה.

הפטרישה הרסט הראשונה בסיפור שלנו – הוא לא אחר מאשר שרון עצמו. שרון לא מפחד מחקירות משטרה ומשאר לחצי השמאל, כפי שפטי כבר לא פחדה משוביה. הוא הפנים את האידיאולוגיה, היום שרון פועל מתוך הזדהות ואמונה.

מנהיגותו הנחושה של שרון מעוררת ובצדק, התפעלות רבה. אולם יש לראות מנהיגות זו בפרופורציה הנכונה – שרון חזק על החלשים, על "האינדיאנים" (כלשון עמרי) המושמצים ממרכז הליכוד, ועל האומללים בגוש קטיף. מול החזקים – השמאל הישראלי ומחבלי החמאס – איפוק זה כח...

את המנהיגות הנחושה הזו, המגובה במוקדי הכוח של השמאל, החל שרון להפעיל כשעלה לשלטון. חיש קל מצא עצמו שרון בעימות מול בוחריו, אנשי המחנה הלאומי. כשהתעלם ממשאל המתפקדים ומהחלטות מרכז הליכוד, נדמה היה שסיכוייו לשוב ולהיבחר קלושים. אולם מסתבר ש"צדיק" בוגר סנדרום פטרישה, יודע היטב נפש בהמתו. שרון, בחושי הג'ונגל שלו, הבין שאם יתמיד ויצליח, יפרוט על רצונו הנמוך של הציבור לחבור למנצחים. עד לביצוע הפוגרום הרגיש והנחוש בתושבי גוש קטיף, עמד מול שרון, מחנה לאומי גדול ונבגד. ברגע שהפוגרום הצליח ובקלות (עם קצת עזרה מידידים ממלכתיים...), סחף אחריו שרון את המחנה הלאומי כולו אל מחוזות השמאל הקיצוני. הליכוד, כמבטא אמיתי של הרוב היהודי, ומרכז הליכוד כנציגו, הביאו לידי ביטוי בהצבעתם השבוע, את הסחף הזה. חברי מרכז ליכוד (חלקם עם כיפות), רקדו באקסטזה לאחר נצחונו של מחריב בתי הכנסת. פטי הרסט כלום לידם.

בהפסד שנחלו נאמני הארץ במרכז הליכוד, הושלם למעשה תהליך כיבוש החברה הישראלית, בו החל השמאל הקיצוני לאחר מלחמת ששת הימים. את כל מוקדי הכוח יכול היה השמאל לכבוש בלי קשר לתוצאות הבחירות. גם על הפוליטיקאים שמימין למד השמאל לשלוט. אולם תודעת הציבור הלאומי עצמו נותרה במידת מה חופשיה. באמצעות שרון, תם למעשה פרק המחנה הלאומי. אם קודם להתנתנקות צריך היה, וניתן היה ,להיאבק מאבק נחוש בעקירה, הרי שלאחריה, לא נותרה למתנחלים כי אם אופציית המחאה בלבד. עכשיו זה כבר לא הם, בראש המחנה הלאומי, נגד השמאל. עכשיו - זה הם מול העם.

משמעות הניתוח הזה קשה מאוד לעיכול. הסכנה המיידית להתנחלויות רבות גדולה מאוד. למעשה לא ניתן כמעט להתנגד התנגדות ממשית, משום שההתנתקות הפכה לרצון הרוב. אולם לציבור הכתום יתרון גדול ומכריע.

המציאות.

עשר שנים עקובות מדם והתדרדרות כלכלית קשה, הביאו את הציבור הישראלי להתפקחות מהזיית אוסלו ולבריחה אל חיק הימין. ההתנתקות (החמורה פי כמה מאוסלו) עלולה להוביל לאנטישמיות נוראה בעולם כולו, לשיטפון של דמים, ולמפולת כלכלית שלא נראו כמותם בישראל.

בפסטיבל ההתנתקות ששטף את מוחו של הישראלי חודשים ארוכים בכל ערוצי התקשורת, נחשף הישראלי לציבור היחיד שהוא יכול באמת לסמוך עליו. הישראלי מול הטלויזיה בחולון, ראה אנשים אידיאליסטים, צנועים, מלאי נכונות להקרבה, ילדים עם הוריהם ונוער הנלחם עבור עקרונות. למרות כל רצח האופי, נצרבה בתת הכרתו של הישראלי, היכרות עם הציבור היחיד שיוכל לפנות אליו, כשהאליטות הנוכחיות ינטשו את הספינה הטובעת.

עשר שנים לקח לישראלי להתפקח מאוסלו. לא ברור כמה שנים ייקח לו להתפקח מן ההתנתקות. אך באופן פרדוקסאלי, דווקא הציבור הכתום, אותו משתדלת כל כך ישראל לחסל, הוא הסיכוי היחיד שלה להמשיך ולשרוד, והיא יודעת זאת!

בבוא העת – הוא יהיה זה שינהיגה.