ככל שמתקרבים אל היעד הגילוי האלוקי רב יותר, וממילא ההתמסרות. בכל תפילות יום הכיפורים אנו מתוודים בלחש ובקול. מוסרים לקב"ה את הכמוס ביותר. ביום כפור חמש תפילות כנגד חמשת חלקי הנפש (ב"ר יד ט). כאשר פעם בשנה ישנה תפילה חמישית כנגד החלק הכי זך, חלק הנשמה הגבוה ביותר שיש לכל יהודי – "היחידה" הניצוץ שמעולם לא נפגם. בנעילה אנו ננעלים עם הקב"ה יעבור עלינו מה שיעבור. זו הסיבה שרבים באים לבית הכנסת בעת נעילת יום, הניצוץ קורא להם.
לקראת היום הקדוש, לאחר כמעט ארבעים ימי עבודה פנימית הלבבות פתוחים, ונמצאים בשעת רצון לוידוי פנימי בינינו. זהו זמן מאד אינטימי בין אדם למקום ובין אדם לחברו. האם כבני זוג דברנו בגובה העיניים על הכל? הרי לכלנו חטאים "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולכן בתחילת התפילה מצהירים "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם עבריינים". זה הזמן לגשת, להוריד מעלינו שק של אבנים, לבקש סליחה, ולסלוח – באמת.
גם הכהן הגדול לפני יום כניסתו אל קודש הקודשים, לפני שכיפר בעד העם כולו, היה חייב קודם "וכיפר בעד ביתו" (ויקרא טז ו) . וחז"ל למדונו ש"ביתו זו אשתו" (יומא גי א) . כפרה ענינה ניקיון, קינוח והסרה. לא רק שהוסר העונש, נעלם הכתם, נמחקה הבליטה, חזרנו להיות דף חלק.
בערב יום הכיפורים, לפני היציאה לבית הכנסת, עטופים בלבן, (או בכל שעה אחרת) נקטע את מרוץ ההכנות, נעצור לרגע, האם "כפר בעד ביתו"? האם מחלו? התפייסו? הרי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו" (רמבם הלכות תשובה חלק ב) . טוב לצאת מהבית ל"כל נדרי" "קל", ללא משקולות מהעבר, להתוודות ולמחול. ואז המוח והלב יאירו באור חדש, שפע ושמחה ימלאו את החלל.
ט"ו באב ויום הכיפורים היו ימים לבנין הבית, ימי שידוכים. (סוף תענית). כיון שזהו היום בו מאירה הנשמה
זהו הזמן המתאים לזיהוי השידוך, לא רק אז כשהכרנו לראשונה אלא כל שנה מחדש. בערב יום כפור, כשנופלים הפגמים, המחילה והחמלה בעיצומם, צפה מחדש הנקודה הכי פנימית הברורה לגמרי, שייחדה את הזוג יחד, אותו ניצוץ זך, שבזכותו – "שכינה ביניהם".
