תודה בכתום?! ממי ולמי?

לפחות עשרת אלפים בני נוער היו שם בדשא בגן סאקר בכנס "תודה בכתום", אותו נוער נפלא שהיה מוכן להשליך את חירותו מנגד, להיעצר ולהיאסר על מנת למנוע גירוש יהודים מחבל ארץ בארץ ישראל.

האמת, עם יד על הלב, כשראיתי את רשימת הגופים החתומים על ארגון הכנס הבנתי שאין למה לפתח ציפיות גבוהות. מדובר באותם גופים שהשתמשו בכמיהה לאחדות הקיימת בציבור, אספו את עשרות האלפים תחת כנפיהם (גם כאלו שרטנו אך 'קיבלו את הדין') והובילו מחאה פוליטית תקיפה תוך הקפדה שלא תתפתח למאבק רציני בשטח גם כשהייתה מוכנות אדירה לכך מצד הציבור, ובמיוחד בכפר מיימון. שלא לדבר על כך שחלק מהגופים המארגנים גינו את אי הציות (אגב, זו גם הסיבה שבגינה סירבתי לנאום בארוע).

למען האמת לא כל כך הבנתי למה הכינוס נושא אופן חגיגי, על מה ולמה הפסטיבל הזה כשהעקורים עדיין במלונות, במגורונים ובאוהלים והיכן הניצחון הגדול שנסתר מעיניי משום מה, אבל מילא, עצם ההתכנסות של בני נוער כה רבים גרמה לי לרצון עז לבוא ולו בשל תחושת המחוייבות המוסרית כלפיהם.

הייתי ונדהמתי, כלומר, היה ברור לי שהאור הגנוז לא יופיע בכנס הזה וכי לא משם תצא בשורת השחרור של הציבור הדתי לאומי מהכבלים התודעתיים בהם הוא נתון, אך גם לא ציפיתי לחושך בוטה שכזה, חושך שמשמעותו הפשוטה היא שמאחר וכביכול ניצחנו ע"י מחאות עקרות, לא רק שאין צורך לשנות את הקו, אלא להיפך יש להתמיד בו ולהגביר את הפעולות בכיוון.

ראשון עלה אחד הרבנים שהודיע שאנו אוהבים את צה"ל, מחבקים אותו וממשיכים להתגייס ולהשפיע, טוב שלא אמר ברגישות ובנחישות... דבריו אלו היו עבורי כמגורש כמדקרת חרב בלב, איך בדיוק אוהב כבוד הרב את מחריבי חיינו ומגרשינו? הרי ילדיי הקטנים עד עכשיו רועדים כשהם רואים מדים... לא מוקדם מידי כבוד הרב? מיד לאחר הדברים הוקרן סרט מצמרר על הריסות נוה דקלים, פנינת חמד שהוחרבה בידי אותם אלו שהרב מהנאום הקודם חיבק...

בהמשך הוזמנה להדלקת המשואה נערה בת 15, מהגיבורות שישבו תקופה ארוכה בכלא, ומיד אחריה בירך את הנוער רב חשוב ומפורסם שבעבר טען שחסימות הכבישים הם חילול השם, לא פחות! לרגע לא היה ברור אם ה"תודה בכתום" היא מההנהגה לנוער או מראש הממשלה להנהגה... הפער הבלתי נסבל הזה בין דברי הרבנים למעשי הנוער, ביניהם מדליקי המשואות עצמם, הוא בדיוק הפער בין ההנהגה לציבור. והכנס הזה, בו המסרים היו סותרים ומבלבלים ביטא בצורה ברורה את הבלבול שאוחז במחנה הכתומים.

על רקע זה ניתן להבין את המתרחש במרכז הליכוד. אי אפשר לגמגם, לפסוח על שתי הסעיפים ועוד לצפות לנצח, לא יתכן לדרוש מחבר מרכז שמעריץ את שרון בשל זכויותיו ההיסטוריות ועברו המפואר, אך נרתע באופן טבעי ממעשה הגירוש לתרגם את רתיעתו להצבעה נגד שרון כשבמקביל קוראים לנוער המגורש והנאבק לחבק את המגרשים, זה לא עובד!

אין בכוונתי לטעון שאם הייתה יוצאת קריאה מפורשת כעת, בנקודת זמן מסויימת אז זה היה משפיע על מרכז הליכוד (שמושפע מג'ובים ולחצים אבל בהחלט לא רק מהם), אך אני בהחלט טוען שהמסרים המבולבלים של המאבק בשנתיים האחרונות יצרו אוירה מסויימת שבעיני הליכודניק הממוצע מתפרשת כמתן לגיטימציה למעשה, ויצרה רושם שהתחזק לאור הביצוע 'החלק' של הגירוש שבמדובר במאבק בסגנון ישראבלוף, כלומר, יעני גירוש, לאור מסקנה זו אין ספק ששרון, שלכאורה לא פשע, ניצח בצדק.

לטעמי קו ישיר מחבר בין עצם קיומו של הכנס לבין ההפסד במרכז הליכוד (לאו דווקא קו של סיבה ותוצאה אלא של תופעה וסימפטום), והקו הזה נוגע כאמור בתוכן הכנס אך לא רק, אלא גם בעיתוי.

לו לא היו הגורמים הרשמיים מסתפקים בפעילות פנים מול פנים כלפי חברי המרכז (שהיא חיובית לכשעצמה) והיו יוצאים לפני מרכז הליכוד בעצרת ענק למען המגורשים, עצרת שתהווה מחאה ציבורית כנגד היחס המחפיר כלפיהם הדבר לא היה עובר בשקט אצל הליכודניק הממוצע שמאכילים אותו השכם והערב בפרסומים כאילו המגורשים מיליונרים ואריק מלך ישראל, מסר שקיבלתי כמעט מכל מי שאיתו דיברתי. משום מה שצריכים מאבק מנהלים מחאות, וכשצריך סוף סוף מחאה (על מנת לייצר אוירה ולא בשביל למנוע נסיגות) אז מארגנים לאחר ההצבעה במרכז פסטיבלים בגן סאקר או עצרת דמעות בכיסופים. למה אנו תמיד יודעים לעשות את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון?!

למה לא יוצאים בפעולות כגון: קמפיין המעודד נפקדות בסיסמא "המפקד שיקרת! זה גירוש!" וברקע תמונות של המאהל ביד מרדכי, קמפיין שיגרום לדן חלוץ להזיע ולהתייחס לנושא שוב ושוב ויבהיר לו שניצחונו משול ל"ניצחון" האמריקאים בעיראק, למה אין אמירה ציבורית פומבית של ההנהגה הממליצה לדחות גיוס לפחות עד שעננת הזיהום המוסרי של המגורונים, הכוכים והאוהלים מוסרת מעל ראשו של צה"ל?! למה לא נוצר קשר ישיר בין מצב המגורשים לאחריות של צה"ל לעניין כמבצע הפשע?! האם לא ברור שהניתוק בין צה"ל לבין מצב העקורים משדר מסר שכנראה צה"ל לא גירש בעצם אלא רק "פינה"? האם לא ברור שהמשך ההימנעות מנגיעה בפרה הקדושה שנקראת "צה"ל" משדרת שלא בוצעה כאן עבירה, כי "אין שליח לדבר לעבירה" וכנראה שאליבא מאן דהו צה"ל היה שליח לפעולה שהיא לא עבירה?

אגב, בניגוד לאומרים שנושא אי הציות נכשל אני רוצה לטעון להיפך. העובדה ש-130 איש שסירבו הצליחו לשגע צבא שלם ולהעלות את הנושא לראש סדר היום במשך חצי שנה ברציפות וזאת למרות מאמציהם של מנהיגים ורבנים רבים לפעול כנגד ואף לגנות בכל פה רק מוכיחה עד כמה גדול ומוצדק היה החשש של המנתקים ועד כמה בהתאם גדול פוטנציאל התועלת בנושא. (ראוי לציין שגם מהתומכים בעניין לא נמצאו רבים כאריאל זילבר שרץ מבסיס לבסיס ומסר נפשו על כך, אך זה ראוי למאמר נפרד).

חשוב להבין, ההפסד במרכז הליכוד חמור לא פחות מאישור תכנית הגירוש ומהווה אמירת "כן" ראשונה לגירוש מצד מפלגת השלטון שעד כה התייצבה נגד העומד בראשה, הפסד זה מאפשר לתקשורת לעגן את השקר של "רוב בציבור" שכביכול תומך בגירוש במבחנים דמוקרטיים ולא רק בסקרים, ולכן כל המאמצים היו צריכים להיות מופנים למטרה זו ולא לפסטיבלים, אגב גם אם מישהו חושב שפעולות אלו לא היו עוזרות למנוע את ההפסד במרכז (שהוא כאמור חמור במיוחד) הרי ברור שפעולות אלו היו לכל הפחות זוקפות את גב המגורשים ומראות להם שהציבור כואב את מצבם, לא התפזר לביתו ולא מתכוון להרפות. מספיק שמגורש אחד יחסוך פגישה אחת אצל פסיכולוג (ויש הרבה כאלו שנפגשים) כתוצאה מעצרת כזו והיה זה שכרנו.

לסיכום, הכנס היה שיקוף מדוייק למצבנו האומלל (ואני לא נכנס לשמועות על המימון כביכול ממשרד רוה"מ, הטענות מספיק חמורות גם בלי להתייחס לשמועה הזאת) ומהווה אות לכך שהנסיגות הבאות קרובות משחשבנו, ולא רק בחזית הטריטוריאלית... יותר ויותר אני מוצא עצמי פוסע בכיוון המסקנה שכל שנותר הוא לעסוק בהחזרה ובחזרה בתשובה, להתפלל לריבון העולמים לנס ולקוות שלא נצטרך שיעמידו עלינו "מלך קשה כהמן" על מנת להביא את הכוחות החיוביים שהצטברו בציבור בשנתיים האחרונות לידי ביטוי בפועל, ולוואי ואטעה.