|
בס"ד י"ז אלול התשס"ה רבות נכתב ונאמר בפורומים שונים על התופעה של המגורשים מגוש קטיף שהתחבקו עם מגרשיהם. לטעמי, כמעט כל הנאמר נאמר "מן הבטן", מתוך סערת נפש ובלי בחינה של הדברים בקור רוח. לא הייתי נדרש שוב לסוגיה זאת, לולא הסרטון על משפחה ממגורשי גוש קטיף, שפורסם לפני זמן מה באתר של הגוש.
הסרטון מגולל את תולדות גירוש המשפחה מביתה ע"י חיילי צה"ל, ובראשם תא"ל גל הירש (הזכור ל"טוב" מפיתוח המילון החדש לתורת ה"עימות המוגבל"), ורס"ן איציק נחמני. מעבר למהלך העניינים המוכר לנו מתיעוד רב של סיטואציות דומות שהתרחשו ברחבי הגוש באותו שבוע נורא, כאן יש חידוש שטרם שמענו עליו. עוד במעמד הגירוש, הזמינה אם המשפחה את שני הקצינים לחתונת ביתה הבכורה שהתקיימה בדיוק חודש לאחר אותו יום. לפני כל התייחסות, אומר כאן כי אני מצדיע בהערצה ובהשתאות לכל תושבי גוש קטיף, ובכללם לבני המשפחה הזו, ואולי בייחוד לבני המשפחה הזו, לא רק על עמידתם בגבורה אל מול שתי החזיתות מפנים ומאחור – חזית הרצח מתוצרת עזה, וחזית הרשע מתוצרת בית, אלא בעיקר על גדלות רוח ונפש שהפגינו ועדיין הם מפגינים בכל הליכותיהם אל מול פני האירועים המזעזעים כל לב יהודי, אם אכן יהודי הוא, שהם חווים. ועם כל זה, ומבלי לשפוט את בני המשפחה, שכן לא עמדתי במקומם, ולא נאלצתי לפלס את דרכי בין גלי הרגשות העצומים והמשתקים שבודאי הציפו את כל ישותם באותו מעמד, הריני מרשה לעצמי לנסות לברר האם נכון היה לנהוג כך, ולו רק כדי להגדיר את ההתייחסות הנכונה שלי אל שליחי הגירוש. בבואנו להשיב על השאלה הזו, לפני הכל עלינו להגדיר מה הן האקסיומות העומדות בבסיס התייחסותנו : - גירוש אדם מביתו בכוח ובאיומים הינו פשע.
- הגדרת הגירוש בחוק שהתקבל בממשלה ובכנסת, אפילו קיבל החוק את החותמת של בית המשפט העליון, אינה רלוונטית לעניין, ואינה מעלה או מורידה כהוא זה מחומרת הפשע.
אדרבא, כבר לימדונו חז"ל שסדום נהפכה כי נעשו בה עוולות "בסמכות וברשות" ( "סדום" בהיפוך אותיות "מוסד" ). - אין שליח לדבר עבירה. היינו, כאשר מבוצעות עבירות, האדם המבצע הוא עצמו נושא באחריות
מלאה למעשיו ואינו יכול לטעון שהוא רק השליח וחלות העבירה רק על המשלח. - ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא. היינו, חטאו של אדם מישראל, חמור ככל שיהיה, אינו מפקיע אותו מהיות בן לעם היהודי, וככזה הרי הוא אחינו כמעט בכל עת ובכל תנאי ( לקביעה זו יש כמה יוצאים מן הכלל המנויים בהלכות תשובה לרמב"ם ).
חמושים בהנחות אלה, נוכל עתה לנסות להבין את הסיטואציה בה אנו מדברים, ולהגדיר את התייחסותנו אליה. בני המשפחה עליה מדובר, הם תוצר מפואר של החינוך הדתי לאומי. בעמדם אל מול חיילי צה"ל שבאו לגרשם מביתם, בודאי כרעה נפשם תחת עומס הרגשות המנוגדים. תחושת חוסר האונים והכאב על חוסר התכלית וחוסר הצדק המשווע לשמים, יחד עם הזעם כלפי הממשלה המטורללת ששלחה את לוחמיה להכות מכה קשה את טובי נתיניה, מצד אחד, ותחושת האהבה והאמפטיה שחשו כלפי השליחים האלה שיושבים אצלם בסלון, ומאזינים להם במה שנראה כהזדהות מסוימת ומנומסת עם כאבם האינסופי, מצד שני. הכאב בודאי חיפש את דרכו החוצה, ומצא לעצמו את ערוץ האהבה כמתאים יותר לזרום בו, כי הדתי הלאומי חונך לדאוג תמיד לזולתו, ואנשים נפלאים אלה מצאו בתוכם את הכוח לדאוג יותר לאורחיהם הבלתי קרואים מאשר לעצמם, אפילו בתוך הכאוס הנורא ביותר של חייהם. ניכר בעליל ששני הקצינים, ובייחוד הזוטר שביניהם, מבינים היטב שהם עומדים אל מול גדלות רוח שהיא מעבר להשגתם. במעמד חתונתה של הבת, שהם לא מנעו עצמם מלהיות בו, הם אמרו זאת זה לזה במפורש. אבל השאלה שצריכה להישאל ע"י הצופה בסרטון, ודווקא על ידו, באשר יכול הוא לבחון את הדברים ביתר אובייקטיביות, היא איך השפיעו הדברים על הקצינים. האם הם הבינו שהם פוגעים בשרידותה של המדינה ע"י שהם פושעים באחיהם הטובים ביותר שהם שריד תמצית רוחה של האומה הישראלית? באשר לתא"ל גל הירש חוששני שהתשובה היא לא. בני המשפחה אולי לא ידעו זאת, אבל סביר להניח שתא"ל הירש התנדב למשימה הזאת. קצינים ששוחחתי איתם אמרו לי שרק קצינים עד דרגת רס"ן חויבו להשתתף, וקצינים בכירים יותר, התנדבו. לא אתפלא אם גם רס"ן איציק נחמני לא יהסס להשתתף שנית בגירוש אחיו מבתיהם, אם וכאשר ייקרא לעשות זאת. הסיבה היא שבצה"ל מלמדים כבר שנים לבחון הכל במבחן התוצאה ולא במבחן המהות. כאשר המחבלים יורים קסאם, אז אם אף אחד לא נפגע אין צורך להגיב. באותה מידה, אם "ההתנתקות" עברה "בשלום", בלי פגיעות בנפש (???), אז זו הצלחה במבחן התוצאה. ולכן, אם המגורשים מצליחים לגלות בתוכם כוחות נפש כבירים, הרי שבשביל גל הירש, במבחן התוצאה הנזק שנגרם להם אינו כה גדול, ולכן אפשר להמשיך לבצע "משימות לאומיות" כאלה. אני כשלעצמי חושב שבני המשפחה עדיין לא יודעים כמה קשים יהיו חייהם מעתה והלאה בצל האירועים האלה, אבל בשביל הקצינים האלה עתיד המשפחה נראה בודאי וורוד. ופה בדיוק טמון שורש הבעיה. אחריותו של היהודי כלפי עמו ותורתו היא להוכיח את החוטא על פניו, למען ישוב מדרכו הרעה ויעשה תשובה. אסור לתת לחוטא תחושה שמעשיו נסלחים. תחושה כזו תוביל אותו בהכרח למעשים פליליים נוספים מאותו סוג, כאשר יעמוד שוב במבחן דומה. האמת היא שהמבחן בו הועמדו הקצינים האלה אינו קל בכלל, במיוחד בתקופה בה מחנכים את האדם להניע את עצמו רק לפי צו הקריירה ומיצוי הפוטנציאל האישי, וכל זאת במטרה להשיג יותר כסף ומעמד. כדי שתהיה להם תחמושת ערכית ומוסרית לעמוד ביתר כבוד אל מול ה"משימה הלאומית" הבזויה הבאה שבוא תבוא במהרה, חובה עלינו להוכיחם על פניהם במלוא העוצמה, ולהדגיש למולם את מלוא הזוועה שבמעשה אותו הם עושים והשלכותיו האפשריות על הפרט ועל האומה. כאן מבחן התוצאה חייב להיות שולי, מהות המעשה היא שצריכה לקבוע את יחסם אליו. והמעשה, כמו שנכתב למעלה, הוא פשע במהותו, ללא כל קשר ליכולת תושבי הגוש להתגבר או לא על השלכותיו. במובן הזה, חובתנו להוכיח את המשתתפים בגירוש היא חובה כפולה ומשולשת – אנו חייבים זאת לנידונים הבאים לגירוש ( 32 ישובים בגב ההר עפ"י עוזי דיין ? ), כדי למנוע מהם את גזר הדין הנורא, אנו חייבים זאת לחיילים עצמם כדי שיתעשתו וימנעו ידיהם מעשרות איסורי תורה חמורים, לפחות מכאן והלאה, ואנו חייבים זאת לעם ישראל כולו, גם כדי להעביר את המסר המוסרי, וגם כדי לנסות לחלצו מהמשך התהליך האובדני שבו הוא שרוי, באשר גירוש יהודי גוש קטיף הוא מהלך אובדני גם בהיבט ה"ריאלי", וגם במישור הרוחני. ברור לכל בעל נפש, שהתנהלות של המדינה ומוסדותיה כולם בנוסח סדום ועמורה, חבלת הגר היתום והאלמנה, אונאת הדברים הזאת, מעשה החמס הזה, התנהלות כזו לא תוכל להובילנו אלא רק לעבר חורבננו. ולכן, חובה היא לנו לתפוש מידתו של הקב"ה אשר "את אשר יאהב יוכיח". אם לא נעשה זאת, מועלים אנו בתפקידנו, שכנראה רק אנחנו יכולים לבצעו. בעלי המוסר דברו רבות בגנותו של הכעס, אבל גם הם ידעו שלעיתים אין ברירה אלא לעשות בו שימוש, בחינוך הילדים למשל. כאשר מי מילדינו חוצה את גבולות המותר בהתנהגותו, עלינו להתאמץ לשלוט ברוחנו ולא לכעוס, אך עם זאת להראות לו פנים כעוסות, ולעיתים אף להענישו, כדי שיפנים את יחסנו השלילי למעשהו. כך הורונו בעלי המוסר. אין הדבר שונה כאן. את החיילים, שהם אחינו גם אם חטאו, יכולים אנו לאהוב, אך חייבים אנו גם להמחיש לעיניהם את מלוא עומק סלידתנו מהמעשה שהם עושים. אין ספק שיהיה צורך גם לשפוט ולהעניש חלק מהם. אני אישית מוכן לחבק את תא"ל גל הירש ולתמוך בו, כאשר אלווה אותו, ברגישות אבל בנחישות, לריצוי עונשו בין כותלי כלא 6. מעניין אם גם הוא יסכים לחבק אותי אז בחזרה, ויזמין אותי לחתונת בתו או לבר המצווה של בנו ?
|
