מאה שנות ציונות – סוף או המשך?

משה אפרגן ציין בצדק לטעמי כי "מנהיגות היהודית" בעצם מנוגדת למאה שנות של הציונות. אבל מה הן ה"מאה  שנות" האלו? אולי צריך להתנגד להן? ואם להתנגד – אז איך? הרי גם השמאל הרדיקאלי טוען את הטענה הזאת ולדידו הציונות היא חטא (של מאה השנים) ויש לחטא זה רק כפרה אחת – שהציונות ומדינתה יתפרקו מרצון. ובכן זה בעצם מה שעושה מדינתנו החל מ1973 דרך דיין, בגין, רבין ושרון. (ביבי ושמיר זה סיפורים אחרים). בוודאי ש"מנהיגות היהודית" איננה בקו הזה – אבל עדיין אפשרי באופן תיאורטי שדרכה הבלתי נכונה עד הרסנית תביא אולי את המדינה לסופה – כידוע הדרך לגיהנום מרוצפת בכוונות טובות...

ובכן ציונות של מאה השנים, מה היא? אגע בשני אספקטים (יש בוודאי הרבה יותר) ולאינטגרציה שלהם.

באספקט האנרגטי ניצלה הציונות את ה"מלאיים ההיסטוריים" בלי יכולת ואף בלי רצון להשלים את ה"מצברים" המתרוקנים. יש לחלק את הציונות לתקופת המאבק ולתקופת הניצחון שאחריו. למאבק גייסו את ה"מלאים ההיסטוריים" המיוחדים. כבר אמר בן-גוריון שלא היה נכנס למלחמת העצמאות אילמלא היה מאמין בתכונות המיוחדות של עם ישראל, היינו "המלאים ההיסטוריים" שעליהם אנו מדברים. אך במה שנוגע למדינה שעתידה לקום בעקבות המלחמה – היא תהיה "ככל הגויים", מדינה נורמלית ומכאן נראת ההנחה הסמויה שמדינה זו כבר לא תזדקק ל"מיוחד ליהודים". הקביעה של"מיוחד" אין שייכות להיסטוריה שוות ערך לקביעה שעבר זמנו ואפשר לזרוק אותו לפח או להעביר למוזיאון האתנוגרפי. זה היה בסיס להסכם בין בן-גוריון לחזון איש והוא קבע את גוויעתו של הפלג החרדי בעם. גם המפד"ל הלכה באותה דרך בסופו של דבר ואת התוצאות אנו רואים מול עינינו.

האספקט השני הוא האספקט האירגוני, היינו היחס בין העם (הרוב) לבין הקבוצה המובילה (האליטה). המשטר של הציונות לגווניה היה משטר אוליגרכי מובהק, בשלב הראשון של המאבק הציוני היה זה משטר צבאי של מפקד ופקודיו אשר התבטא ב"משטר המפלגות". ושוב – תקופת המאבק הוכתרה בהצלחה, אך המשטר לא השתנה אלא ממבנה צבאי הוא הפך למבנה אזרחי של העם הנשדד והאליטה השודדת. המבנה הזה חדר גם לתוך צה"ל, תהליך זה הסתמן עוד לפני מלחמת ששת הימים, התחזק בין שתי המלחמות והפך לאחד הגורמים העיקריים של "תבוסה בחסד" במלחמת יום הכיפורים. עכשיו זו המגמה השולטת והמעצבת, אי-לכך אין לתלות תקוות ב"השאלת קציני צה"ל" לתוך המערכת הפוליטית, ההצלה תבוא – אם תבוא – ממקום אחר.

עכשיו באה ה"אינטגרציה", ושוב נביא את דברי בן-גוריון. בערוב חייו אמר בן-גוריון: "אני אמות במדינת ישראל, אולי גם בני. נכדי לא ימות במדינת ישראל". גם מי שלא שמע את ההתבטאות זאת הרגיש אותה היטב, אך הבין אותה אחרת: כאילו, דור הבנים "מאבד את הערכים הציוניים" ודור הנכדים יורד מהארץ. אבל בן-גוריון התכוון לאורך החיים של המדינה. יש להבין: הוא הבין שזרע זרע של הרס וחורבן אך לא נאבק נגד המגמה. הוא היה שבוי ב"מיתוס של מאה השנים הנפלאות". אסור לנו להיתפס באשליה של המיתוס המתוק. ההנמקה של "מאה שנות ציונות" יכולה להיות רק אחת: לא נמחק אותן ולא נשלול אותן, אך נבין בהבנה ברורה שיש לחולל שינויים מהותיים.

כתהליך זה, בהתחלתו, רק מעטים יבינו אותנו וגם אנו עצמנו לא נוכל להבין במדויק מה יש לשנות ואיך. השאלה של "איך" היא קרדינאלית ולא שולית וגם היא עלתה בעקיפין בדיאלוג. קודם כל נשאל את עצמנו מאיפה נשאב את האופטימיות? התשובה היא: מאמונה בעם ישראל. מבחינתי "האמוני" זה לא "דתי" ולא "תורני" אלא האמונה באינסטינקט הפוליטי של עם ישראל. "הדתי" וה"תורני" משתקפים במקרה זה דרך "פוליטי". פוליטיקה האמורה כאן היא לא קומבינות אלא הנהגת העם, היא גם קומבינות ובריתות בין הזרמים, אך לא כעיקר אלא ככלי בלבד. כלי שיש לו גם הרבה משמעות. אני מסכים עם משה אפרגן שבתחום זה נעשו הרבה שגיאות (גם מוטי קרפל הסכים), אך מסקנתי היא שונה.

המשטר הנוכחי בישראל הוא אוליגרכיה בשלה. על התוכן הזה מולבש הלבוש של ההליכים הדמוקרטיים הריקים מתוכן. הם ריקים מתוכן משום שהאזרחים תלויים במדינה. האוליגרכיה המודרנית למדה משהו מההיסטוריה (הלוואי עלינו!) והיא לא הופכת את העם למזי רעב, אבל היא דואגת שרובם יהיו תלויים בה. הדרך המקובלת היא מדינת הסעד. ה"תוכניות הסוציאליות" אינן פותרות את הבעיות אלא מצניחות אותן ובעיקר מחזקות את מצב של תלות. באופן פרדוכסלי (לא בשבילי!) הדרך להצלת גוש קטיף עברה דרך שוק חופשי והחיסול התפיסה האוליגרכית השולטת. ביבי היה "בן ברית" שלנו לפחות באחת משתי המגמות – אך לא הבנו את זה כי חשבנו במונחים צרים מדי. זה בא מאי-בגרות פוליטית אשר מאפיינת את הימין הישראלי. לצערי גם "מנהיגות היהודית" סובלת ממחלות הילדות הללו ומהמורשת הדתית-לאומית, אשר באה דרך החינוך של האנשים הבולטים ב"מנהיגות" וממנטליות של חלק ניכר מחבריה.

ה"מורשת" הזו מסתכמת בהדגשת ההבדל בתחום דתי-לאומי ובקבלה עיוורת של כל השאר מהמרחב התרבותי-הפוליטי הקיים. הצרה היא שה"שאר" הזה בולם כל התקדמות ומטשטש כל הבדל, גם אם "ההנהגה הדתית-לאומית" איננה מבינה את זה. והיא באמת איננה מבינה, כי היא באה מהסביבה האידיאולוגית, שגדלה בתוכה ועיצבה אותה מחדש.

עם זאת אסביר את הנתון הבסיסי. "רוב העם" איננו אידיאולוגי ויש הרבה סיבות לכך. בעצם אחרת המדינה פשוט לא הייתה יכולה להתקיים. נשאר רק לדון מה הם האחוזים?

בלי מחקר מעמיק, רק כדי להבהיר את העניין אפשר לומר שבמצב של רגיעה אחוז "לא אידיאולוגים" מגיע ל95%. בתקופות של המאבק הלאומי האינטנסיבי הוא יורד ל80. ייתכן שבעם ישראל הוא יוקד עוד יותר – נגיד ל75 – וגם זה כבר מתחיל להוות בעיה מכיוון אחר. אך בסך הכל המאבק האידיאולוגי מתנהל עם 10-15 אחוז. לא יותר. זה נשמע מעט מאוד, אך זה בהחלט מספיק ויש תמיד להחזיק בראש את הסכנה של "חימום יתר" באידיאולוגיה. גם הרוב ה"בלתי אידיאולוגי" לא בהכרח "אגואיסטי ב100 אחוז". יש לא יכולת (פוטנציאל) להקשיב לאידיאולוגיה אך אין לו התכונה של "נדלק" – וזה טוב. אחרת המערכת תאבד את היציבות המינימאלית ועלולה להתמסר לניסויים אידיאולוגיים הרסניים. תולדות המאה ה20 מלאים בדוגמאות העגומות לצערי המאה ה21 צועדת בדרך זו גם כן.

בהתאם לכך יש מפלגות אידיאולוגיות, כלומר אלו שהאידיאולוגיה היא "עמוד השדרה" שלהם והמפלגות ה"כלליות". הניתוח הלוגי האלמנטרי מראה שהמפלגות האידיאולוגיות אינן יכולות "לתפוס את השלטון" אלא בדרך של הפיכה ועורמה. כך הגיע המשאל הרדיקאלי לשליטה במדינת ישראל. זו דוגמא שאין ללמוד ממנה דבר אלא כדי לדעת כיצד לפרק את השלטון הזה. הדוגמאות של מפד"ל, איחוד לאומי, וגם של מפ"ם ומר"ץ בזמנן מראות את הרף של המפלגות האידיאולוגיות – עד 10-12 מנדטים. מפלגות אלו משמשות "זרז" במחנה שלהם, אך השלטון תמיד אצל המפלגה הכללית.

במה שנוגע לליכוד המהפך חל במעבר מחרות (16 מנדטים) לגח"ל ולליכוד. רק המעבר למתכונת של המפלגה הכללית (גדולה) אפשר תפיסת השלטון ב1977. אך כאן התברר חיש שהמגמה האוליגרכית כבר הרקיבה את הליכוד מבפנים, קודם כל משום שמנחם בגין לא היה בשיעור המנהיגות כפי שנדרש. זה התבטא קודם כל בהרכב האנשים שהוא בחר להיות באליטה המובילה: דיין, אשר למעשה בגד בצה"ל ב1973, וויצמן, שכבר הציע את עצמו ל"מערך" ומאוחר יותר עשה זאת, שמחה ארליך, אשר התנגד להתנחלויות ועוד. זה לא היה הכרחי והבוחר בחר בבגין ובאידיאולוגיה המוצהרת שלו – כאן אנו מבינים את הטכניקה של האינטראקציה בין המיעוט האידיאולוגי לבין הרוב ה"בלתי אידיאולוגי". להוציא את ההבדל האישי בין בגין לשרון – זה בדיוק מה שקורה היום. "מנהיגות יהודית" מאמינה בעם ובכך שאנשיה לא יבגדו כאשר יגיעו לשלטון. זו עמדתו (אולי תת-הכרתית) של מוטי קרפל, עמדתו של משה אפרגן לא ברורה לי כלל ועיקר. אני מניח שהוא בכלל לא עלה מעל לרמה הפוזיטיביסטית (נכון מה שקיים כרגע). לפחות כך זה מצטייר מהדיאלוג. אשמח מאוד אם זו טעות.

מצד האחר של הוויכוח – אשר לא בא לידי ביטוי בדיאלוג – הוא העמדה של "יוצאי הסביבה האידיאולוגית" וה"רבנים" (השם המכליל מאד) שייכים לכך. העמדה הזאת  איננה מבינה את הדינאמיקה והטכניקה של המנהיגות הלאומית. עמדה זו מנסה "להרחיב" את הקבוצה האידיאולוגית על הרוב – פשוטו כמשמעו. ככה זה לא עבד, לא עובד ולא יעבוד. ואם יעבוד המדינה תיהרס בגלל "חימום יתר" בציר אידיאולוגי. על כן הפרקסיס (הניסיון הקונקרטי) של  הקבוצות האידיאולוגיות מאייש את אוהדיהן ומביא בהכרח להסתגרות נוסח חרדי (כולל חרד"ל) או להתרפסות-עבדות לפני "ראשית צמיחת גאולתנו". בתוך הפשע של ה"הינתקות" גברה המגמה השניה, אחריו צצה גם המגמה הראשונה. איני כופר ב"ראשית צמיחת גאולתנו", אך אני חושב שתפיסה זו משקפת "טווח ארוך" ובירידות של "טווח קצר" אפשר גם אפשר לאבד את המדינה. ואז ממילא לא יהיה "טווח ארוך". השילוב הזה (ולא רק זה!) הוא מהחכמה הפוליטית ומהאינטואיציה הפוליטית. חכמה זו לא נלמדת מדפי הגמרא. דפי הגמרא יכולים לעזור לרכוש את החכמה הפוליטית, אך אינם מבטיחים אותה באופן אוטומטי. על-כן מצחיקה, איוולת ומסוכנת עד מאוד המגמה של הגמוניה הרבנית בתחום הפוליטי.

אם זה "מנוגד למאה שנות ציונות" – אני רק אשמח.

אסיים בניתוח קצר של המגמות ה"דתיות הלאומיות" כפי שהושמעו במהלך הפשע ואחריו.

הדיבורים על "ברית הדתות המונותאיסטיות" נכנסו לאופנה לאחרונה וכנראה יש בזה משהו. משהו הרסני ביותר. הרעיון של כניעה לפני החלטות הממשלה מקורו באיסלאם. דת זו סוברת ש"שלטון מן אללה". משום כך חובת דת עלינו להישמע לכל פקודת השלטון. יש שקושרים נגד השליט – זה פשע. אך אם יצליחו לרצוח אותו ולתפוס את מקומו, יתברר בדיעבד שגם זה "מן אללה" ואנו שוב נהיה צייתנים לשליט החדש. אין כאן מקום לאזרח החופשי כפי שרוצה מאתנו התורה. על-כן חסידי התפיסה הזאת הם ייקראו "מוסלמים" ("המשלימים עם עול השלטון").

הרעיון השני הוא "לא נשכח, אך נסלח". זה יבוא מהנצרות. אין חייה כזאת. בזמנו אמר בן-גוריון "נלחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה, ונעזר לבריטניה כאילו אין ספר לבן". זו הייתה דמגוגיה, כי אין חייה כזאת. זה לא אפשרי במציאות. לא מקרה הוא שרבין חזר על הנוסחה בהצבת X=שלום, Y=טרור, וגם זו הייתה דמגוגיה. כי לא קיים דבר כזה ולא יכול להיות דבר כזה. אם תשאלו אותי "איפה תחילתו של הפשע של הינתקות", אגיד – "בפשע של אלטלנה", ביתר דיוק בכך שהסכמנו בהסכמה שבשתיקה שלא לדבר עליו (היינו: לסלוח). "לא נשכח אך נסלח" סולל את דרך לפשע הבא. בפעם הראשונה נתקלתי בגישה זו (בטמטום זה) לפני הרבה שנים בפגישה עם יואל בן-נון אשר אמר: "צריך להגיע להסכמה עם השמאל. צריך לוותר לו במה שיקר לו. אז תהיה הסכמה לאומית והכל יסתדר". שאלתיו: "ואם מה שקדוש ויקר לו, זה שלערבים תהיה היכולת להרוג אותנו בחופשיות?" השיב האיש: "יש לדון על הסוגיה". בהחלט היה צריך לדון, אך לא עשינו את זה בזמן. אם לא נתחיל עכשיו– נחטוף אותה עוד ועוד.