|
זה נושא שלא נעים לדבר עליו, ואסור לו לגלוש להגזמה, אך בזמן הזה ראוי לציינו, ולתת עליו את הדעת. אחד האספקטים המזעזעים והמדהימים בשואה, הוא היותה של התופעה לאורך זמן, ולעיני בני אדם רבים. הרוצחים היו אנשים שהיתה להם אמא, וילדים, וגדלו על חינוך, ועל רחמים. כיצד זה לא נזעק לבם למראה עיניהם ?
אחת התשובות היא כי הפתרון הסופי של שנת 42', הוא התוצאה המסיימת של 2000 שנות עבודה. 2000 שנות דה- לגיטימציה ודה הומניזציה. ביטול היהודי, השנאת היהודי, הפיכתו ל "לא אדם". רוב השנים שנאה זו הייתה כבושה תחת השמיכה של הדת הנוצרית, שיחד עם השנאת היהודי כ "רוצח האל", דאגה לתת לו מקום מסוים אך שפל בנארטיב הנוצרי. התחלנות אירופה ועליית המוטיבים הקמאיים של האנושות הפראית, נתנה דרור לחיה הארית להתנפל על ה "לא אדם", האשם בכל צרותיה - היהודי. אדולף אייכמן, כשנשאל על עניין הרחמים סיפר כי עמד פעם על רציף תחנת רכבת של מחנה ריכוז, וכשראה מה שראה חשב לעצמו "איזה מזל שאיני יהודי". כלומר אותה הרגשה שעוברת באדם הניצב בבית מטבחיים, כאשר הסבל הוא של ייצור נחות. לא אדם.
במבט פנימי ורחב יותר יש הסבר לכל זאת. היהדות, והיהודים הם נשמת העולם. סטיה של היהודים מדרכם הרת גורל לגוף כולו. במדרש מובא כי ערב חנוכת בית המקדש נשא שלמה המלך את בת פרעה, ועל חטא זה בא המלאך גבריאל ונעץ קנה בים – וזהו כרך של רומי. טעות מזערית במקור גורמת לתוצאות היסטוריות הרות אסון, שתפקידן לתקן את הטעות. לפעמים מגיע העניין לטירוף בו הגוף, משתולל ומתנקש בנשמתו הוא. מהלך שבעומקו הוא געגועים ואהבה, וחיצוניותו רצח ושנאה. כך מתייחס העולם אל היהודי. עד שבאחרית הימים, בתהליך דיאלקטי, תבוא התפייסות ואחדות.
במובן מרכזי, חריף פחות כמובן, זהו היחס החילוני מהזן של לפיד לבין המאמין, בין השמאלני למתנחל. בעומק העניין יודע החילוני הלז כי היהודי המאמין מבטא את נשמת האומה ונשמת המדינה, ובלעדיו אין לו ולה תקומה, אבל קלקולים, סטיות ומוזרויות אשר בצוק העיתים הותירו חותמם על היהדות המאמינה, הם סיבה חיצונית לשנאה, ואז גם יש לגיטימציה לפראות, לחילול קודש.
אחד הדברים הבולטים בדיווחים ובכתבות של השמאל הישראלי הוא הצער על האוייב שנפגע. על כל ילדה וילד, בלי לשים לב שהמדובר במלחמה, ובלא כוונת זדון, ולפעמים הילד גם מפגע. ידוע גם האמירה של אחד השרידים או הביילינים כי אם תהיה פקודה לגרש ערבים, הם ישכבו תחת הטרקטורים. כי יש פקודות שלא מבצעים , בשום מצב. לעומת זאת הפינוי מגוש קטיף לא רק שנראה להם כ"ויתור כואב", אלא נראה להם משמח. ועל עקירת יהודים מבתיהם, מארץ מולדתם, הם מתלוצצים, שזה "כמו לעבור דירה" קצת בעיה של אריזות. ויאללה. איך ? כי 30 שנה מתבצעת דה לגיטימציה ודה הומניזציה של ציבור זה. ומתנחל – זה לא בן אדם. ותרי"ג מצוות של הומניזם – לא עליו נאמרו. וחקלאותו, לא חקלאות, ותפילותיו, לא תפילות, אהבותיו- לא אהבות, ושבועותיו – לא שבועות. מין חיה כזאת דומה לאדם. יצור ביוני – דתי-חרדי-מפגין -8 ילדים. כמובן, יש בעניין זה מספר רבדים: הרי לכל שמאלן, יש אח, או בן דוד מתנחל, והם נפגשים בחתונה, ושמחים ומחייכים. אבל זה רובד היום יום. יש רובד הארכיטיפ. וכל שמאלן מאמין שכמו "היהודי הנצחי" , המכוער, השחור, המעוות, חוטף הילדים, יש דמות "המתנחל" הכפוף, העבדקן, המכוער, היורה להנאתו במוסקי זיתים אגב חיוך סדיסטי ומלמול פסוקי תהילים. ורובד זה נבנה מיום ליום, מספר לספר מעיתון לעיתון. קראו את דמות הדתי מ"קופסה שחורה" של עמוס עוז, את דמויותיו האפוקליפטיות של יצחק בן נר, את תשמ"ד של הספרי, את "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז, את "הדרך לעין חרוד " של עמוס קינן. ואלה זקנים, אבות הספרות, מה שקורה למטה מהם, באזור יונתן פולק, האנרכיסטים והטוקבקים של "הארץ", השם ירחם. וכך הפכה ההתנקשות בראש הממשלה לליל הבדולח של השמאל. מצווה לבער כל מחשבה לאומית ודתית, וגם מבוא ל"לעתיד לבוא". ובעוד אנשינו משלמים טבין ותקילין כדי ליצור מציאות מדומה כ"גשר" ו"צו פיוס", הצד השני בונה את תדמיתנו כ"מפלצת". למציאות החילונית שבנתה את המדינה היו הרבה פנים. חלק מהם היה עז, חצוף, פראי, פגאני. חלק זה בעם מרגיש את עליית אמונת היהדות כברירה יחידה של עם ישראל, ומתכונן לפרפור אחרון של פראות, לפני היחלשותו, ואולי מותו. תוכנית ההתנתקות היא חלק מכך. בעומק העניין התשובה היא בתשובה, בחזרה לאמונה הנכונה, שהיא תיישר דרכנו. בדרג הרוחני חשוב לדעת שהמאבק הוא עם טירוף. טירוף חילוני פגאני. ולהגיב על כל תופעה שלו בחריפות. ולא למרוח . כל כותרת אנטישמית בעיתון – תגובה, כל קריצה אנטישמית של קריין, נזיפה. לא לחשוש מיללות על "הסתה" , לא מעקיצות על טרחנות. ליגה נגד השמצה. ואולי נצליח לעצור את העגלה המדרדרת.
|
