|
כל עניי הקהילה של הברון מאיר אנשל רוטשילד אבי משפחת רוטשילד היו מקבלים מהקהילה תלוש, באים לבנק כל יום שישי ומקבלים כסף עבור השבוע. פעם אחת ילדה כלתו של הברון. הלידה הסתבכה והברון הוציא סכומים עצומים כדי להציל את התינוק ואת היולדת. לכן קיצץ בקצבאות שנתן לעניים. באותו יום שישי כאשר אחד ממקבלי הקצבאות בא לבנק וראה שקיצצו את הקיצבה שלו, צעק בכל כוחו: לא איכפת לי שכלתו של הברון תלד, אבל למה על חשבוננו!!!
אם מישהו חושב שסיפור זה הינו בדיחה בעלמא אינו יודע מה הוא סח. פעם סיפרתי סיפור זה בעת נסיעה לנהג מכונית ערבי והלה אמר: נכון! הבן אדם צודק, באיזו זכות מקצצים בקצבאות. אבל בטח אף אחד לא הקשיב לצעקתו הצודקת.
סיפור זה הוא מעין נייר לקמוס. ההבדל בתגובה לסיפור הוא ההבדל בין מי שבא מתרבות הסוברת שעושר צריך ליצור לבין מי שבא מתרבות הסוברת שעושר צריך לשדוד.
דרך אחת של הוצאת כסף מאנשים בניגוד לרצונם נקראת שוד, הדרך השניה נקראת מיסים. אבל, התוצאה של שתי הדרכים הללו הינה אותה תוצאה - לוקחים את הרכוש ממי שיצר אותו בעמל כפיו ומעבירים אותו למי שלא עמל בו.
כללית קימות שתי גישות בעולם של היום בנוגע לרכוש ומעמדם של האנשים ביצירתו. הבנה אחת היא, שהאנשים הינם עבדי המדינה והרכוש והעושר שהם יוצרים שייך למדינה והיא מחלקת אותו לפי הבנתה. הבנה שניה היא, שהמדינה שייכת לאנשים והרכוש שהאנשים יוצרים שייך להם והם משלמים למדינה מתוכו עבור שרותים שהמדינה נותנת להם.
הדרך הראשונה היא המשך התקופה שכל האנשים וכל הרכוש היו עבדי המלך. לאט לאט במאבק ממושך זכו האנשים בזכויות שונות מידי המלך. הדוגמה הקלאסית הינה המגנא כרטא מ1213 כאשר הברונים אילצו את המלך ג'ון בלי ארץ להגביל את סמכותו. מבחינה מחשבתית מושגית המלך ויתר במגילה הזו על חלק מהזכויות שיש לו. כלומר, הארץ האנשים ורכושם נשארים שייכים לו אלא שהוא נותן להם מרצונו או שלא מרצונו זכויות מסויימות. זוהי התפיסה הסוציאליסטית. האזרחים והרכוש שהם מיצרים שייך למדינה. המדינה דואגת לרכושה הנייד - שהם נתיניה, והלא נייד - שהם קרקעותיה.
התפיסה השניה היא התפיסה האמריקאית. המהפכה האמריקאית החלה ממסיבת התה של בוסטון שקבעה - אין מיסים בלי יצוג. כלומר, הרכוש שייך למי שמייצר אותו והוא משלם עבור שרותים שהוא מקבל מהמדינה - זו התפיסה הקפיטליסטית - רכושנית. ביהדות יש שתי רמות. האדם עומד מול א-להיו. כל אשר בשמיים ובארץ שייך לה' – כי לי כל הארץ. אבל, ה' אינו מתגשם במלך ואינו מעביר למלך בשר ודם את זכויותיו של ה'. אין ממנים מלך אלא לעשות משפט ומלחמות כלשון הרמב"ם. היינו תפקידה של המדינה הוא אך ורק לדאוג להגנה מאויב חיצוני ותו לא. רכוש האזרחים אינו רכוש המלך. אפילו אחאב שהיה מלך רשע ברגע שנבות אמר לו שאינו מוכן למכור את נחלתו הרי אחאב חזר לארמונו הלך לשכב במיטה ובכה. כי תפיסתו הבסיסית של אחאב הייתה שהאזרחים ורכושם אינם שייכים לו כמלך אלא לה'.
פעולות הצדקה היהודיות נעשות במסגרת הקהילתית והמקומית. הסיבה לכך היא שבעוד שאין ליהודי יכולת לבחור את מדינתו שהרי חייב הוא לגור בארץ ישראל הרי שאת קהילתו יכול הוא לבחור ולכן ברגע שהוא חי בקהילה מסויימת הרי גם חובות הקהילה חלות עליו והחובה העיקרית הינה מתן צדקה ועזרה לשכניו חברי הקהילה לפי דרישת הקהילה. מצב זה הוא גם מאוזן. כיון שאם הקהילה תדרוש יותר מידי הרי בעלי היכולת יעזבו אותה לקהילות אחרות לפיכך המצב מתאזן ברמה שחברי הקהילה יכולים לחיות איתו.
כל נורמות העזרה והצדקה היהודית נמצאות ברמת הקהילה לא ברמת המדינה. הרואים סוציאליזים ביהדות מטשטשטים באופן שיטתי בין הקהילה לבין המדינה. – מדינה איננה קהילה וקהילה איננה מדינה. או ביידיש - סטיט איננה שטטל ושטטל אינה סטיט.
מדינת ישראל ריסקה את קהילות ישראל. הסיבה לכך הייתה שהסוציאליסטים היהודים רצו ליצר עם חדש. המסגרת הקהילתית לא אפשרה את שבירת המסגרת של עם ישראל ההסטורי רק ריסוק המסגרת הקהילתית כאשר כל יחיד מתיצב לבדו מול העוצמה הבלתי מוגבלת של המדינה איפשרה את יצירת המצב החדש.
על מנת להבין טוב יותר את שארע יש לנתח את מה שנעשה עכשיו בקהילות גוש קטיף – המדינה מפעילה את כוחה הבלתי מוגבל כדי לפורר את הקהילות כך שכל יחיד ירמס ללא הגבלה. מושגית, זכותה של המדינה לעשות זאת נשענת על ההנחה הסוציאליסטית שהסברנו - האזרחים ורכושם שייכים למדינה היא נוהגת בהם כחפצה אבל היא מוכנה ברוב חסדה או בעל כורחה לתת להם מגילת זכויות קטנטנה כזו או אחרת – זוהי התפיסה הבסיסית המניעה את הלגיטיציה של השלטון.
מדינת הרווחה הישראלית יכלה לפעול כל זמן שהאוכלוסיה היהודית שמרה על לכידות. אבל, כיום מה שקורה בגדול הוא שקיצבאות הרווחה מעבירות את הכסף מהיהודים שעמלו ליצרו ונותנות אותו לכל מיני גויים מסוגים שונים. ערבים בעיקר, אבל גם לגויים אחרים שהובאו או שבאו הנה ממקומות אחרים - שלא עמלו בו כלל.
בעיה זו מתפוצצת לעניינו באירופה – עשרות מיליוני המהגרים הערבים שואבים אליהם את קצבאות הרווחה האירופיות ומביאים להתמוטטות המדינות המארחות. כאשר הקצבאות אינן מספיקות לרמת החיים שלפי דעתם מגיעה להם הם דורשים עוד ועוד ומגבים את דרישתם בבקבוקי תבערה, בשרפת מכוניות, ובנימוקים משכנעים דומים. אחת הסיבות שבעיה זו פחות אקוטית בארה"ב היא ששם מדינת הרווחה מצומצמת יותר לכן המהגרים חייבים לעבוד כדי לחיות וממילא היא קוסמת פחות למהגרים ערביים וקוסמת יותר למהגרים סינים, הודים, והיספניים שלהם הרגלי עבודה יעילים. דוגמא קלאסית היא קצבאות הילדים ומענקי הלידה. לעם ישראל מעולם לא הייתה בעיה דמוגרפית עד שהחליטה מדינת ישראל ל"עודד" ילודה.
עידוד הילודה נעשה על ידי מיסים גבוהים המעבירים את הכסף ממי שמיצר אותו לאוצר המדינה ומשם הכסף זורם לפי שיקול דעתם של הפקידים (ולא לפי שיקול דעתו של מי שיצר את הכסף הזה) למי שחפצים ביקרו. זה תהליך המבזבז כסף שהרי להקמת המנגנון ששואב את הכסף מהאזרחים ומחלק אותו מחדש נדרשים תקציבי עתק.
אבל, עד שרבין עלה לשלטון בשנת תשנ"ב (ואולי בעצם עדיף התאריך הנוצרי 1992) מי שהפקידים היו חפצים ביקרו הייתה האוכלוסיה היהודית – ציונית, זו ששרתה בצה"ל והיא שזכתה ברוב הקצבאות. היות והיא גם זו שיצרה את רוב הכסף המחולק הרי שהבעיה לא הייתה כל כך אקוטית. פרט כמובן לבזבוז הנובע מהקרוסלה הסיבובית שבו המדינה לוקחת את הכסף ממי שיצר אותו ואחר כך מחזירה אותו בצורת קיצבאות לאותו אדם שיצר אותו בניכוי עמלות טיפול שונות ומשונות שהמדינה משאירה לעצמה. ממשלת רבין שינתה את המצב ומאז מה שקורה בגדול הוא שהיהודים עובדים והערבים נהנים. ניסיון להחזיר את המצב לקדמותו לא צלח משום שהבג"ץ פרץ לדלת שנפתחה לפניו וקבע שאפליית מי שאינו יוצא צבא היא בלתי חוקית.
אבל, במהות הדברים כל הרעיון של הקצבאות הוא בלתי מוסרי בבסיסו. מדוע ולמה שמישהו יעבוד על מנת לפרנס את ילדיו של מישהו אחר? בעם ישראל בכל הדורות ההורים עזרו בכל כוחם והרבה מעבר לכוחם לילדיהם ונכדיהם כדי לזכות בנחת היהודית של נכדים ונינים. המשפחה המורחבת כולה עזרה איש לרעהו ככל יכולתה והרבה מעבר ליכולתה. הקהילה סייעה לחבריה שהרי כל ישראל אחים ולהם קירבת דם עד יעקב אבינו. וקהילה אחת סייעה לרעותה. כל זה מאהבה ומרצון או מכפיה מינימאלית ללא מנגנון מסורבל השואב אליו את מרבית הכסף. אבל, באיזו זכות ועל סמך איזה רעיון לוקחים את הכסף שאדם העובד מצאת החמה עד צאת הנשמה מביא בעמל רב לפרנסת ילדיו ומעבירים אותו לזרים גמורים וכל שכן לאויבים בנפש שלו?
עם זאת, למרות אי מוסריותן, ביטול הקצבאות מטעם המדינה והעברתן לקהילות אינו יכול להעשות בבת אחת. גם צעד כזה הוא בלתי מוסרי שהרי אנשים בנו את תקציבם ואת תוכניותיהם על כספים אלו. עם זאת יכולה להיות קביעה שכל ילד שיולד החל מבעוד עשרה חודשים לא יקבל קיצבאות. כך שכל זוג יעשה את חשבונו. אבל שום קיצבה משום סוג לא תקוצץ ולא תבוטל למפרע.
כללית, כל מערך הרווחה צריך לעבור למסגרת המקומית והקהילתית ולצאת מידי המדינה. מהלך זה אמור להיות מלווה בקיצוץ מסים נרחב כך שלאנשים ישאר כסף פנוי כדי לעזור ישירות למשפחתם ולקהילתם. מהלך זה הוא גם מוסרי, גם יחסוך סכומי עתק האובדים על מנגנון מסורבל ובזבזני, וגם יפתור חלק גדול מהבעיות הלאומיות והכלכליות שהיהודים בארצם מתלבטים בהן עד כדי איום קיומי.
דוגמא קלאסית נוספת היא החינוך. מאז אברהם אבינו שעליו נאמר למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט יהודים דאגו לחינוך ילדיהם. וכך הקהילה דאגה תמיד לחינוך כל ילדי הקהילה. עד שהוקמה מדינת ישראל ורסקה את החינוך היהודי והחליפה אותו בחינוך הממלכתי. מטרת הריסוק הזה הייתה פוליטית לגדל דור שבמקום לקרוא שמע ישראל - יקרא שמע בן גוריון. ובמקום מי ימלל גבורת ה' - ישיר מי ימלל גבורות מפא"י. מעולם, בשום שלב, לא הייתה כוונת החינוך הממלכתי לשרת את ההורים, מטרתו הייתה פוליטית - לחנך דור הנאמן לשליטים ולמפלגתם. הדבר נעשה בפועל על ידי מיסים כבדים המעבירים את הרכוש אותו יצרו האזרחים לידי המדינה והמדינה מחלקת אותו לפי האינטרסים הפוליטיים של הפקידים והשרים הממונים עליהם.
הבעיה הנוכחית המטרידה את קברניטי החינוך הדתי והחרדי של קיצוץ בתקציב החינוך שלהם והעברתם לחינוך הערבי לא הייתה נוצרת כלל אילו הכסף היה נשאר אצל מי שיצר אותו והוא היה מקצה אותו לחינוך ילדיו וילדי הקהילה כפי יכולתו.
דרך אמצעית לפתרון הבעיה נמצאת בשיטתו של הכלכלן היהודי מילטון פרידמן כאשר בעצם קדם לו בכך אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו. לכל ילד תנתן יחידה תקציבית שווה ההורים ירשמו את הילד לכל מוסד שהם רוצים בו והמוסד יקבל את יחידת המימון השנתית או החצי שנתית. לילדים נכים בגופם או בנפשם תנתן יחידת מימון כפולה או אפילו משולשת. בהצעה זו יש שילוב של צדקה שהרי האזרח משלם המיסים יוצר את הכסף שאר כך מחולק גם למי שלא יצר אותו. אבל מצד שני אין בזה קיפוח בלתי נסבל שהרי כולם מקבלים מימון שווה. דבר זה ישלול את יכולת המשחק של הפוליטקאים בכספי ציבור ויביא לחלוקה הוגנת של החינוך הראוי. שיטה דומה מאוד קיימת היום אצלינו בתחום הרפואי כאשר לכל אזרח יש יחידת מימון של המדינה והוא נרשם לקופת חולים המועדפת עליו כאשר יש ביטוח משלים וחברות ביטוח פרטיות מעבר לסל הבסיסי. שיטה זו המשלבת רשת ביטחון בסיסית עם תחרותיות תוך שלילת חופש המשחק של הפוליטיקאים בכספי הציבור היא הצודקת ביותר וצריכה להיות מאומצת גם בתחום החינוכי.
אליצור סגל
|
