רבקה מגיעה מחו"ל ממשפחה של רמאים ערמומיים אנשי "עולם תחתון". חז"ל אמרו "כשושנה בין החוחים" זו רבקה.( שיר השירים ב ב ב"ר פסקה סג) היא על הקרקע מכירה את החיים. יודעת מה יש לה בבית. היא יודעת שעשו מתכנן להרוג את יעקב, והיא מתמודדת באופן מעשי.
יצחק – "עולה תמימה" (רש"י כה כו) , כולו טהרה וקדושה. עצמתו פנימה. כשמו כן הוא צחוק, הרחבה בנפש. כולו עונג רוחני. הוא מצוי בעולם עליון, שלם ופלאי בו אפילו לעשו יש מקום.
רבקה – אותיות קרבה. רבקה המציאותית תקרב את אוצרותיו של יצחק הפלאי אל המציאות. כשפוגש בה אליעזר כדה על שכמה. היא כולה כלי, להכיל את אורו של יצחק ולחברו ל"כאן ולעכשיו".
חיבור יצחק ורבקה הוא פלא. מה יחבר ביניהם?! הם כל כך שונים. כמו קשר הנשמה אל הגוף, כמו חיבור הקדב"ה אל כנסת ישראל. המאחד אותם הינו " המפליא לעשות", הקב"ה בעצמו. (דבר מלכות, תולדות)
בפגישתם הראשונה ראתה רבקה את יצחק מתפלל. מיד היא הוצפה בבושה פנימית, ביראת רוממות, והתכסתה בצעיף. הצעיף הדק הזה יהיה ביניהם כל ימי חייהם. הצעיף יוסיף חן לאהבתם העמוקה, אהבה המודגשת בכתובים. רבקה עקרה עשרים שנה. יצחק מתפלל ללדת ממנה בלבד. אין אישה נוספת. היא היחידה בעולמו, בה הוא מרגיש ניחומים על אמו, בה שורש נשמתו.
ובכל זאת, צעיף ביניהם, אותו צעיף שהינו שורש ההינומה בכל חתונה. ההינומה המבשרת את קבלת הזולת בשלמות כמו שהוא, כמו שהיא, עם כל הנסתר ומסתתר. ההינומה מסמלת שאין וודאות מוחלטת אבל יש הרבה אמונה. שם מאחורי ההינומה המסתורין שבקשר, הכבוד ההדדי שבין שניים השווים בערכם, אבל לא זהים. כל החיים הוא ירים לאשתו את ההינומה ויגלה בה עוד פן, עוד גוון, והיא תרים את הצעיף ותגלה שוב ושוב את בעלה – מחדש.
וכך גם בינינו לבין הקב"ה – "אכן אתה אל מסתתר". (ישעיהו מה טו)
אם הקשר בין יצחק לרבקה כל כך טוב, אז למה הרמאות? מדוע לא הסבירה רבקה ליצחק בגלוי שיעקב הוא הראוי לברכות? איפה התקשורת? הצעיף. בשל אותו צעיף הבינה רבקה את מקומה. ידעה שבברכות יצחק אסור לה לגעת. לו התערבה ישירות אצל יצחק יתכן ויעקב היה מקבל את הברכות, אך כבר לא היו אלו אותן הברכות, ערכן ידלדל. הברכות נובעות מעולמו הפנימי של יצחק באופן בלעדי. אברהם הוריד שפע אלוקי ליצחק שיהיה הצינור להעבירו הלאה ליעקב. רק ליצחק הכוח המהותי לכך. רבקה מאמינה בברכות יצחק, כולה דריכות לקראת גודל השעה, מאחורי הקלעים. היא יודעת שזה לא תחום ההשפעה שלה. יחד עם זה היא המציאותית, היודעת שטרם הבשילו התנאים למתן הברכות לעשו. מה תעשה? היא בוחרת להשפיע מן המטבח. היא "תסובב" את העניינים כך שאת הברכות יקבל האיש הנכון, מבלי להתערב בעולמו של יצחק.
נשים מכירות ביכולתן "לשפץ" את בן הזוג, אך הן לא תמיד יודעות היכן הגבול. אפשר לכוון, לשנות את המידה, אך אסור לגעת בציר האישיות, במבנה הנפשי, ואין בכך צורך. מי שעושה זאת, מעיד שלא קיבל את האדם, רוצה במישהו אחר. זה לא ילך, כי אין כאן רצון אמיתי לעזור ולהיטיב, אלא אנוכיות. אפשר לשפר, אי אפשר לשנות אדם. אי אפשר לחדור למהותו, לנשמתו. לעצה שלה הוא משתוקק, אך כאשר אינה מקבלת את אופיו הבסיסי הוא חש איום, ערעור, הוא מרגיש שאינה נאמנת לו, והוא יתנגד בתוקף. ככלל, (ויש יוצאים מן הכלל) האיש קשור יותר למהויות, הוא יציב יותר בעולמו, וקשה לו להשתנות. אישה קשורה יותר למציאות המשתנה, ושינויים קלים לה יותר. כמובן שגם לה הצורך והזכות לבטא את מלוא אישיותה.
לא מצאנו ביקורת של הקב"ה או של יצחק למעשה רבקה, והתורה אינה מטייחת. מצאנו ויכוחים בבית אברהם ושרה, תרעומת בבית יעקב, לא כן אצל יצחק ורבקה.
רבקה ידעה לנתב באומץ ובתושיה. היא השכילה לתת מענה לצורך המידי בשטח, מבלי להתערב בעולמו הפנימי הרוחני של יצחק. אכן "בחכמת נשים בנתה ביתה".
