פרוייקט  ממשלתי

או: נצחונו של הבולשביזם

מאת: אוהד קמין

בלהט ההתעלות הציבורית בנושא של האסטרונאוט הישראלי הראשון, ממש לא נעים לצנן את ההתלהבות הלאומית הכללית, אבל חובתו המוסרית של ההוגה היא לציין את אי המוסריות המובנית בנושא ולהוקיע אותה דווקא על רקע חוסר הידיעה של הציבור את הנושא.

אי המוסריות שבה מדובר היא זו של פרוייקט ממשלתי יוקרתי עתיר ממון.

מכיוון שלממשלה אין כסף משלה, כי כל ההון שלה אינו אלא מה שנלקח מאזרחים (בד"כ על ידי חוקי כפיה), הוצאתו על פרוייקט אשר – להבדיל ממתן שירותים וסעד לאזרחים - אינו אלא פרוייקט יוקרתי שאינו חיוני או הכרחי מבחינה קיומית – היא לא מוסרית במפגיע ומהווה עוול ברור.

ממשלה היא ספק שירותים ולא מרכז מחקר. אפילו לפי השיטה הסוציאליסטית אין לממשלה הצדקה או זכות להוצאת כספי הציבור על פרוייקטים מדעיים יקרים – ובמיוחד לא כאשר אזרחים רבים נמצאים בבעיות כלכליות חמורות. בארה"ב של היום, שבה מליוני אנשים אינם "גומרים את החודש" ונזקקים לסיוע במצרכי מזון, הוצאתם של מיליארדי דולרים מכספם על מבצעי יוקרה בעלי משמעות לאומית ופוליטית כשיגור מעבורת חלל איננה מוסרית ומהווה גזל בקנה מידה עצום.

מה שחמור יותר בשליטה הממשלתית האמריקנית המונופוליסטית בתכניות החלל, היא שזו מהווה הוכחה ניצחת לנצחון האידיאולוגיה הסובייטיבית במירוץ הגושים. היום, חמישים שנה אחרי המירוץ לחלל שהחל עם הספוטניק, לייקה והקוסמונאוט יורי גגרין, מוכיחה מדיניות נאסא על קיומה של פלישת חייזרים מוצלחת באמצעות ספינת החלל של האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שנחתה בחצר הבית הלבן לפני שנים רבות והשתלטה עליו עד היום.

כמה מחריד הדבר שרעיונות הגאווה הלאומית הקומוניסטית-מרכסיסטית שירשה ארה"ב ממדינות העריצות של הפרולטריון לא רק שקנו להם שביתה בתודעת ההמונים, אלא גם התפתחו לכלל תופעה של הערצת הפרוייקט הממשלתי במימדים שלא היו מביישים את תרבויות העבר ההסטורי הקדום של האנושות, כמו זו של הפרעונים, שבה ראו ההמונים את המלך כביטוי של ההישגים הלאומיים הגדולים ביותר – כולל הפירמידות.

אך בזמן שבו יתכן כי הפרעונים זכו להערכתו והערצתו של האדם הפשוט בצדק, כי יתכן שבאמת היו גאוני מדע ובניה – יודעים אנו כי אין שום קרבה מוסרית, אינטלקטואלית או מדעית בין פקיד הממשל האמריקני של היום לבין האסטרונאוט המורם מעם המבצע נסיונות מדעיים בתנאי חוסר-כבידה. למעשה, אנו יודעים יותר מכך: שבזמן שבו הפוליטיקאי, המחזיק בידו כוח השפעה עצום, הגיע למעמדו בד"כ על ידי לחצים והשפעה בשדה הפוליטי, שבו מופעלת פסיכולוגיית המונים במובן הירוד ביותר, הרי שאיש המדע התלוי בו (בתקציב שהוא מאשר) מהווה דוגמה לקידמה מדעית וליכולת עשייה אובייקטיבית (בניגוד ל"חברתית"). כך, היחס בין שניהם הוא יחס שמשקף את העובדה שבמדינה הסוציאליסטית המודרנית הנעלה תלוי, לצורך קיומו, בירוד.

ואין ספק שתלות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בתרומה לא מוצדקת למעמדו של המדינאי בעיני הציבור. זה האחרון מאמין כי המדינאי הוא נושא הקידמה והמדינאי, מצידו, מלבה בכל הזדמנות אפשרית את אש ההערצה הלא מוצדקת אליו כמנהיג המדעים. אין, במובן זה, מבחינת הפסיכולוגיה הפוליטית, הבדל עקרוני בין איזכורו של סטאלין בכל מסמך מדעי שהופק בבריה"מ בתקופה הסטאליניסטית לבין מסיבת העיתונאים המביכה שבה שוחחו, שבוע לפני הבחירות בישראל, ראש הממשלה שלה, אריאל שרון ושרת החינוך שלו עם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ששהה באותו זמן בחללית אמריקנית.

הוגה הדעות והמדינאי משה פייגלין ציין פעם כי אם הימין מיישם את מדיניות השמאל, אז גם אם הימין נמצא בשלטון, השמאל הוא המנצח האמיתי בעימות שביניהם. קביעה חכמה זו, אשר נאמרה ביחס למצב המדיני המקומי, מפליגה בהגיון הפנימי המוחץ שלה אל הרבה מעבר לזמן ולמקום, כי רבים הם המקרים שבהם מנצח דווקא הצד המפסיד לכאורה, וזאת כאשר רעיונותיו הם הקונים להם מקום בפסגה; המקרה שלפנינו מוכיח את נצחונה הרעיוני של האידיאולוגיה הסובייטית במאבק בן חמישים השנה על ההגמוניה העולמית.

זהו מה שמוכח במקרה של הפרוייקט הממשלתי בכלל – ובמיוחד זה הבא לידי ביטוי במדיניות האמריקנית לגבי טיסות החלל. התנהגותו של הממשל במקרה המסויים הזה זהה לחלוטין להתנהגותה של הממשלה האדומה של שנות החמישים – והתלהבות הציבור מוכיחה כי הסימביוזה בין האידיאולוגיה הקולקטיביסטית הסובייטית לבין זו של האזרח במערב בוצעה בשלימות; הרעיון הסוציאליסטי – לפחות בינתיים – מנצח.

בימינו מחזיקים ברעיון הסוציאליסטי כמעט כל המעורבים בעימות הפוליטי בעולם; מימין ומשמאל גם יחד מאמינים רוב בני האדם בצדקת רעיונות הסוציאליזם: ה"חלוקה מחדש" של הרכוש, ה"שויוניות" ובעיקר ברעיון שחברה צודקת חייבת להתבסס על המושג המנוגד לצדק, "צדק חברתי", שמשמעו הטבת תנאיו של חלק מהחברה על חשבון חלק/ים אחר/ים שלה, כלומר: חברה המהווה ממסד של שוד מאורגן. במדינות המערב, מארה"ב ועד ישראל, נושא הדגל של שוד זה הוא הפרוייקט הממשלתי.

אף כי בריה"מ הקומוניסטית-בולשביקית מתה, כביכול, "רשמית" (אף כי מדיניות החוץ שלה, הקג"ב והטילים הבליסטיים שלה נותרו פעילים...), חלק גדול מטכנולוגיות השליטה הדיקטטוריות שלה קנו להן מקום במדיניות המערב ובמיוחד, כאמור, בארה"ב; האחיזה הממשלתית הריכוזית במערב בכלל ובארה"ב בפרט באה לידי ביטוי בשליטה ללא מצרים בתחומי עשיה שונים, הנתפשים על ידי אזרחי הארצות המפותחות כשייכים לממשל ובין אלה, ביחד עם תחום הטיסה לחלל, תעשיות הנשק, החינוך והתקשורת. צביר תחומים אלה אינו מקרי, באשר הם מסייעים אהדדית לחיזוק אחיזתה של הממשלה הריכוזית בתודעת האזרח; באמצעות משרד החינוך והתקשורת מכשירים את הקרקע לתפישת הממשל על ידי הציבור כגוף המתאים לניהול העיסוק במדעים (ובו בזמן, עפ"י המורשת הסוציאליסטית, הצגת המגזר הפרטי כמי שאיננו מתאים לכך) ובכך מכשירים את השרץ.

נצחונה זה של המדינה הסוציאליסטית, בשכנוע האזרח בכך שהיא היא המתאימה לפיתוח פרוייקטים בקנה מידה "לאומי" הוא פסיכולוגי בעיקרו, כי אין האזרח הממוצע מחזיק ביכולת לבחון אובייקטיבית את ההבדל שבין יכולת הממשלה ליכולתו של המגזר הפרטי. אם היה יכול, הוא היה יודע מה שברור לכל איש ניהול מעשי: שגם ההצלחות של המגזר הממשלתי נשענות על כוח עבודה פרטי, על חוזים אישיים ועל מניע הרווח האישי. במלים אחרות, שלממשל אין שום יכולת עצמית לביצוע פרוייקטים גדולים – והוא מסווה זאת על ידי תקצוב גופים פרטיים על יסוד חוזי. כך, ללא שום הצדקה טכנולוגית או מדעית אובייקטיבית, מחזיקות ממשלות המערב ובמיוחד ממשלת ארה"ב במונופולין על הטיסות לחלל. המטרה הפוליטית הברורה של שליטה זו היא הצגת הממשלה כחלוצה הנושאת בכנפיה את הקידמה המדעית.

מכיוון שכל מה שמושג על ידי פרוייקט ממשלתי יושג על ידי אנשים פרטיים ביעילות, איכות ובמהירות גדולים יותר, יהיה זול יותר ולא יוטל על שכמם של אזרחים שאינם מעוניינים בכך, ומכיוון שהפרוייקט הממשלתי המדעי מתבסס על בורותם של המממנים אותו, המשליכים את יהבם על "איש החזון" הממשלתי, המסקנה מכל אלה היא שההישג לכאורה אינו רק גזל לא מוסרי, אלא גם, למעשה, פעולה של בלימת הקידמה המדעית. ושומה עלינו לשאול את עצמנו, כשאנו נפעמים אל מול ההישג הממשלתי, מה היו פני מחקר החלל היום אם היה מחקר זה חפשי באמת – ואז גם: כמה ישראלים היו יכולים להגיע כבר לחלל לפני אילן רמון?