לאה

לבן ורבקה החליפו אגרות ביניהם. היה טבעי ומובן מאליו שעשו נועד ללאה הגדולה, ויעקב לרחל הקטנה. לאה בכתה התחננה עד שנשרו ריסי עיניה, רק לא ליפול לידי עשו, (רש"י כט יז) וה' שמע לתפילתה. לבן מרמה את יעקב "ויהי בבוקר והנה היא לאה". המדרש (ב"ר פד ע) שופך אור על שהתרחש. "אותו לילה אמר יעקב ללאה: רמאית בת רמאי! כל הלילה קראתי לך רחל וענית לי? ענתה לאה: וכי לא כך לימדת אותנו? היה אביך קורא לך עשו והיית עונה לו?!" לקחת את, הבכורה, את הברכה, תקבל גם את האישה.

ללאה עוצמה מיוחדת. יש לה את האומץ והודאות להיכנס בזהות בדויה לחופתה, והיא לעולם תכנה את יעקב "אישי". מנין לה הביטחון שהוא שלה? ללאה סוד המכוסה מן העין. היא יודעת שיש לה חלק בעולמו, למרות שהיא המשנית. רחל היא המועדפת, עיקרו של הבית, ובכל זאת מרכז חייה של לאה, אהבתה ליעקב.

ואכן, ללאה דעה בשמים. תפילותיה מתקבלות מיד. היא הראשונה הזוכה ליעקב, זוכה לשישה בנים, ביניהם לוי ויהודה, כהונה ומלכות, וכשרצתה בבת, בעת הריונה התפללה שהבן שבקרבה יהפוך לבת, וכך נולדה דינה. (רש"י ל כא) היא זוכה לעוד שנים עם יעקב, והיא הנכנסת עמו אל הנצח, נקברת עמו במערת המכפלה. מהו סוד כוחה? כניסתה למשפחת יעקב אינה מרשימה. היא אינה רועת צאן יפה כאחותה, המעוררת ביעקב כוחות לגולל בעצמו את האבן מעל פי הבאר. בין יעקב לרחל אהבה ממבט ראשון, השראה. שניהם רועי צאן, ולהם שפה משותפת. לאה היא שונה, נסתרת, פחות גלויה. היא יודעת ששום דבר אינו מובן מאליו. הכל תפילה. הרי נועדה לעשו, ולכן כלה הכנעה ותודה. עם כל הכאב, הכל מתנה. לבנה הרביעי קראה יהודה, "הפעם אודה את ה'". חז"ל אומרים שעד שבאה לאה לעולם, לאיש לא היה את כח ההודאה כפי שהיה לה. (ברכות ז ב)

האומר תודה מניח כבסיס שלא מגיע לו דבר. הכל מתנה. מאחורי אמירת תודה לזולת, מסתתרת היכולת להודות לה'. פלא הגוף, המקררים מלאים, בן זוג השב כל ערב הביתה, בת זוג המצפה, הילדים, הכל מתנת חינם. גם מה שעשיתי במו ידי, גם כשהשקעתי את כל חיי בעבודה קשה, הכל מתנה. הכוחות, הזימונים ניתנו משמים בהשגחה פרטית. לומר תודה זה להיות אמיתי ומציאותי.

ויותר מזה, לומר תודה זו נתינה. זו אמירה: "אתה טוב ואני מכיר בכך." המקבל המוקיר, מעניק משהו עמוק מאד לנותן, הוא מעניק לו ערך. כולנו זקוקים לערך, אף אחד לא יכול לפזר אנרגיה מבלי לקבל הד. תודה מלשון הד. האומר תודה מעניק מתוכו, ומקיף את הנותן באנרגיות לחזור להרחיב ולהעניק עוד. המודה באמת ובתמימות, מטשטש את הגבול בין נותן ומקבל, הנהיים לאחד.

לאה אותיות אהל. יסוד האוהל, הבית, להתייחס לפרטים, מתוך תודה על הכל. שם הענווה ושם התפילה.

לעולם קוראים את סיפור בנין בית ישראל בחודש כסלו, חודש שענינו הלל והודאה.

האושר, שלום בית, נתון בתוך תודעה של תודה, על הכל ובאמת. לשם כך צריך לפעמים "להחליף דיסקט" להעיז לחשוב ולהתייחס מחדש. הכל מתנת חינם. לאה העניקה לנו את כח ההודאה. על שם בנה יהודה, כולנו יהודים, ורבים מאתנו מתעוררים בבוקר עם המילים "מודה אני". זהו הבסיס לבנין האישיות, לבנין הבית, ולבנין האומה.

ואז, נוכל בכנות לומר "אין אנו מספיקים להודות לך ה' ...על אחת מאלף אלפי אלפים... פעמים הטובות שעשית עמנו..." (מתוך "נשמת כל חי")