האני הקיומי

שהיו כאנשי סדום שזכה העני בעירם,
רק לדינר ולא לפת,
ובאו ונטלוה ממנו כאשר נפח נשמתו.

כי המחזיק בפת לחם, לגר עני ואביון ישרף באש.
אללי לאותה ריבה שהוציאה פת לעני,
ומשחוה בדבש ובאו דבורים ואכלוה.
חוקי העיר כשרים.

כל העוולות, כל החטאים, כל הרעות – על פי דין.
וכפרח רשעים כמו עשב
לא ייתמו מן הארץ.

הם עוטים מחלצות בבית נאה עם כלים נאים וחברים נאים,
מחייכים חיוך קטן מרושע,
מלהגים נפוחים מחשיבות עצמית:
גרשנו היום אדם מביתו –
עשקנו אותו –
רמסנו אותו –
ואולי מחר הוא ימות –
אלה החוקים.

פי רשעים יכסה חמס,
וכאשר יוחלט ביום הדין כי:
לא יקומו רשעים במשפט,
יזדעקו בבהילות כאיש שאיבד שפיות –
ואפוא הרחמים?

והנחמו נחמו?
האני שרף את כל החוקים.