איש וביתו

היוונים הדגישו את הטבע, את מה שנתפס בחושים. הם סגדו לגוף, בנו איצטדיונים בהם הגוף הוא המרכז. מאחר שבגוף יש שכל, סגדו גם לשכל, פיתחו מאד את הפילוסופיה. מה שמובן, "נתפס" "נכנס לראש" – יש. מה שלא "נתפס" – אין. אפילו תרגמו את התורה ליונית, למה לא? זה יפה, מעניין. ההתנגדות היתה לאלוקות שבתורה, למה שמעל לטעם ודעת אנושיים, "לחוקי רצונך". מבחינתם מותר היה למול את הבנים ע"י רופא מטעמי בריאות, אך לא כמצוה אלוקית. העם ישב בארצו, והמקדש על מכונו. לא הרסו, לא שפכו את השמנים אלא טמאו אותם. את השמן (אותיות נשמה) הכניסו לשכלם הם. אנו זוכרים את סיפור "חנה ושבעת בניה", אף הקטן שבילדים סרב להרים את טבעת המלך, להשתחוות לצלם. מה רע בהרמת טבעת? ה טבע ת עגולה וסגורה כמו הטבע. ילד יהודי מסר את נפשו כדי לא להינעל בתוך הטבע המטביע. עם ישראל חי מעל לטבע.

במלחמתם בנקודה היהודית, הבינו שאם ישברו את מסגרת הבית היהודי, ייגמר הכל. שם הסוד, שם יש משהו שהם לא יכולים "לתפוס". הם ניסו לחדור לתוך "השכינה שביניהם", לטמא את הטהור. בבית היהודי ראו היוונים אויב, אנטיתזה לתרבותם הם. לכן גזרו שאסור לסגור בית, וכל הרוצה נכנס ביום ובלילה. (לפרטים נוספים, אוצר המדרשים מעמ' 189) וכך "פשטו ידם בממונם ובבנותיהם" (רמבם הלכות חנוכה פ"ג) היוונים עשו הכל כדי ליצור חיץ בין אישה לבעלה. ולכן נר חנוכה דווקא! איש וביתו. (בחז"ל ביתו זו אשתו). חג של המשפחה היהודית.

בחנוכה בולט הקשר הפנימי המאיר שבין בני הזוג , ובינם לבין ילדיהם. מדגישים בתפילה: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו ..." יש הורים בנים ונכדים. נמשכת שרשרת הדורות. החוט המשולש לא ינתק. א בא, ב ן, נ כד – אבן. אלו האבנים הבונים את האומה לדורותיה. ומשום "שפשטו ידם בממונם" אנו נותנים לילדינו דמי חנוכה מתוך רצון חפשי בחביבות ובשמחה. בחגים אחרים הדגש על עזרה לנזקקים, בחנוכה נתן לילדינו מתוך רחבות ומתיקות. נעניק הלאה, איש וביתו.

את נרות השבת תדליק האישה בפנים, במקום מוגן, שני נרות לשם שלום בית. האור מביא שלום כי אז רואים זה את זה, ענינו להגן מפני החושך המסתיר. פשוט לא ראינו, לו ראינו, לו שמנו לב, היינו רואים עד כמה כל אחד הוא "נר ה' נשמת אדם".

אבל בחנוכה ההדלקה על פתח ביתו – בחוץ, בחושך. את נרות חנוכה ידליק בדרך כלל האיש. לנר חנוכה היכולת להאיר בכל מצב. לא רק לגרש את החושך אלא להופכו לאור. זהו אור ממקור כל כך גבוה שהוא מאיר את "החוץ" את השוק, גם במקום שיש מזיקים שונים ומשונים. לשם יגיע האור, גם בסוף כסלו בלילות הכי ארוכים, שבהם אין ירח שתאיר. נדליק בצד שמאל של הפתח, בצד החלש, כי האור יכול להגיע גם לשם. ולעיתים החושך מבחוץ חודר פנימה, נדבק בנו מן העבר, ומאבדים סבלנות ותקווה, ואז צריך להאיר פנימה בתוך הבית. לפתור בעיה, ועוד בעיה, להאמין ולהקשיב, שוב ושוב, להאיר כל יום נר נוסף. נתכנס בחנוכה סביב הנרות (הלביבות והסופגניות), נשאב כח, נפנים ונראה את האור.

יש אור. רק טיפה לרוקן את התודעה החשוכה ולתת לאור להתפשט בפנים. "לראותם בלבד". לא לרצות יותר מידי. "אין לנו רשות להשתמש בהם", פשוט לפנות מקום לרוקן, ולהביט יחד בנרות. להפנים את אור הנס שהתרחש לפני שנים במקדש. זוהי שעת רצון.

אורם של הנרות מושרש עמוק עמוק ב"אור הגנוז". מציאת פח השמן בכ"ה בכסלו אינו מקרה. בכ"ה באלול נברא העולם, נברא האור הראשון, עד כ"ה בכסלו - שלושה חדשים. זו תקופה שבה העובר הופך לבר קימא, וההריון ניכר. בכל שנה בכ"ה באלול מתחדשת הבריאה ונעקר משהו מהתוהו ובוהו, ומתעורר הלב, (אז משכימים לסליחות) ולאחר שלושה חדשים, בדיוק בכ"ה בכסלו נשלם פרק, והאור מתגלה בחוץ. ( בית גנזי, אור יקרות, חנוכה) .

אור זך אלוקי שמבלי משים נמשכים אליו כולם, גם הרחוקים ביותר. כמעט ואין יהודי שיוותר על חנוכה משפחתי סביב הנרות. אז נפנים מן האור, נתפלל ונבקש שנזכה "לאור חדש על ציון תאיר".