השמאל הישראלי בפעולה

בין השנים 1904-1914 עלו כ-35000 עולים.

הרוב הגדול של העולים לא היה שונה בהרכבו האנושי מאנשי היישוב הישן או אנשי העלייה הראשונה.

יהודים המטופלים במשפחה, בעלי הון קטן, י"ש (יראי שמיים) ותקוותם הגדולה שתצליח דרכם בארץ ישראל.

תרומתו של הרוב הזה הייתה גדולה. הם היו מקימי תל אביב הראשוניים הם שאכלסו את שכונות ירושלים החדשה, הזרימו דם חדש לחיפה והיוו תוספת משמעותית ליישוב הישן-אך לא אליהם מתכוונים כשדנים בעליה השניה.

כשדנים בעליה השניה מתכוונים לאותם 1000-3000 צעירים שהגיעו באותה עליה.

מרדנים, חלקם בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית, חלקם אנרכיסטים, חלקם חלמו על היהודי החדש הלוחם שדמותו כבן הקוזאקים מערבות הדון, היחפנות אצל רבים מהם הייתה אידיאולוגיה

חלקם, אף השתתפו במרד 1905 והגיעו לפלסטינה מפני שנאלצו לברוח מזעמה של המשטרה החשאית של הצאר.

והיו מגובשים בדעותיהם הפוליטיות השמאליות וחלקם עדיין חפשו דרך.

המשותף לכולם היה שהיו צעירים מרדו בדתיותו נהגו באורח חיים חפשי, חילוני לחלוטין. והיו עניים וחסרי כל.

תדמית העלייה השנייה ביישוב הוותיק

העלייה השנייה מוכרת היטב באמצעות עיתוניהם, פרקי ספרות, זיכרונות, רבים הם שכתבו.

ניתן לאמור כי תדמית העלייה הזו בזיכרון הלאומי נתעצב ונקבע במידה רבה על ידי אנשי העלייה עצמם. פחות ידוע על תדמית העלייה אצל תושביה הותיקים של הארץ או תושבים שלא נמנו על אנשי עליה זו.

המדובר בקבוצות המרכזיות הבאות:

[[איכרי המושבות:]]

אתם היו לאנשי העלייה הזו שהתארגנו במפלגות פועלים ארץ ישראליות עימות יומיומי בהקשר ל"כיבוש העבודה"

[[האינטליגנציה העירונית:]]

התרכזה בעיקר בתל אביב ורוב אנשיה נמנו על עולים שעלו בתחילת המאה עד מלחמת העולם השנייה.

[[האינטליגנציה הותיקה:]]

אנשיה היו חלק מהיישוב הישן והתרכזו סביב עיתונות בן יהודה.

עמדתן של שלוש הקבוצות הללו כולן כלפי 'העלייה השנייה העובדת' משתקפת בעיתונות הארצישראלית הכללית של אליעזר בן-יהודה. עיתונות זו, ששפתה עברית, נתנה ביטוי הן לעמדותיהן של הקבוצות הנזכרות והן לעמדותיה של 'העלייה השנייה העובדת' עצמה. העובדה שעיתונות בן-יהודה לא הייתה מזוהה עם גורם פוליטי-מפלגתי מובהק, הלכה בדרכיה של העיתונות האירופית המודרנית, וראתה עצמה חייבת להעניק אפשרות להתבטא

לכל הגורמים ביישוב - הביאה לכך שהיא שימשה במה כמעט יחידה שבה יכלו מגמות ודעות שונות ביישוב היהודי להתמודד ולהתפלמס בינן לבין עצמן בצורה חופשית וגלויה.

עיתוני התקופה:

"'החבצלת' שיצא לאור בירושלים בשנים 1869-1911, בעריכת י"ד פרומקין, נוסד תחילה כבן-תחרות ל'הלבנון', העיתון העברי הראשון (1863) שבעריכת ישראל ב"ק. עיתון זה ביטא את עמדתם של החסידים והספרדים מתנגדי 'החלוקה' ויריבי העדה האשכנזית הפרושית. עורך 'החבצלת' הצליח לרכז סביבו כוחות מעולים כמו אליעזר רוקח, אברהם משה לונץ, יעקב גולדמן, ר' יהודה אלקלעי ואחרים.

השנייה משום תוספת כוח לגורמים החילוניים המסכנים את קדושתה של ארץ-ישראל ברעיונותיהם החילוניים והמהפכניים".

עיתונות של בן-יהודה והעיתון 'החרות', שהופיע בצורה לא סדירה בין השנים 1909-1917 בעריכתם של א' אלמליח וח' בן-עטר, ריכזו סביבם חוג של אינטליגנציה ארצישראלית חדשה: דוד יודולוביץ, יחיאל מיכל פינס, מרדכי אידלמן (מיוחס) דוד ילין, יעקב שרתוק, ישראל בלקינד, א"מ לונץ, יוסף ריבלין, וכן משתתפים קבועים כמו יל"ג, ש"ל גורדון, מאכס נורדאו, מ"י ברדיצ'בסקי, ישראל זנגוויל ואחרים, ששלחו את פרי עטם מאירופה והוסיפו ליוקרת העיתונים. כן השתתפו בעיתונים אלו הסופרים יוסף קלוזנר, נחום סלושץ, יצחק אפשטיין, ק"ל סילמן, יהושע ברזילי ואחרים שהמשיכו ליטול בה חלק גם לאחר עלייתם ארצה.

תפוצת העיתונים הייתה גדולה יחסית לקהל הקורא עברית בארץ-ישראל. בחודש השמיני להופעת 'הצבי' נמכר העיתון ב-1200 עותקים. על-אף שעיתוני בן-יהודה תרמו תרומה חשובה להפצתה של הלשון העברית המתחדשת ולהפצת רעיונות 'ההשכלה' והתחייה הלאומית בארץ-ישראל, לא הצליחו לרכוש את אהדתן של מפלגות הפועלים הארצישראלית שקמו בארץ-ישראל ב-1905". מפלגות אלו גילו יחס עוין לעיתוני בו-יהודה.... (בייחוד אחרי שאיתמר בן-יהודה בן-אב"י נעשה לעורכם)" (השתקפותם של העלייה השנייה והמאבק ל'עבודה עברית' בעיתונות http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/02024.html )

בן יהודה צידד בעבודה עברית, מסבות ציוניות ופרגמטיות. בן-יהודה לא תמך בהנחות האידיאולוגיות השונות שהיו חלק מהשקפתן של מפלגות הפועלים הארצישראלית בשאלת 'העבודה העברית'. בשביתת פועלי הדפוס הגדולה בירושלים נטה לצד הפועלים והראיה היא שעיתונו הצבי המשיך להופיע כאות תודה לעמדתו.

בן יהודה הביע חששו שתהיה ירידה, אם הפועלים לא יקבלו עדיפות בקבלת עבודה הוא קרא לבניית בתי מלון זולים ובתי תמחוי לפועלים. הוא קרא ליישוב להתערב ולכפות על האיכרים מתן עבודה לפועלי העלייה השנייה משום חובה לאומית (מאמר בשם 'נותני העבודה', שפרסם בראשית שנת תרס"ט, סוף 1908 בתגובה למאמר מאת מאיר דיזנגוף).

שנתיים לאחר מכן ב-1910 הביע שוב דאגה מירידה ותלה זו במחסור בעבודה (מאמר בעיתון האור תחת השם '"השאלה הגדולה של השעה הנוכחית- עבודה הבו").

אם בתחילה עוררה נכונותם של החלוצים להיות פועלים חקלאים התלהבות הרי שבהמשך התגלו בקיעים באהדה זו ותוך שנתיים הפכה התמיכה הבלתי מסויגת בהם לסלידה. טענו שמלאכתם היא מלאכת רמייה, עניין יקר הפוגע בכיסם של האיכרים הם מבלים את כל לילותיהם בוויכוחים אידיאולוגים עקרים ובפלפולים ובבוקר מגיעים לעבודה עייפים ויגעים הם אינם מוכנים לקבל את תנאי העבודה הקשים בארץ ישראל ('איכר צעיר', 'ברור דברים', 'הצבי', י"ב בחשוון תרס"ט).

במושבות יהודה והשרון דובר על "קיר ברזל" בין האיכרים לפועלים (כתבה מבאר-יעקב בחתימת 'פלוני', 'השקפה', כ"ט באלול תרס"ח).

מצטיירת התמונה שהאיכרים העדיפו את הפועלים הערביים לא בגלל מחירם הזול אדרבא רבים מהם היו יותר יקרים ואף נהגו לשבות לשם הטבת שכרם הפועלים למדו כי החלוצים עצלנים נצלנים, אנוכיים, בררניים לא מוכנים לעבודות פיסיות קשות מוכנים להיות רעבים וצמאים, ללכת ערומים ויחפים ולשבת ולהתפלסף ולדבר במליצות נשגבות ע"ד דברים העומדים ברומו של עולם, ולא לעשות מאומה ('דברים ראויים להישמע', מכתב מיפו בחתימת חפז בן אמר, 'החרות', כ' באלול תרע"א, 1911).

נתנה אף זכות התגובה לפועלים הערבים. מהכתבות האינפורמטיביות מתברר, למשל, כי העסקתם של פועלים ערבים לא הייתה נוחה תמיד וכי גם לפועלים הערבים היו תביעות שונות ביחס לתנאי העבודה והשכר. "השקפה" מספר על מעין-שביתה של פועלים ערבים, שהשביתו את העבודה באמצע היום, תבעו תוספת-שכר והאיכרים נאלצו להיכנע לתביעתם זו. נחשפו בעיות, שלא זכו להבלטה בעיתונות הפועלים ('השקפה', ט"ו בסיוון תרס"ז).

"במכתב למערכת טען איכר מפתח-תקווה בשם דב סקיבין, שמכתבו נדחה לפרסום על-ידי מערכת 'הפועל הצעיר', כי מתיישבי עין-גנים עצמם הזמינו פועלים ערבים לבצע בקבלנות את חפירת הבאר במקומם בשל העבודה הקשה הכרוכה בכך" ('מכתב לעורך', 'השקפה', י"א בתמוז תרס"ח).

האשימו את הפועלים בחוסר יציבות, בחוסר רצינות והודגשה עובדת היותם לא כלכליים למעסיקיהם. במאמר בעיתון 'החרות' נכתב כי "חוקי הכלכלה חזקים מחוקי המוסר ומי שינהל את משקו שלא על-פי חוקי הכלכלה - סופו שיגיע לכלל פשיטת- רגל" אותה כתבה גם מזהירה כי דחיקת הערבים מהעבודה במשק היהודי תסייע להתעוררות בתנועה הערבית הלאומית אחרי מהפכת הטורקים הצעירים ('דברים כהווייתם', 'החרות', י"א בחשוון תרע"ד (11.11.1913)

רבים זיהו מהר כי כוונתם של ה"חלוצים" בהקשר לכבוש העבודה פוליטית לחלוטין, אין הם מבקשים להיות פועלים, אלא לכבוש שליטה בנושאם את שם העבודה לשווא הבילויי הותיק מנשה מאירוביץ, פרסם מאמרים רבים בנושא, ואף כינה את הפועלים "פועלים פוליטיים" הוא האשים את הפועלים כי כוונותיהם לא "לכבוש" את העבודה אלא "לכבוש" את השלטון ולהביא לכאן תיאוריות ותורות זרות אנטי יהודיות המתאימות אולי לרוסיה אך לא לארץ ישראל.

"מאירוביץ טען שעיתוני הפועלים מסעירים בכוונה תחילה את הרוחות סביב שאלת התעסוקה ומעוררים 'מלחמת מעמדות', תוך גילוי יחס של בוז כלפי אנשיה עלייה הראשונה - שהקריבו קרבנות אישיים לא פחות מעולי העלייה השנייה, ..."

מזקני הישוב, 'כתבה מראשון-לציון', 'האור', י"ט בטבת תרע"ב, 'לקרובים ולרחוקים'. מכתב ל'החרות', כ"ו בניסן תרע"ד (22.4.1914) ומכתב ב' שם ה' באייר תרע"ד.(1.5.1914)

משה סמילנסקי קרא למאבק הפועלים תכסיס מפלגתי. ונזרק מהעיתון הפועל הצעיר ( 'לשאלת העבודה העברית', 'החרות', ח' באייר תרע"ד 4.5.1914). רבים שהתייחסו בראשית הדרך לתנועת העבודה בחיוב ובהערכה הפכו להיות מתנגדים חריפים למשל מאיר דיזנגוף נמנה על מבקריה החריפים של תנועת העבודה וכתב שאין לסמוך עליהם ('לשאלת הפועלים', 'הצבי', ז' בתשרי תרס"ט).

[[הסופר בן הלל שבתחילה ניסה להפיג את המתח בין הפועלים לבין האיכרים הפך להיות מתנגד חריף שלהם הוא האשים אותם בבזבוז כספי הציבור היהודי הוא תיארם כ"פועלים מלאכותיים" שאין להם סיכוי להיקלט בעבודה ואינם מתאימים לארץ-ישראל. רובם הם, לדעתו, 'צעירים יהודים אקסטרנים שונים, פקידי מסחר, אומנים שטעמו טעם השכלה וחטאים פוליטיים, מומחים להטפה באסיפות המונים, מסדרי שביתות, אלה הם הצעירים אשר מקצתם באו מאות אחדות גם לארץ-ישראל. לא געגועים לאומיים לא שאיפות ליצירה]] ( מרדכי בן הלל הכהן, 'מכתב אל המערכת!', 'הצבי', כ"ה בתשרי תרס"ט).

הוא ממשיך ואומר ש האיכרים היו חפים מאידיאולוגיה ועיקר מעייניהם היו בעבודתם בפתוח משקיהם ובבעיות פרנסה. לא היה לאיכרות כלי ביטוי בניגוד לפועלים שהיו עשירים בעיתונות ובכלי ביטוי. הציבור הזה נחשב כציבור "אילם" שלא השאיר רישומיו בתרבות ובספרות אולם מכתבים וכתבות אלה ואחרות המתפרסמות בעיתונות שהייתה מוכנה לפרסמם בעלי ערך היסטורי עצום מפני שמבטאת עמדות השונות מעמדות רשמיות ( 'באין פתרון', 'הצפירה', גל' רפד-רפה) .

מעמד תנועת העבודה בקרב האינטליגנציה בעיר

"בקרב עסקני העיר נמצאו אפוא עמדות שונות ומגוונות אך ניתן לחלקם לשתי קבוצות ראשיות: הקבוצה האחת של מתנגדי תנועת העבודה שבראשה עמדו ראש ועד תל-אביב מאיר דיזנגוף והסופר והעסקן מרדכי בן הלל הכהן, והקבוצה השנייה של אוהדי תנועת העבודה' שכללה את העיתונאים ברזילי, ק"ל סילמן ואברהם לודויפול. על אלה יש להוסיף את הקבוצה הגדולה והולכת של סופרים, עסקנים ואנשי רוח אשר הזדהו בצורה ישירה והדוקה מאוד עם תנועת העבודה בארץ-ישראל. חלוקה זו בתוך מעמד האינטליגנציה ואנשי התרבות בארץ-ישראל נמשכה גם בתקופה המאוחרת יותר. אשר לעמדת עיתוני בן-יהודה - זו החלה להשתנות לאחר שבנו איתמר בן אב"י נטל על עצמו את האחריות לעיתונים.

העיתונות הארצישראלית הכללית - ובראשה 'דואר היום' - הפכה לבמה המרכזית של מקטרגי תנועת הפועלים הארצישראלית ואויביה. בתקופתו של בן-יהודה נשמרו רוח של אהדה לפועלים ופתיחות שהפכה את עיתונות בן-יהודה ו'החרות' לאספקלריה מרכזית להלכי-הרוח ולמגמות שרווחו בציבוריות היהודית ביישוב החדש.

מעמדה המרכזי של תנועת העבודה הארצישראלית בתקופת העלייה השנייה מתאשר מקריאה בעיתונות הארצישראלית הכללית. אך יחסה של הציבוריות היהודית הלא-חלוצית בארץ-ישראל לעלייה החלוצית הופך באמצעותה לבהיר יותר ושלם יותר. גם מבקריה הקיצוניים ביותר של תנועת הפועלים לא יכלו להתעלם מהגורם החברתי החדש ובעל היומרות,שהתסיס את ארץ-ישראל וביקש להעניק להתפתחות ההיסטורית והחברתית שלה בכיוון חדש" (השתקפותם של העלייה השנייה והמאבק ל'עבודה עברית' בעיתונות ).

העלייה שנייה- ראויה לתואר עליית העסקנים המפלגתיים

רוב ה"חלוצים" או הפועלים לא היו פועלים הם היו עסקנים, הם דברו על עבודה הוציאו עיתוני פועלים, אף אחד מעסקני הפועלים לא נשאר פועל יותר מחודשים ספורים בחייו, כולם הפכו להיות עסקני פועלים, פוליטיקאים שכל מעיינים בכבוש עמדות כוח ושליטה הם רצו להיות פה לפועלים אך לא פועלים. אם היו נשארים פועלים סביר למדי שהיו אובדים בתהום הנשייה, נשכחים או הופכים בעצמם לאיכרים אנשי עבודה אבל לא היו משאירים רישום רציני עד עצם היום הזה. הקמת מפלגות הפועלים – הפועל הצעיר ופועלי ציון כבר בשנת 1905 הן סמן חשוב, המציין כי מדובר בגוף המתעתד לשלוט. ראוי לציין כי ביישוב הישן, ובעליה הראשונה לא היה סממן פוליטי, המתיישבים והיישוב היו חפים מכל אידיאולוגיה פוליטית ודאגתם הייתה יהודית כלומר, שמירת שבת, תורה ומצוות.

עליית התימנים

או : הבה נמצא לנו פועלים שנוכל להנהיג אותם

בשנת 1907 הפועלים החלוצים הגיעו למצב בו אף איכר בר דעת לא היה מוכן להעסיקם במושבות השפלה ויהודה. ביוזמת ארתור רופין נשלח יבנאלי לתימן לשכנעם לעלות לציון .

רופין ראה בתימנים, אלמנט שיכול לסייע בכיבוש העבודה העברית, ולהתחרות טוב בפועל הערבי - חרוצים, מסתפקים במועט, מסתגלים בקלות יותר לעבודה הקשה. ולכן החליט לשכנעם לעלות ארצה.

עלו כ- 2000 יהודים מתימן על נשיהם זקניהם וטפיהם. רובם נקלטו כעובדים אצל איכרי המושבות בחדרה, בראשון , בגדרה, אולם האינטראקציה בינם לבין אנשי העלייה השני הלא עלתה יפה.

הם סרבו לראות בהם מנהיגים, הם כאבו להיותם חילונים ומחללי שבת

הבה נביא פועלים מתימן וכשלא צריך להם נזרקם –

ספור תימני כנרת

התנהגות פוליטית בישראל, סיפורם של "תימני כנרת " פונקציונליזם חברתי או קולוניאליזם אשכנזי ? כתב: גיל מנצור , החוג למדע המדינה, אוניברסיטת ת " א.

בשנת 1909 עלו ממחוז שרעב שבתימן מספר משפחות ובראשן הרב דוד ישראל צאירי המכונה אלשריעה (השופט, הדיין). העלייה הייתה עוד בטרם שליחות יבנאלי לתימן ( אשר הייתה בין השנים 1911 - 1912), ובתקופה בה האימפריה העותומנית עדיין שלטה הן בתימן והן בארץ ישראל. ¹

משפחות התימנים אשר חיו בשלום ואחווה עם שכניהם הערבים, חיסלו את עסקיהן בתימן והחלו לעלות לישראל. בתחילה, נעו התימנים ברגל במשך שלושה שבועות עד שהגיעו לעיר עדן, משם, המשיכו בהפלגה לסואץ וליפו. עקב מזג אוויר סוער ששרר והעובדה שעדיין לא היה נמל ביפו, החליט בעל האוניה להמשיך לעבר חיפה ושם להוריד את הנוסעים. בחיפה שהו העולים התימנים פרק-זמן קצר מאד ומיד עברו לחדרה, לאחר שקיבלו הצעה לעבודה. בחדרה חיו התימנים בתנאי דוחק קשים ביותר עד שנת 1912 , אז הציע להם נציג מאגודת "השומר" לעבור ולהתיישב בגליל, הצעה לה נעתרו התימנים. כאשר הגיעו לאור הכנרת, החליטו חלק מהתימנים להמשיך לעבר יבנאל, והשאר, כ - 14 משפחות, החליטו להישאר במקום.

בכנרת הוקצה לתימנים מבנה אחד בלבד והיה זה "בית המוטור", אשר הוקם ונבנה בשנת 1910 ביוזמתו של האגרונום משה ברמן - המנהל של חוות כנרת. ³

בבית המוטור אשר שימש לשאיבת מים מהירדן לצרכי השקיה היו שלושה חדרים בלבד, בהם התגוררו הרב ושתי משפחות נוספות. שאר משפחות התימנים התגוררו במבני טיט אותם הם בנו בעצמם.⁴

סדר יומם של התימנים החל בתפילה בבוקר אשר בסיומה יצאו לעבודה שכללה ייבוש הביצות, עקירת עצי שיזף, נטיעת אקליפטוסים ליבוש הביצות, הכשרת הקרקע לחקלאות וגידול משק חי וצומח. כמו כן, עסקו התימנים בעבודה שכירה ובקבלנות בחוות כנרת, בביתניה, בדגניה ובכנרת המושבה, ואף עסקו בעבודות תשתית לתחנת החשמל בנהריים ובסלילת כבישים באזור. התימנים סבלו ממחלות קשות, מקדחת ומתמותה רבה ומתוך המשפחות שהגיעו לכנרת נותרו רק עשר משפחות אשר אף הן איבדו רבים מיקיריהן.⁵

בשנת תרע"ד (1915) נעשה ניסיון ראשון (ובלתי מוצלח) להקים את קבוצת כנרת בסמוך למושבם של "תימני כנרת", בפועל, רק בשנות ה - 20 עלתה הקבוצה על הקרקע. יצוין כי הקרבה הפיסית שבין 2 הקבוצות לא רק שלא הביאה לאחווה ושותפות ביניהן, אלא שבין שתי קבוצות המתיישבים היו חיכוכים רבים, כפי שיציין להלן.

באותה שנה (1915), נבנו לתימנים חמישה בתים נוספים (בנוסף ל"בית המוטור") אשר הספיקו רק לחלק נוסף מהמשפחות ולא לכולן. היה ברור לאנשי הציונות וההסתדרות כי מן הראוי לבנות לתימנים לפחות חמישה בתים נוספים ובכך להקים מושב, ואכן התקבלה החלטה לעשות כן.⁶ יתרה מכך, הייתה כוונה לצרף למושב התימנים בכנרת מספר פועלים אשכנזים על מנת "שיהיו למורי-דרך לתימנים בדברים חדשים, אשר דרושים במקום הזה, איניציאטיבה החסרה על פי רוב לתימנים. ⁷

למרות כל זאת, קבוצת כנרת הערימה קשיים על "תימני כנרת" בדרכים שונות. קבוצת כנרת התנגדה לבניית בתים נוספים לתימנים ואף גרמה לעיכוב ולמניעת תחילת הבניה לתימנים.⁸

קבוצת כנרת דרשה שתגיע למקום "הועדה לברור תכניות המשקים" ואף עודדה את הועדה להחליט על העברת תימני כנרת ממקומם. ב. צ'רנמובסקי, חבר קבוצת כנרת, ציין בפני הועדה כי במקום אין מספיק מרחב מחיה לשתי קבוצות מתיישבים, ואין הוא רואה מוצא אלא רק "בזה שיעבירו את התימנים למקום אחר...."⁹ . קבוצת כנרת גם מציינת כי לתימנים יש שטח אדמה גדול יותר ופורה יותר הניתן להשקיה ביתר קלות. חברי הקבוצה מציינים כי הם נתקלים בבעיות והפתרון הפשוט הוא בהעברת התימנים ולקיחת אדמותיהם. לכן, מציינים חברי הקבוצה:"חשוב לנו מאד לדעת מתי(ההדגשה במקור ) ואיך חושבת המחלקה להוציא לפועל את ההחלטה הזאת (העברת "תימני כנרת" ג.מ.), למען נוכל לסדר לנו תכנית עבודתנו לשנה הבאה ולגשת לעבודת ההכנה בזמן". ¹⁰

בין חברי קבוצת כנרת לבין "תימני כנרת" התגלעו חילוקי דעות בעקבות התימנים כי חברי הקבוצה מנעו את השקיית חלקות-האדמה שלהם, לא סייעו בידם בחריש האדמה, ויתרה מכך, אף מנעו מהם מי-שתייה. ¹¹ חברי קבוצת כנרת לא הכחישו את הטענות אך הסבירו זאת בסיבות שעיקרן "עניי עירך קודמים"; משמע שהם לא מסוגלים לספק את הצרים של שתי הקבוצות ולכן הם קודם מספקים את צרכיהם. נקודה זו מופיעה במכתב התגובה של חברי קבוצת כנרת:"אנו לא מנענו מהם (מהתימנים ג.מ.) מים להשקאה במידה (ההדגשה במקור) אשר ההשקאה הספיקה גם עבורנו..."אשר למי השתייה - בזמן ההשקאה הם מקבלים מים בצינור ההשקאה הם סובלים באמת." ¹² בהמשך מציינים חברי כנרת כי עזרו מעט מאד בחריש של התימנים היות והטרקטור היה עסוק בהשקאת אדמותיהם. חברי הקבוצה אף מוסיפים כי עזרתם לתימנים לא תוכל לסייע בקיומם של האחרונים במושבה ומן הראוי להעבירם בהקדם.¹³

לבסוף, בשנת 1930, הועברו התימנים לרחובות. על כך אמר יוסף מרגלית מתימני כנרת": "אנחנו למעשה לא רצינו לעבור, הרבה זמן הם רצו שאנחנו נעבור, ואנחנו לא רצינו. הדבר היחיד שגרם לנו לעבור - זה היה חוסר המניין בבית הכנסת."¹⁴

"אבא אמר להם" בתימן לא הייתה לי גלות. הגלות היא בארץ ישראל. אם בשבת אני לא יכול להתפלל בציבור זו גלות. אני לא יכול להישאר פה. ואנחנו הרבה שנים דרשנו מקק"ל שיביאו עוד משפחות, אבל הם לא רק שלא רצו להביא עוד משפחות אלא רצו את המשפחות שלנו להעביר למקום אחר.¹⁵

כך, לאחר כ - 19 שנה הועברו "תימני כנרת" ממקום מושבם וייסדו את מושב העובדים הראשון של בני העדה התימנית – מרמורק (הסיפור http://metzer.org.il/kineret/hasipur.htm ).

למעשה לא מלאו התימנים את צפיותיהם של ה"חלוצים ולא בוו תחליף לעבודת הערבים. אמנם בתחילה עבדו כפועלים במושבות הסביבה, דגניה, ביתניה, חוות הפועלים, אבל בהמשך התבססו יותר ויותר על עבודת אדמתם, הם יצרו "פלח שוק חדש של ממוקם בין הערבים והאשכנזים". למעשה נוצרה תחרות בין התימנים לבין מתיישבי כנרת שבאו הרבה לפני אנשי קבוצת כנרת.

משהוקמה קבוצת כנרת, בסמוך למקום מושבם של תימני כנרת, צצה בעיה של מחסור במשאבים בעיקר מים וקרקעות. התימנים שעבודתם במושבות הופסקה כדי לקיים משק עצמאי של חקלאות ביתית הפכו להיות בני תחרות לאנשי ההתיישבות העובדת ונוצרה דרישה תקיפה של מתיישבי קבוצת כנרת לגרש את התימנים.

"נקודה מעניינת נוספת, אשר ללא ספק מעידה על גישה קולוניאליסטית כלפי "תימני-כנרת", באה מתוך פרוטוקול ביקור הוועדה להתיישבות התימנים בכנרת מיום 16/2/25 . ⁶⁹ " במסמך מוצגת בעיית האדמות של קבוצת כנרת גם של "תימני-כנרת", כאשר הפתרון המוצע ע"י חברי הקבוצה הוא שיעבירו את התימנים למקום אחר. אין כל ניסיון להציע פתרונות אחרים על בסיס שיתוף פעולה ; ...."( נקודת מבט מעמדית http://metzer.org.il/kineret/mamadit.htm ).

ניתן לראות בפרשיות תימני כנרת דפוס התנהגות חמור ביותר של עסקני תנועות הפועלים ; התנהגות שלא יאה למנהיגי פועלים התנהגות מרושעת וחסרת התחשבות.

הפרשה שבה לקחו עסקני העלייה השנייה 14 משפחות תימניות לחוות כנרת, נתנו להם אדמות, אולם אחרי 18 שנה כשהחליטו להקים את קבוצת כנרת שנה זרקו אותם מהמקום באלימות ובחרפה, נתקו אותם מהקרקע אותה עבדו זרקו אותם לכלבים .

כיבוש השמירה

ארגוני השמירה הוקמו כשנתיים לאחר ארגון בר גיורא בשנת 1907 ולאחריו ארגון השומר בשנת 1909. את המפתח והכוון להצלחת של תנועות השמאל ניתן לראות במניה וילבושוביץ ו[[ישראל שוחט]]

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5517 שהקימו את ארגון בר גיורא ואח"כ את ארגון השומר. [[מניה שוחט]] http://www.amalnet.k12.il/meida/masa/articles/jews0194.asp?bit=1&tat=6 . הייתה אישיות מיוחדת במינה. עוד כצעירה הייתה [[סוכנת של הבולשת הרוסית הצארית]] http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=7761 ונשלחה על ידי מפקד הבולשת להקים מפלגת פועלית שתהווה משקל נגד למפלגות הרדיקליות החצי מחתרתיות.

לאחר שנחשפה זהותה כסוכנת פעילה של האוכראנה, המשטרה החשאית, הגיעה לפלסטינה א"י. בביוגרפיה הרשמית נאמר שהוזמנה על ידי אחיה. היא לא הייתה ציונית לא הייתה דתית הייתה מתבוללת. מה משך אותה לכאן לא ידוע אולי היית הסוכנת של המשטרה החשאית הרוסית? היו שחשדו כך. [[אביגור]] שכתב את תולדות ההגנה התלבט בשאלה זו ([[הערה על ההיסטוריוגרפיה של 'השומר' וה'הגנה']] http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/73189.html ).

מדובר בקשרים של מניה וילבושביץ' עם ראש הבולשת במוסקבה ולאחר מכן ראש האוכראנה, המשטרה החשאית הצארית, קשרים שתוצאתם הייתה הקמת המפלגה הבלתי תלויה שמרכזה היה בעיר מינסק. (ראה: ר' בקי, רולטה רוסית, תל-אביב, 1992; ז' איביאנסקי, מהפכה וטרור, תל-אביב ;1989 י' גולדשטיין, מניה וילבושביץ- ).

פרק אפל בחייה ובחיי בעלה הוא היותם מקורבים לכת הדונמה בתורכיה. סלוצקי ואביגור התלבטו בשאלה זו ואף הזכירו אותה בכתביהם. הקמת ארגון בר גיורא ובעקבותיו ארגון השומר הם פרק אפל שככל שנברתי בו גליתי שכבות נוספות ולא מחמיאות (אביגור אל סלוצקי, 28 בינואר ,1954 את"ה, 80/299/3).

[[כת הדונמה]] http://www.daat.ac.il/daat/history/hashabtaim-2.htm

הינה כת של אנשים מצליחים ביותר. הם צאצאי נאמניו של שבתאי צבי שהתאסלמו במאה ה-17. על כת הדונמה נמנים עד היום אנשי האליטות הצבאית המדינית, הדתית והמשכילה של תורכיה.

אתא-טורק, כמאל (1881-1938). אבי הטורקים. נולד בסלוניקי והתחנך בבתי-ספר של כת הדונמה כמה מבכירי הטורקים הצעירים היו בנים למשפחות שבתאיות, וסימן-שאלה מרחף גם מעל מוצאו של אתא-טורק. שבתאי צבי ניבא שהוא עצמו יפיל את שלטון הסולטן וישלוט תחתיו; אם אכן היה אתא-טורק בן לאחת משלוש קבוצות הדונמה (כלומר, צאצא לא ישיר של שבתאי צבי עצמו), ניתן לראות את המהפכה שהצליח לחולל – המהפכה הגדולה ביותר בעולם המוסלמי המודרני, שכללה הכפפה של האימפריה המוסלמית האחרונה לשלטון חילוני ושינוי השפה של אומה שלמה – כהגשמה של הנבואה

מושבות יהודה והשפלה לא ניאותו להפקיד את שמירת השדות בידי בארגונים של העולים החדשים בעיקר מפני שהיו כבר מאורגנים לאורך שנים רבות בנושא השמירה עם שומרים קבועים. השמירה הייתה בעיקר כנגד שבטי בדואים מזדמנים או גנבים מקומיים שנהגו לגנוב תוצרת חקלאית בתקופת הקיץ עת מבשיל היבול בשדות, הייתה גם התארגנות נגד בעלי עדרים שמעלים עדריהם על שדות הקמה לפני הקציר.המחיר הגבוה שנדרש מאנשי במושבות הרתיע אף הוא.

אולם ישראל ומניה שוחט היו החלטיים בנקודה זו. הצורך בכוח אלים חצי צבאי וחצי מחתרתי הוא צורך ממשי כשעוסקים הכיבוש השליטה על מערכות פוליטיות- גם מניה וגם ישראל שוחט מבינים בשלב זה כי שליטה על כוח צבאי מאורגן מחפה על חולשה מספרית. בדיוק כמו בעתיד לבוא תקופת המהפכה הקומוניסטית, הקמת סובייטים (התאגדויות) של פועלים, לוחמים שפועלים ללא כל נקיפות מצפון או עקבות מצפוניות גם כאן, עם הקמת השומר נתגלו הצדדים האפלים שבזרם הזה.

השמירה בסג'רה נכבשה לאחר שהמתיישבים סבלו מגניבות אתם לא הצליחו השומרים הצ'רקסים לסכל. בן גןריון, באוטוביוגרפיה שלו מספר כי אנשי השומר ארבו לשומר הצ'רקסי לילות אחדים כדי לגנוב את הפרידה הטובה ביותר ולהאשימו ברשלנות בשמירה. (ש' טבת, קנאת דוד: חיי בן גוריון, א. תל-אביב ,1977 עמ' 142 ). בניגוד למיתוס המטופח על ידי סוכני ההשכלה הרשמיים הארגון הזה היה ארגון פשע.

הארגון עסק למעשה בסחיטת דמי חסות, ברצח בדם קר בערעור היציבות בין היישובים היהודיים לערבים, באינטריגות פוליטיות, ובהטלת מורא ואימה לא רק על ערבים אלא בעיקר על בני פלוגתא פוליטיים.

ולמרות ההילה המדומה שקשרו לו סוכני ההשכלה, של השמאל, הרי שאין קושי להוכיח כי המדובר בארגון מאפיוזי, שמטרתו לא הייתה הציונות, ההתיישבות וטובת היהודים אלא שליטה. כיבוש השליטה על משאבי העם היהודי.

אומר מרדכי שניר אחד מגדולי הוגי הדעות שלתנועת העבודה:

"אמנם בדם ואש יהודה נפלה, אולם באשר שכך - כלום היא הנותנת כי בדם תקום ...? מה בין הגנה לאומית ושררה לאומית, יכול לשמש לנו 'השומר'.

ביסוד 'השומר' הונחה המטרה לחנך את רגש הכבוד הלאומי וליצור את כוח ההגנה העצמית, ובחיים, ולמעשה נתגלו נטיות שונות. בתוך השומר נבלטו ויתנגשו שתי נטיות שונות ומתנגדות מן הקצה אל הקצה. הנטייה האחת הייתה ובאה מתוך הכרת הצורך בהבלטת הכוח בדרך אל קשרי היחסים האנושיים עם תושב הארץ וביטויה, לימוד השפה הערבית, שפת הארץ, הכרת תכונת יושב

הארץ, תפיסת הרע במיעוטו, והשאיפה לכבוש את העבודה יחד עם כיבוש השמירה. הנטייה השנייה - תאוות שררה, מגלב, עטיפה ישמעאלית, רובה 'נומר חמישה', סוסה אצילה, דינור ערבי ופריחה באוויר. ופירותיה - חלק גדול מן הסכסוכים ונקמות הדם המיותרות בין השומר ובין שכניו, בינו ובין המושבות.

הניגודים שפרפרו בתוך אגודת השומר לא נתגלו כלפי חוץ, אולם במה שנתגלה נראים קונפליקטים בין שאיפה להגנה לאומית ובגבולותיה, ונטייה לשררה לאומית ופירותיה ".(מ' (קושניר) שניר, 'דברים שלא בעיתם', ילקוט אחדות העבודה א' , דצמבר 1970, עם' 167-166.

משנכנע לאנשי השומר יישוב מסוים ונתן לו את השמירה הוכרח גם להעביר את העבודה לידי אנשי השמאל, במחירים מופקעים, רוב היישובים שהפקידו את השמירה בידי אנשי "אגודת השומר" נידונו בהמשך לפשיטת רגל עקב התשלומים הגבוהים שהשיתו אלה עליהם.

במקומות בהם לא נכנעו לאנשי השומר, נהגו אלה לירות בשומרים שלא מאגודתם לחסלם, ולאחר כך לזכות בשמירה בכוח.

פעולות השומר, זלזולם בחיי אדם, הביא לגל של נקמת דם בין היישוב היהודים לערבים ומהרה עלה מספר הנספים בפעולות אלה למימדים שהיישוב לא הכירם בעבר.

ישנם פרשיות רבות המצביעות על ההתנהגות הרצחנית של אנשי השומר. למשל פרשת אברהם יוסף ברל, פרשת מאירקה חזנוביץ.

בכולם קיים חשד של רצח בדם קר. כותב על כך אביגור:

" מסיבות ההרג הלא הן ידועות לך: אני נוטה לכתוב 'התברר כי ברל נורה בחצות ליל על ידי חברו בשמירה'. (הייתי משמיט המלים 'בשגגה או מתוך אי זהירות' - והמבין יבין). את הפסקה הבאה הייתי מסיים אולי, 'לאחר זמן נפלו גם... מטובי אנשי "השומר" קרבן ליריות שגגה או שימוש אי זהיר בנשק אישי'"

"סביר להניח שאביגור רמז על משהו הרבה יותר חמור מהריגה" ( אביגור אל סלוצקי, 28 במארס ,1954 את"ה, 80/299/35 , אבל גם משפט זה הוא מתוך "הערה על ההיסטוריוגרפיה של 'השומר' וההגנה'" http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/73189.html , קתדרה, תשרי תשנ"ד, 1994, 69, עמ' 164-174

פרשת צבי בורטנובסקי http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=0&dir=0&i=1&pab=514683&nab=514662&pdt=505267&ndt=505380

בתחילת 1911 נקעה נפשם של תושבי סג'רה מאנשי השומר. הם הבינו כי התנהגותם של אנשי השומר עלולה ממיטה עליהם הוצאות כספיות אדירות וכן סכסוך דמים עם אנשי סג'רה הערבית. לאחר מספר פרשיות של הרג ערבים על ידי אנשי השומר, ורציחות נקמת דם הלכו אנשי סג'רה וכרתו ברית שלום עם אנשי הכפר סג'רה הסמוך. כתגובה הכריזו אנשי השומר שביתה .

במהלך השביתה הזמינו אנשי סג'רה שומרים אחרים שלא נמנו על אנשי השומר הם הזמינו פועלים מקבוצת "כורי חול" התל אביבית כעבור מספר לילות נורה השומר צבי בורטנובסקי למוות. ברצח נחשדו אנשי השומר, ולאחריו פחדו אנשי סג'רה ומסרו חזרה את השמירה לאגודת השומר.

אנשי האגודה כבשו בדרך זו את השמירה ברוב המושבות בגליל אולם לא הצליחו להתגבר על אנשי זיכרון יעקב ופקידי הברון וידעו להתנגד לאנשי השומר, ועל אנשי פתח תקווה שהעסיקו את השומר האגדי אברהם שפירא. מעניינת הייתה תשובתם של אנשי אם המושבות ששלחו אליהם את התשובה עם אברהם שפירא . פנה שפירא ואמר: "זה שלושים שנה שאני שומר בשדות המושבה מימי לא הרגתי ולא נהרגתי, ומבטחי בקב"ה , ואילו אתם כבר הרגתם למעלה מ-30 ערבים, ויצרתם אצלם שנאה מיותרת שלא תינקו ממנה"

(אברהם שפירא, זיכרונותיו של שומר יהודי, 1953, עמ' 122-120).

בזמן מלחמת העולם השניה הוגלתה מניה וישראל שוחט עם כל נתיני המדינות הזרות במאבק הכוחות עם אנשי המושבות והיישוב הישן הייתה זו נקודת שפל של השומר מפני שרוב השומרים לא היו בעלי אזרחות עות'מאנית והוכרחו לעזוב לגלות והארגון נשאר במצב נחות יחסית ללא מנהיגיו.

יתר על כן, את מקומם של אנשי השומר , תפסו שומרים אחרים שלא נמנו על אנשיו ובתוך כך צעירי המושבות , אנשי פתח תקווה, ואחרים נוצרה תחרות שאיימה לחסל את הגוף שהתבסס על אנשים שרובם נתיני חוץ שמיועדים לגירוש על ידי השלטונות.

על רקע תחרות זו ניתן להבין את המשמעות המלאה של ההתנכליות של אנשי השומר לאנשי מחתרת ניל"י שמנתה כ-30 איש מאנשי המושבות. הם פעלו במחתרת נגד התורכים ומסרו ידיעות חשובות למודיעין הבריטי בצפייה שכבוש הארץ על ידי הבריטים והשחרור מהעול התורכי יקדם את עניין היישוב היהודי בארץ ישראל.

ולמרות ששני הגופים היו נתונים לרדיפה מאשמים אנשי השומר שהלשינו והסגירו את אנשי ניל"י ללא כל נקיפות מצפון. פרשת יוסף לישנסקי http://www.izkor.mod.gov.il/izkor86.asp?t=506011

בשנת 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה, במסגרת גילוי מחתרת ניל"י דרש השלטון התורכי את הסגרתו של יוסף לישנסקי.

"יוסף שהיה מבוקש על-ידי התורכים, הסתתר בהרים מזרחה לזיכרון-יעקב ויצחק הלפרין הביא למקום מחבואו מזון ומים. לאחר שלושה ימים במסתור פגש יוסף בכרכור שלושה מחברי "השומר" שהיו בדרכם צפונה בעגלה . משימתם הייתה העברת מטבעות זהב לרשות ועד "השומר", לאחר ש"הוועד הפוליטי " והמוסד המרכזי של תנועות השמאל באותו זמן חשש להשאירם ברשותו שמא יתגלה מקור הכסף עם מאסרם וחקירתם של אנשי ניל"י. יוסף החליט לצאת ללבנון כדי להסתתר שם והצטרף לנסיעה בעגלה, שחנתה בתל-עדש, שם החליף את בגדיו, והישנים הועלו באש . בהמשך מנוסתו בכיוון צפון נורה בכתפו על-ידי אנשי "השומר" שחששו כי ייפול חי בידי התורכים,ואם ייחקר ויעונה ימסור פרטים על האגודה ואנשיה. הוא נפצע ונמלט,...." ([[יוסף לישנסקי, יזכור]] http://www.izkor.mod.gov.il/izkor86.asp?t=506011 ).

לארגון השומר יש קרדיט בחיסול ארגון ניל"י הוא ראה בו בן תחרות וההתנהגות של אנשיו הייתה מובנית לכל אורך הדרך.

סכום

ללא ארגון השומר לא ניתן היה לדבר בכלל על כבוש העבודה, כבוש השמירה, והשתלטות השמאל הסוציאליסטי על מערכות הכלכלה, הביטחון, ההשכלה, החינוך והתרבות ובכלל על הצביון המשפיע על מדינת ישראל עד עצם היום הזה.

מניה שוחט, ישראל שוחט יצחק בן צבי, רחל ינאית אלכסנדר זייד ואחרים זיהו את הריק השלטוני שהיה קיים בתקופת התורכים, ונצלו את האפשרות להקים כוח חצי צבאי אלים.

באמצעותו נטלו שליטה תחילה על ידי כיבוש הביטחון והשמירה ובהמשך שמירה על שליטת איגודי העובדים. באמצעות המפלגות הסוציאליסטיות הפועל הצעיר ופועלי ציון. הם התנהגו בדרכם זו בדרך דומה לארגוני המאפיה בארצות הברית של שנות השלושים שבשלב מבוים השתלטו על ארגוני העובדים החשובים .

בשנת 1919 קם הגולם על יוצרו. כלומר ארגוני העובדים והעומדים בראשם הצליחו לכפות את שליטתם על ארגון השומר אולם הייתה זו כפיות טובה לשמש שהרי ללא המיליטנטיות של הארגון לא היו ארגוני העובדים מצליחים להגיע לאן שהגיעו. אולם רוחו של השומר, אנשיו ותרבותו חלחלו היטב לארגונים שקמו אחר כך ובכך נדון בפרק הבא.

כבוש ההגמוניה

או - איך בגלל אגו מנופח של עסקנים הוזנחו משאבי העם היהודי והוענקו על מגש של כסף לשמאל

ב1918, הושלם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, ותקופה קצרה אחריו הוחל שלטון המנדט.

לאחר תחילת המנדט בארץ ישראל החלה להתפתח בישוב היהודי מערכת מוסדות הישוב היהודי בארץ-ישראל במקביל למוסדות ההסתדרות הציונית ונקראו מוסדות "כנסת ישראל, שייצגו את הישוב היהודי בארץ.

מוסדות "כנסת ישראל "היו למעשה בבואה די מדויקת של היישוב בארץ ישראל.

איחוד של נבחרי הקהילות, של ה"יישוב הישן, ושל היישוב החדש, מושבות, ערים, נבחרי ציבור

ראשי אגודות מתיישבים וכיו"ב.

לפעילי "תנועות הפועלים" אחדות העבודה והפועל הצעיר לא היה משקל כלשהו במוסדות כנסת ישראל.

הם היו מיעוט מבוטל ביישוב. על לא יותר מכמה עשרות פעילים פוליטים וכמה מאות אוהדים.

הם נחשבו לתנועה אבנגרדיסטית חסרת ערך ראשי היישוב, הרבנים, ראשי הערים, נציגי המושבות

בזו להם מאיר דיזנגוף שהיה ראש עירית תל אביב ונציג תל אביב בכסת ישראל כותב בזכרונותיו כי אנשי תנועת הפועלים אפילו לא ביקשו כל ייצוג בכנסת ישראל .

בין השנים 1918 עד 1920 דומה היה כי חל פיחות ניכר בכוחם של אנשי תנועות הפועלים, "השומר"

איבד את כוחו מול הסדר היחסי שהבטיחה המשטרה הבריטית והותרו חוזי השמירה במושבות בזה אחר זה.

עם אבדן הבסיס הכלכלי, איבדו מיה וישראל שוחט את כוחם הפולטי, ובן גוריון שבכח אישותו השתלט על תנועת הפועלים " מידר את מניה שוחט והרחיקה ממוקדי הכח.

תנועות הפועלים תפקדו כתנועה" חוץ פרלמנטרית" מורחקים ממקורות הכח והשליטה של היישוב

בחירות אפריל 1920

מאחר ו"כנסת ישראל" לא נבחרה בבחירות דמוקרטיות והיתה מורכבת בדיוק כמו שנהוג לבחור ועדי קהילות, כלומר ייצוג לנכבדים עם זכות מילה אחרונה לרבני הערים ולרבנים הראשיים הודיעו הבריטים , האמונים על משטר דמוקרטי כי הם מכריזים על בחירות דמוקרטיות

ל "אסיפת הנבחרים" של הישוב מעין פרלמנט מייצג (מועצה מחוקקת) של הישוב ומתוכו יקבע הגוף המבצע הוא "הועד הלאומי" גוף שהוא למעשה הרשות המבצעת של היישוב השולט בחיי היום יום,

וממלא פונקציות של ממשלה לכל דבר.

בבחירות אלא הוענקה לנשים הזכות לבחור ולהבחר

העובדה שהבחירות דמוקרטיות, זיעזעה לרבים מפרנסי היישוב את האגו, חלקם פחדו שלא ייבחרו,

חלקם לא הבינו את המשחק הפוליטי הדמוקרטי וחלקם התרעמו על כך שלנשים זכות לבחור ולהיבחר.

שבועיים לפני הבחירות רעש היישוב וגעש , ובסופו של דבר הוציאו הרבנים הראשיים פסק הלכה

שהגיש את משאבי העם היהודי על מגש של כסף לתנועות הפועלים פסק ההלכה אמר כי אסור

להשתתף בבחירות מפני השתתפות הנשים.

הבחירות התקימו כמתוכנן , ובהם השתתפו 6800 בוחרים מתוך פוטנציאל של 56000 בעלי

זכות בחירה שרובם לא הגיעו לקלפי בגלל פסק ההלכה.

היחידים שהשתתפותם בבחירות היתה מלאה לחלוטין, מאה אחוזי בוחרים, היו אנשי תנועת הפועלים

זכו בהגמוניה , עם 2 מפלגותיהם "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר".

הגוש הגדול באסיפה המכוננת היה של תנועות הפועלים ובעקבות כך הורכב הועד הלאומי

מאנשיהם .

באפריל 1920 הוקם הועד הלאומי, ממשלת היישוב שבדרך, עם תקציבים ממשלתיים נדיבים,

ממשלה לכל דבר עם שליטה על כל נושאי הפנים סעד, תשתיות, שלטון מוניציפאלי

והעיקר חינוך, ושליטה על אפשרות מתן רישיונות העליה סרטיפיקאטים.

היו עוד גושים נוספים, כמו גוש עדתי שהיה מפוצל לסיעות של: ספרדים, תימנים, הבוכרים, הסתדרות צעירי ישראל, צעירי המזרח ועוד אבל את השליטה בפועל נטלו אנשי תנועת העבודה.

כביטוי לניצחון האלקטוראלי ואולי בכוונה ותוך מחשבה תחילה חגגו אנשי תנועות הפועלים את חגיגות ה1 במאי בתהלוכת ניצחון ברחוב ירושליים ביפו, הערבית תהלוכה שנחשבה בעיני הערבים כהתגרות, ובעקבותיה פרצו פרעות 1920 .

מהלך המאורעות

המאורעות החלו ביפו כשהחלה התהלוכה פתחו הערבים בהתקפה על שכונות יהודיות הגובלות ביפו כמו: נווה צדק, נווה שלום, אבו-כביר,ועוד.

בית העולים ביפו שסימל את העלייה היהודית הותקף על ידי פורעים ערבים

המהומות מתפשטות לעבר כמעט כל המושבות העבריות כמו: פתח תקווה, כפר סבא, מקווה ישראל, עין-חי, חדרה רחובות ועוד.

במהלך המאורעות נרצחו 43 ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר ונפצעו 140.

המאורעות היו העילה להקמת אירגון ההגנה , שהשליטה בו היתה כמובן בידי אנשי תנועות הפועלים, כך זכו הם בתוך תקופה קצרה גם בשליטה בטחונית וגם בשליטה אזרחית ביישוב , וקבעו למעשה את חותמם ביישוב שבאותה תקופה הם היו בו מיעוט מבוטל.

הצעד הבא של אנשי תנועות הפועלים היה פעילות פוליטית ואירגונית מסיבית שתביא לידי ביטוי את ייתרונם הפוליטי, ותבטיח שליטה גם בתום הקדנציה הנוכחית, הם ידעו היטב כי הם עדיין מיעוט מבוטל וכל פעילותם בראשותו של דוד בן גוריון היתה, התבססות, והקמת מוסדות וגופים שיבטיחו את שלטונם והשתלטותם על משאבי העם היהודי, לעתיד לבוא . לעד.

בדצמבר 1920 התכנסה ועידה כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל והוקמה:

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל  ההסתדרות לקחה לחסותה וטיפולה את כל הנושאים העוסקים בפועל:

-איגוד מקצועי להגנת זכויות העובד, שכרו ותנאי עבודתו
- - הקמת לשכות עבודה
- - הבטחת טיפול רפואי על ידי הקמת "קופת חולים כללית"
- - הקמת קרנות פנסיה והבטחת הכנסה למובטלים ונכים
- - הקמת מטבחים ציבוריים
- - ייזום פעולות רווחה ותרבות

ההסתדרות לקחה על עצמה גם את התפקיד להקים וליזום מפעלים, ליצור מקורות תעסוקה וליצור מקומות עבודה למובטלים

מפעלי ההסתדרות

קופת חולים כללית,

"הסנה" חברת ביטוח לפועלים,

"המשביר" – גוף העוסק בשיווק,

"תנובה" – המחלקה לשיווק תוצר חקלאי ששיווקה את התוצרת של הקיבוצים, הקבוצות ומושבי העובדים והקימה מחלבות אזוריות,

"סולל בונה" שעסקה בבניין שיכונים, סלילת כבישים, בתי חולים, בתי חרושת ועוד.

"בנק הפועלים" כגוף הממן את מפעלי הסתדרות .

הוצאת העתון"דבר",

הוצאת ספרים "עם עובד" ואת תיאטרון "האוהל".

השליטה במשאבים הממשלתיים, הקמת ההסתדרות, השליטה בחינוך, באירגון ההגנה.

בתהליך העליה , איפשר לאנשי מפלגות הפועלים לברור את העולים החדשים, הם החלו לאפשר

עליה בעיקר לאנשים שמזוהים עם דרכם הפוליטית, הן בדרך של אי מתן אפשרות עליה לדתיים והן בדרך של העברת בני נוער לקיבוצים לשם חינוך ואינדוקטורינציה .

פרשת דה האן

על דה האן האיש ניתן לקרוא באתר הזה:
http://www.shofarnews.com/site/ARDetile.asp?id=8044&Catogory=2&SubID=6781

דה האן, היה גאון פוליטי,הוא התריע בפני רבה של העדה החרדית, הרב זוננפלד כי הכוונה לאסור להצביע בבחירות 1920 עלולה לגרום בכיה לדורות. הוא הכיר את דרכי פעולתו של השמאל, עוד מזמן חברותו בתנועה ההולנדית, הוביל דה-האן, בין היתר, גם את ההתנגדות לפרויקט 'כבוש העבודה', שבמסגרתו כפו בני ה'עליה השניה' על יתר תושבי הארץ היהודים שלא להעסיק פועלים ערבים בעבודות החקלאות. ''כבוש העבודה'' אמר דה-האן, ''היא מלת קסם המכסה על גזילת פרנסה מאוכלוסיה שלמה''.

אולם האיסור להצביע היה מוחלט וקולו היה כקול קורא במדבר.

ראשי העדה החרדית קלטו די מהר את טעותם כשאסרו על

הציבור להצביע בבחירות , והרב זוננפלד בירושיים נתן את בירכתו לדה האן לפעול פעולה פוליטית כדי לצמצם את השפעתם של אנשי השמאל ולהביא את

כוחו המספרי של הרוב שומר התורה והמצוות לידי ביטוי פוליטי.

דה האן התחיל לפעול בשני מישורים.

המישור הראשון היה מול הערבים, הוא טען כי דרך הפעולה של השמאל

כפי שהתבטאה בתהלוכת האחד במאי 1920 תהיה להקצין את היחסים בין היהודים והערבים, ולהביא את המצב לרתיחה בטחונית שתאפשר לאנשי

השמאל להגביר את השפעתם ולהקים כח צבאי שיגביר את כוחם. .

בשנת 1924 יזם דה-האן פגישה בין הרב יוסף חיים זוננפלד לבין האמיר פייסל והמלך עבדאלה. דה-האן האמין כי על רקע אחדות דעות בנושאים הדתיים, ניתן לפתור את הקונפליקט עם הערבים שאותו, לדבריו, העמיקה ההנהגה הציונית. לאחר שהותר נדרו של הרב זוננפלד שלא לצאת מארץ ישראל, הגיעו הרב זוננפלד ודה-האן, יחד עם הרב ראובן שלמה יונגרייז, הרב משה לייב ברנשטיין והרב אברהם חיים נאה לירדן והתקבלו בכבוד רב בארמון המלוכה. בפגישה זו אמר פייסל, שיצג את התנועה הערבית הבינלאומית ובכלל זאת גם את הפלסטינאים, כי ''הערבים מכירים בזכויותיהם ההסטוריות של היהודים על ארץ ישראל''. ''עם זאת'', הוסיף פייסל, ''אנו חוששים מהציונים אשר מביאים הנה את תרבות הכפירה. אנו מסכימים לשאת ולתת על הקמת מדינה בארץ ישראל והשלטון בה, רק אתכם, היהודים החרדים, משום שאתכם אנו מכירים ועליכם אנו סומכים שלא תהרסו את יסודות החנוך והצניעות של בנינו ובנותינו''. בסיום המפגש העניק פייסל לרב זוננפלד את תואר הכבוד הגבוה ביותר במדינות ערב ואילו דה-האן נתכבד בלבישת כפיה מוזהבת, שמסמלת גם היא את אחד האותות המכובדים ביותר בקרב הערבים.
הישג נוסף שעמו חזרה המשלחת הוא היתר תקדימי של המלך חוסיין, לפיו יבוטל החוק האוסר על יהודים להתגורר בעבר הירדן ואילו הם יוכלו להתישב במדינה ''בתנאי שהציונים לא יצלחו במזימתם להביא לכאן את 'תרבות הכפירה' ''.

המישור השני בו פעל דה האן היה מול הבריטים, הוא היה אדם מהפנט עם קסם אישי כובש והצליח לשכנע את איל התקשורת הבריטי הלורד נורדקליף בנכונות עמדותיו.

הוא צייר לפניו את התמונה שבה הפקיעו מהיהדות החרדית את זכותה להוות גורם משפיע ככל האחרות ובסיועו של ד''ר חיים ויצמן אוישו כל המשרות בועד, באנשי ארגוני השמאל. דה-האן הבין כי כל הכספים שהעבירו הבריטים לועד הלאומי כדי לשקם את נזקי המלחמה, מופנים כעת על מנת ליסד את שלטונם של אנשי השמאל בארץ, אשר בקשו לבנות לעם היהודי בית מנוכר המנותק לחלוטין ממסורת ישראל.

בסיועו של הלורד נורתקליף, נפגש דה האן עם שר המושבות הבריטי, וסוכם ביניהם כי יפגשו לפגישת עבודה בנובמבר 1924 בלונדון.

פעולותיו של דה האן היו רציניות ויעילות, הם הפחידו את אנשי השמאל, בתחילה נלחמו נגדו

בדרכם על ידי השחרת שמו בתקשורת, והצגתו כהומוסקסואל

. 'הארץ' כתב על משלחת העדה החרדית למלך פייסל : ''בוגדים ופרובוקטורים השמים את מסוה האורתודוקסיה על פניהם למען הכות את עמם בלשון'' ואילו בכתב העת 'עונג שבת' ההסתה לא הותירה מקום לדמיון: ''אכן מטורף האיש ומנוול בלי קץ ואין רוגם בו אבן ואין מוחצו בעץ''..

ימים ספורים לאחר הפרסומים קבל דה-האן מכתב החתום בידי 'היד השחורה': ''הנני מודיע לך שאם לא תעזוב את ארצנו לפני ה-24 לחדש זה, יירו בך כמו בכלב שוטה''. אז עוד התיחס דה-האן לאיומים הללו בציניות. את הפגישות שנהג לערוך באותה העת נהג להתנות בכך ש''לא ארצח לפני כן''. מה שלא ידע דה-האן הוא ש'היד השחורה', היתה בעצם יד רשמית מאד שהיתה חלק מה'ההגנה'. מספר ימים לפני הרצח הגיע אברהם תהומי, מראשי הארגון, לבית הכנסת 'שערי צדק' ברחוב יפו שבו נהג דה-האן להתפלל ודרש ממנו לעזוב את הארץ לאלתר.
תהומי ואברהם גיורא, גם הוא ממפקדי ההגנה הבכירים בירושלים, חזרו לאותו בית הכנסת חמשה ימים לאחר האזהרה. כאשר יצא דה-האן מהתפילה ניגש אליו צעיר ושאל ''מה השעה''? דה-האן טרם הספיק להשיב ואת גופו פילחו שלשה כדורי אקדח. הוא נפטר במקום בארוע שהקדים בכ- 70 שנה את מה שנחשב לרצח הפוליטי הראשון בישראל-'רצח רבין'. הרצח נעשה באופן דומה ועל רקע דומה של נסיונות גישור עם הערבים למען עתיד היהודים בארץ ישראל.
דה-האן נקבר בהלויה המונית ב'הר הזיתים' בטקס אשר נחרט היטב בתודעת הצבור החרדי. מרבית העתונים העבריים התעלמו מן הרצח ואחדים מהם גם הצדיקוהו ברמז. יוצא דופן ביחסו לרצח הנפשע היה איש תנועת העבודה, משה בלינסון, שגינה את הרצח גם הוא, רק בשל הנזק שהוא עשוי להביא למפלגה: ''דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע''.
במהלך השנים חזר לכותרות ספורו של דה-האן כאשר תהומי רמז שיצחק בן צבי, שהיה באותה העת מראשי הממסד הציוני וההסתדרותי בירושלים, הוא שנתן את הוראת הרצח. מאוחר יותר טענו אחרים שגם בן גוריון היה שותף להחלטה.
בהולנד, מולדתו, ממשיך דה-האן להחשב כאחד מגדולי הסופרים שידעה המדינה. ספריו ושיריו מודפסים ונקראים גם היום בידי רבים. גם בארץ עולה שמו מעת לעת, אולם לרוב לא בהקשר של יוזמות לסיום הקונפליקט היהודי-ערבי. בחדש האחרון, למשל, זכה במקום הראשון בפסטיבל קולנוע של המכללות הסרט 'הקדוש דה – האן' שהביא את ספורו.

(מתוך האתר ( http://www.shofarnews.com/site/ARDetile.asp?id=8044&Catogory=2&SubID=6781

רצח דה האן סתם את הגולל על נסיונות הצבור היהודי הדתי בארץ ישראל להביא את כוחם לידי ביטוי

ומאותה עת, המשיך השמאל במהלכי ההשתלטות, והשלים אותם ב1929 עת הוקמה הסוכנות היהודית

שהוותה הממשלה הרשמית של היישוב שבדרך ובשליטת השמאל.

יש להפנים וללמוד על דרכי השמאל שפעולותיו בראשית שנות ה20 משפיעות על הגורל היהודי עד עצם היום הזה, ושלטונו במרכזי הכח, משפט, תקשורת ,חינוך וכלכלה בנויה על נדבכים שנבנו בשנת

1905 עת הגיעו לכאן ראשוני הקבוצה הכוחנית הזו והחלו במסע ההשתלטות על משאבי העם היהודי