ביטחון

היתה זו בת יוחנן כהן גדול שהציתה את האש והפיחה כוחות חיים באחיה המכבים. ביום נישואיה לא יכלה לשאת את החרפה המתירה ליווני לחלל את האינטימיות המשפחתית, וזעקה לאחיה: "אתם חמישה יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, שימו ביטחונכם על המקום, כי אין מעצור לה' מלהושיע ופתחה פיה בבכיה ואמרה: ריבונו של עולם! אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום את נקמתנו.באותה שעה נתקנאו אחיה, נטלו עצה זה מזה, ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה..." (אוצר המדרשים עמ' 190 ).

אישה נוספת שהפיחה חיים במרד מצאנו ב"מעשה יהודית" (המובא בגרסאות שונות) אליפורני מלך יוון שכבש מדינות החריב ושרף, שם פעמיו לכיוון ירושלים, עם אלפי בעלי חרב חיצים ופילים. מיד ניתק את העיר ממקורות המים, וכך תכנן להמית את יושביה ללא קרב. הגברים שמחוץ לעיר התחבאו במערות, והחלו להישמע בתוך ירושלים קולות שקראו להיכנע מרצון למלך יוון. אמנם הרבו בתפילה ובתחנונים, "ויבכו בכי גדול בתוך ההיכל ויזעקו אל ה'..." אך למעשה השתלט הייאוש. בשלב זה מתערבת יהודית אלמנה עשירה ויפה "ויראת ה' מאד". היא פונה אל הכוהנים ואומרת:" לא זו הדרך לקבל חסד המקום...האפס חסדו כי שמתם גבול לרחמיו?..." לאחר הכנה ותפילה היא ירדה אל מחנה האויב כמרגלת החוצה את הקווים, השקתה את אליפורני יין וחלב וכשנרדם כרתה את ראשו שמה בסלה וחזרה לירושלים. את הראש תלו על החומה "וכל מחנה אליפורני נסו מפני הפחד, וישראל ירדו מן ההרים רדפו...וניצחו..."

ביטחונה העצמי של יהודית הניב תושיה ויצירתיות, היא ידעה להפיח עוז וגבורה, וליצור מציאות חדשה.

לכן נשים חייבות בנר חנוכה למרות שהן פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, כפי שנאמר בגמרא: "שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג א רש"י, ש"ע א"ח תרע, ב)

מדוע היו הגברים זקוקים ליהודית? הרי גדולה היתה אמונתם, שכן קודם לכן התקהלו במקדש בלב שבור ושפכו שיחתם לפני בורא עולם? ודאי שהיו בעלי אמונה, אך היה חסר להם ביטחון. בטחון ואמונה אינם זהים.

לכולנו אמונה המקיפה את חיינו. ללא אמונה בסיסית לא נתחתן, לא נלד ילדים, לא נעשה דבר. אך אמונה היא כללית ומרחפת. לעומתה הביטחון הנובע מהאמונה, כובש את כל המערכת הפנימית. זוהי וודאות מוחלטת מוחשית, מהראש עד לרגלים, לא בעתיד הרחוק המפשט, אלא בכאן ובעכשיו. מי שיש לו ביטחון מתמודד עם המציאות בשטח. אבל, תלוי במה בוטחים. הבוטח במה שיש לו מגביל את עצמו. עולמו יהיה סגור בטבעת חנק של גורמי העולם הזה. מי שבוטח בכספו, בעוצמתו, במשפחתו, הקב"ה משאיר אותו בידי מי שבטח בו. רק הבוטח באין סוף באמת, פורצים לו המעיינות הפנימיים, שערים נפתחים, רעיונות זורמים ומצבים משתנים. תלוי במה בוטחים. (חובות הלבבות, שער הביטחון)

לאישה החיבור בין עולם אמוני, למציאות בשטח טבעי לגמרי. אמונתה מעשית בחייה היום יומיים. אמונה פשוטה תמימה וטבעית. אצל האיש השכל הקר, הנצרך לעיתים, הופך לחיץ בין הראש ללב, בין אידאלים לחיים. הוא יחשב חשבונות על חשבון ההתלהבות הפשוטה, ולכן בכוחה להלהיב אותו.( כמובן שלעיתים יחליפו תפקידים). ובכל זאת, גם כאשר היא מניעה אותו קדימה, את הקרבות יבצעו הגברים. כי "איש דרכו לכבוש".

גם אסתר פעלה ישועה, אך הביטחון שלה היה פסיבי "כאשר אבדתי אבדתי",מרדכי עורר בה כוחות.יש בטחון פעיל אקטיבי (מידת הנצח) ויש בטחון סביל, פסיבי (מידת ההוד). שני סוגי בטחון אלו דרושים כמו שני רגליים הזקוקים זה לזה לשם הליכה יציבה. מי שחייב ללא הרף להיות בפעולה לעיתים מעיד על חולשה בביטחון. לעיתים אי עשיה, המתנה ואורך רוח מעידים על המון ביטחון פסיבי, הנדרש לעבור את הגלות הארוכה. ודאות שמתקדמים, ממשיכים אל היעד גם אם כרגע אין אור בקצה המנהרה. הכוח לשגרה שוחקת ללא תגמול מידי, הכוח למשוך באפלה, נובע מביטחון פסיבי.

בנס פורים עמדו במסירות נפש שנה שלמה ממשלוח האגרות עד לזמן ביצוע "הפתרון הסופי". עמדו בתפילה, תחנונים, תורה ותשובה, וארע נס. כי בגלות אנחנו פסיביים יותר, ונדרשים לפחות אקטיביות.

נס חנוכה התרחש בארץ ישראל. פה נדרש מאיתנו הביטחון המעשי. ביטחון בדרגה גבוהה יותר. פה הולכים מחיל אל חיל. פה לא מספיק לזעוק אל ה' לשוב בתשובה ולהאמין, פה נדרש לעשות! מתוך הזדהות מלאה עם היעד, כשהאמונה פועלת עשיה כדי לנצח לא פחות! בלי הצצה לצדדים, כשהכל לקראת המטרה, לשם שמים! אז באים הרעיונות מאי שם, מהאין סוף המקיף אותנו, תשובות ופתרונות. אז תושיה מציפה אותנו פולחת את התודעה ונושאת אותנו למחוזות שרק אלוקים חיים יכול היה לכוון לשם.

ואחר כך מביטים לאחור בפליאה, מתוך הלל והודאה איך עשינו את זה באותם ימים. לא היינו אנחנו המוכרים והרגילים. משהו ענק התרחב לנו בפנים, הביטחון, מסירות הנפש. אנחנו נתנו את הבלי גבול וקבלנו מלמעלה - בלי גבול. וכל שנותר מידי שנה בחג החנוכה, הוא להפנים את הביטחון הפעיל הזה, את מידת הנצח. ושוב ושוב, ולהודות "על התשועות ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".