שבועיים עברו מאז שבעקבות נצחונו בפריימריס בליכוד החליט בנימין נתניהו לחסל את פייגלין ואת תנועת מנהיגות יהודית. היום, לאחר מסיבת העיתונאים של פייגלין ולקראת ישיבת המרכז בה יעלה להצבעה התיקון שהציע נתניהו, אציע מבט מסכם על המערכה, שלדעתי הסתיימה בניקוד 3.5:0 לטובת פייגלין. על שלושת (וחצי) הנקודות של פייגלין ומנהיגות יהודית בשבועות האחרונים:
הניצחון הראשון שלנו הוא בכך ש"מנהיגות יהודית" נשארה בליכוד. תקוות יריבינו הפוליטיים והאידיאולוגיים לכך שיצליחו לסלק אותנו מהמפלגה או שנעזוב אותה בעצמנו, נכזבו. אנו נשארים במפלגה וניטול חלק בבחירות לרשימת הליכוד, בתומכנו בחברי הכנסת שהצביעו נגד ההתנתקות, אלה אשר נשארו נאמנים לאידיאלים של המפלגה ושל ארץ ישראל. בעזרת הא/ל ובעזרתנו הם יקבלו ייצוג נכבד ברשימת הליכוד לכנסת, ובפרט אנו מקווים כי מיכאל פואה , איש "מנהיגות" יימנה עליהם.
כמו כן תשמש "מנהיגות יהודית" ערובה לכך שהנבחרים לכנסת מטעם הליכוד יישארו נאמנים לא"י. זהו מבחן שגם הליכוד וגם "מנהיגות יהודית" כבר עמדו בו בהצלחה. כיום לא ניתן לטעון עוד שאנו נטע זר בליכוד. בכך נאלץ להודות לבסוף גם ביבי, באמרו באופן מפורש שהתיקון שלו אינו מכוון כנגד פייגלין ואנשיו.
הניצחון השני הוא בכך שמשה פייגלין לא רק ישאר בליכוד אלא ישאר גם בעל זכות להיבחר לתפקיד יו"ר התנועה. חוד המהלך המניפולטיבי של בנימין נתניהו נגד' פייגלין היה חסימת דרכו של פייגלין להנהגה בליכוד לאחר הישגיו בבחירות לפריימריס. כמו כן, כלל המהלך נסיון לדמוניזציה אישית של משה פייגלין. המטרה הייתה להציב אותו, כפעיל ציבור, מחוץ לגבולות החוק והליכוד. קמפיין הכפשה זה נוהל בשנתים האחרונות על ידי לימור לבנת. מנהיגי המהלך האנטי-פייגליני בליכוד ניסו בעזרת הסמכות והכוח של היו"ר הנבחר להביא להשתקת ההגנה על פייגלין מצד חברים מרכזיים ומשפיעים בליכוד. הם הצליחו בכך חלקית- ראינו שורת אנשים שנשבעו לנו אמונים אשר נפלו במלכודת והצטרפו לקמפיין ההכפשה, ואולי מוטב כך- גלינו בזמן את אופיים האמיתי. אך מן הצד השני ראינו את גבורתם והגינותם של אלה מחברי המרכז ומנהיגי התנועה אשר עמדו לצד הצדק והגנו עלינו גם בזמנים הקשים. חלקם אינם מסכימים עם "מנהיגות יהודית" בסוגיות אידיאולוגיות שונות והם מנהלים עמנו ויכוחים לעיתים קרובות - אך זהו דיון פנימי של חברי ליכוד והוא מעיד באופן הטוב ביותר על כך שמנהיגות יהודית היא עתה חלק בלתי נפרד מהליכוד, ופייגלין הוא אחד האידיאולוגים, ובדיעבד גם המנהיגים המרכזיים של התנועה.
ושלישית: במאבק זה, שהיה קשה יותר מהמאבק נגד שרון דווקא מכיוון שמדובר הפעם באנשים הקרובים לנו יותר אידיאולוגית, הפגינה מנהיגות יהודית את בשלותה כתנועה פוליטית, והראתה שהאינטרסים של מפלגת הליכוד ושל האידיאולוגיה חשובים לנו יותר מאשר אמביציות אישיות. פייגלין הוריד את מועמדתו ואיפשר לנתניהו לרדת מעץ האשוח המקושט שעליו טיפס. כאן הוכיח פייגלין את כישלון הטיעון העיקרי נגדו - טיעון הקיצוניות הפוליטית. היכולת לוותר על האמביציות האישיות שלו למען המטרות ארוכות הטווח של תנועתו היא בהחלט הוכחה לבגרותו ויושרו הפוליטיים.
ולבסוף, מה שקראתי לו "חצי הניצחון": אין זה סוד שמשה פייגלין הציג את מועמדותו לכנסת תחת לחץ חברי מנהיגות יהודית. סביב הנושא התנהלו ויכוחים בינו לבין אנשיו. בדיעבד אנו רואים כי פייגלין הוא שצדק. היעדרותו ממירוץ ההתמודדות לכנסת תעניק ל"מנהיגות יהודית" משאבים להתרכז במטרות ראשיות ובכיוונים ארכי טווח, וכמו כן תביא להקטנת החיכוך עם המועמדים האחרים, והכנת הקרקע לשיתוף פעולה מוצלח עימם בהמשך.
אני סבור כי מהמאבק הזה יצאו גם "מנהיגות יהודית" וגם משה פייגלין מחוזקים יותר ובשלים יותר. דרך ארוכה לפנינו אל המטרה, ולא תמיד היא חלקה- יש שמתחזים הכישלונות לניצחונות פומפוזיים ולעיתים - דווקא מה שנדמה ככישלון הוא הוא הניצחון האמיתי.
