הדיבוק הפמיניסטי והשרדות עם ישראל

על הקשר בין התנועה הפמיניסטית בישראל לבין סירוס רוחו של העם

מאמר העמדה משפחה, חינוך, בטחון, בג"צ מתייחס לצורך לבנות מחדש את המשפחה המסורתית ומזהה את הקשר בין ערכי משפחה לכל שאר הערכים הלאומיים. ואולם מעטים מודעים לקשר האידיאולוגי והפוליטי הישיר בין מי שמפרקים בימינו את מוסד המשפחה בארץ לבין מי שמבקשים להחליש את עם ישראל במאבקו על קיומו.

כידוע, במסורת היהודית, מסורת התנ"ך, המשפחה בראשות הבעל/אב והרעייה/אם היא אבן היסוד של החברה. הגברים חוברים יחדיו בכדי ליצור את מוסדות החברה, את צבאה ואת ממשלתה. מקרבם יוצאת ההנהגה, מתוכם מתמנים השופטים, כוהני הדת, ושרי הרבבות, האלפים והמאות. הנשים מתחברות אל מבנה הכוח הגברי דרך התא המשפחתי, ובאמצעות דבק האהבה. אשה צריכה להינשא לאיש, והוא זה שאמור לדאוג לרווחתה מנקודה זו ואילך. אין איפוא מקום למנהיגות נשים ולארגוני נשים, ואין שום צורך בסיוע ישיר של המדינה לציבור הנשים, כי אין בכלל ציבורים נפרדים של נשים וגברים, מבחינה כלכלית ולאומית: כולם אמורים להיות מאוגדים במשפחות דו-הוריות, וליצור יחדיו עם אחד. אשה לא נשואה, בתפיסה היהודית, היא אשה שצריך למצוא לה בעל. מושגים כמו "העוני הנשי" שהפמינסטיות מדברות עליהם זרים לתפיסה התנ"כיסטית-שמרנית – אלא אם מדובר באלמנה. אלמנה נטולת רכוש היא אשה שנתפסת כענייה בעל כורחה, ועל כן מצווה הדת לעזור לה.

"ויאמר האדם: 'זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת'. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב').

האקט המיני הופך את הגבר והאשה לבשר אחד: הוא החיבור הפיזי שדרכו זורמת האהבה הרוחנית. אבל האהבה אינה קיימת בכלל בלקסיקון הפמיניסטי. יחסי גבר ואשה, מבחינת הפמיניסטיות, הם יחסים המבוססים על שליטה בלבד, וגם המין הוא בעיקר ביטוי לשליטת הגבר באשה: מבחינתן יש בסקס תאווה פורנוגרפית, יש בו סיפוק של יצר, אבל אין בו תשוקה אמיתית ואין בו אהבה. אם תחשבו על זה, בתפיסה הפמיניסטית אין למעשה הבדל של ממש בין יחסי מין רגילים לבין יחסים סאדו-מזוכיסטיים. אקט החיזור הוא אקט של השתלטות. סרנדה מתחת לחלון הוא הטרדה מוסיקלית. נגיעה "מקרית" של פלירטוט הדדי היא מעשה מגונה. תשמיש המיטה (או כפי שהארכי-פמיניסטית אורית קמיר מכנה זאת, "חדירה לגופו של אדם אחר") הוא אונס אם לא הוכח אחרת.

כמו כל הטעייה אפקטיבית, גם זו מבוססת על גרעין של אמת: האקט המיני הוא אכן אקט שחוגג את הכוח הגברי. הגבר משתמש בכוחו הפיזי, כמו גם בכוחות השארם, הכריזמה והשיכנוע שלו – לכל אורך החיזור, מהרגע שבו מבטו פוגש את מבטה של האשה. ככל שהוא חזק יותר וקשה יותר, ככל שהוא גבוה ואיתן יותר, ככל שהוא מפעיל את שריריו ומזיע יותר (המחקרים לגבי האפקט המעורר של הכימיקלים בזיעת הגבר על האשה ידועים) – כך מתעצמת, בדרך כלל, תשוקתה של האשה אליו (וכמובן שיש גם סוגים אחרים של כוח גברי שנשים מעידות כי הן נמשכות אליהם, כמו כריזמה, חוש הומור, וכישרונות בתחומים מגוונים). בניגוד למה שהפמיניסטיות נותנות לנו להבין, החגיגה הזו היא חגיגה הדדית לחלוטין: הפמיניסטיות מדברות על הפאלוס הגברי כתחליף לכלי נשק, על המין כביטוי ליצר הכיבוש, הדיכוי והשלטון הגברי – אבל מתעלמות לחלוטין מכך שהנשים נמשכות ועורגות בדיוק אל הכוח הגברי הזה, שהן דורשות ומעודדות במיניותן בדיוק את אותם האלמנטים השליליים כביכול.

ניתן היה ללעוג ביתר אפקטיביות למאצ'ואיזם של הצנחן שחושב שהמדים והכנפיים שלו יביאו לו נשים, אילמלי כנפי צנחנים אכן פעלו כקסם על ציבור הנשים. ניתן היה לשכנע את הגברים שנשים מחפשות זכרים "רגישים", לא אמביציוזיים, לא טריטוריאליים, לא אגרסיביים, אילמלי המציאות הוכיחה את ההיפך: ככל שיש לך יותר כסף, אתה יותר מושך בעיני המין השני. גבר שמאבד את מקום עבודתו מגלה לעתים קרובות שגם אשתו מאבדת בו עניין. אנחנו יודעים, כולנו, שמצפים מאיתנו לדברים מסויימים, וכי המציאות הזו לא השתנתה כלל, גם אחרי שנות דור של הטפה פמיניסטית בישראל, ודורותיים בארה"ב. גברים נדרשים להפגין כוח, כישרון ויכולת ביצוע בתחומים שונים בכדי להיות מושכים. נשים נדרשות בעיקר להיראות טוב ולהקרין משהו הקרוי "נשיות", שאנו מתקשים בדרך כלל להגדירו, ושהינו פחות מדיד, לכאורה, מהנטיות והיכולות הגבריות. ייתכן גם שקשה יותר להגדיר את הנשיות מהסיבה הפשוטה שבניגוד לגבריות, היא לא הפכה לקריקטורה בעידן הפמיניסטי.

קשה להיות גבר, אבל מבלבל להיות אשה: כמו כל יצור חי, האשה שואפת לכוח ולשליטה על סביבתה, אבל בו זמנית היא נמשכת אל יצור אחר – הגבר – ומחפשת בו דווקא את תכונות הכוח, האגרסיביות והשליטה שמטבע הדברים יבואו על חשבון כוחה-היא אם תחלוק עמו את חייה. התורה היהודית הכירה בסתירה הזו בספר בראשית, במקום בו מעניש אלוהים את חווה:

"אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך; בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג').

זה נשמע רע, וזה אכן קצת לא נעים: האשה נמשכת אל מי שמושל בה. היא רוצה שהוא יגיח מהאפילה, ויאחז בה בידיו החסונות, היא חוגגת את כוחו, מתענגת בדומיננטיות ובאגרסיביות שלו, היא נמשכת אל המסוכנות שלו: " dangerous looking " נחשב למחמאה לגבר – לפחות בקרב נשים אמריקאיות, העסוקות פחות מהישראליות בניסיונות לשלוט במיניותן הטבעית ולהטעות את הגברים. אחרי נפילת מגדלי התאומים נתנו כלי תקשורת אמריקאיים ביטוי לתופעה חברתית חדשה: נשים אמריקאיות דיווחו כי הן חשות משיכה מינית אל אוסמה בן-לאדן. נדמה איפוא שהמשיכה הנשית אל הגבר המנצח, החזק והאלים עשויה להיות עיוורת למדי, ולחצות גם קווים של נאמנות שבטית ולאומית.

האשה רוצה, אם כן, שהגבר ישלוט בה ומצד שני, אם אינה טיפוס כנוע במיוחד, היא רוצה גם לשלוט בו. איך זה מסתדר? ובכן, זה לא מסתדר כל כך. זו פשוט סתירה המובנית בנפשה של האשה, ומן הסתם יש לאשה את הכלים להתמודד עמה. ואולי הסתירה המובנית הזו בהווייה הנשית היא אחת הסיבות לצחקוק הנשי המוכר לנו מקליפים מסויימים של ארוסמית' ומהחיים בכלל – הצחקוק שנשים מסויימות מחליפות ביניהן לפעמים, והאומר, לכאורה – "החיים מצחיקים, ואנחנו מצחיקות במיוחד, אבל מה אכפת לנו".

אני שומע ביקורת מגברים ונשים, החושבים שאני מרחיק מעלי את הנשים כאשר אני מדבר עליהן ואליהן בצורה שעלולה להישמע כמזלזלת או נוזפת. יש בזה משהו, כמובן, אבל אני סבור שבמידה רבה, גם ההיפך נכון: מה שמהווה לכאורה "התקפה" על הנשים פונה אל אותם אזורים סמויים בנפש הנשית שמחפשים דווקא את הגבר הנחוש, האגרסיבי והתקיף, אולי אף המסוכן. נשים, כמו גברים, לא אוהבות שמותחים עליהן ביקורת ונוזפים בהן אבל ברבדים העמוקים יותר, הבגידה הנוראה ביותר שגבר יכול לבגוד באשה היא להיות חלש. בהכללה, נשים תופסות חולשה של בן הזוג שלהן כפגיעה אישית אנושה. הן מגיבות עליה בבוז ולעתים קרובות אף ממהרות לנקום את נקמתן בגבר ה"בוגד". יש בכך הגיון ביולוגי ואבולציוני ברור: בן זוג חלש לא יוכל לכלכל כראוי את רעייתו וצאצאיו, ולא יוכל להגן עליהם מפני תוקף זר. הוא מפקיר את האשה, הוא בוגד בתפקידו כלפיה וראוי איפוא לבוז מצידה. לכן אני ממליץ לגברים לא לחשוש, ולומר לנשים את אשר על ליבם, בכל הנוגע לעוולות הפמיניזם.

הפמיניזם של העשורים האחרונים בנוי על הצגה שקרית של נפש האשה והוא מתכחש למשיכה הנשית הטבעית, להתחברות הנשית הטבעית, אל הכוח הגברי, החיצוני לה. ההתייחסות הנשית לכוח מוצגת כאילו היתה זהה לזו של הגברים. אם כבר מכירים בשוני בין גישות המינים לכוח, מסבירים אותו באלפי דורות של לחץ חברתי, ואז דורשים מספר לא מוגבל של דורות של אפליה מתקנת ולחץ נגדי בכדי לבטלו. התפקיד הנשי ביין-יאנג הזוגי נמחק כליל בתורה הפמיניסטית, ושני המינים הופכים למעשה לתת-קבוצות של המין הגברי. כך נוצרת מראית עין של אפלייה בין הקבוצות ושל קיפוח מתמשך ושיטתי, גם אם האפלייה והקיפוח האלה כלל אינם קיימים, ומעולם לא התקיימו.

כמו במישור הפרטי, כך גם במישור הפוליטי, הצבאי והלאומי, הטיעונים הפמיניסטיים נגד אגרסיביות גברית יכלו לשאת יותר משקל אילמלי הכילו סתירות עצמיות בוטות. ברור, למשל, לכל משקיף כי אם משווים בין מידת האגרסיביות השבטית המוחצנת של הגבר הערבי והגבר היהודי-ישראלי, שיעור האגרסיביות אצל הערבים גבוה בהרבה. בקרב הערבים, כולל חלקים מהחברה הערבית-ישראלית, מתקיימים אירועים של אלימות קבוצתית טריטוריאלית וספונטנית, כמו לינצ'ים (רמאללה, שפרעם) והתפרעויות אחרות. יהודי שיבצע פיגוע ביישוב ערבי, ואפילו יהודי שיבנה בית בכפר ערבי ויבוא להתגורר בו, יודע שיותקף פיזית, ובמהרה, על ידי השבאב המקומי. לעומת זאת, כאשר נהג אוטובוס ערבי ביצע פיגוע דריסה מזוויע נגד קבוצה של חיילים וחיילות בצומת אזור, איש מהגברים היהודיים שנכחו במקום לא העז לגעת בו לרעה, למרות שהיה לכוד מאחורי השמשה הקדמית. אורי דיוויס, איש שמודה כי הוא מקבל שכר חודשי מארגון הפתח' ואשר מסרב לגנות פיגועים נגד ילדים יהודיים, מתגורר כבר שנים ארוכות בישוב קציר, בוואדי ערה, ומסייע לתנועה האיסלמית במאמציה לבלום את ייהוד האזור – ואיש מהיהודים בקציר אינו נוגע בו או בביתו לרעה. לא רק האלימות הגברית כלפי אויבים ופולשים – גם האלימות בסכסוכים פנים-משפחתיים וחמולתיים, כולל "רציחות כבוד", נהוגה יותר בקרב הציבור הערבי מאשר אצל היהודים.

אפשר היה לצפות, איפוא, שדווקא מנהיגות הנשים היהודיות יעמדו בראש המחנה הדורש לנהוג בתקיפות כלפי ערביי ישראל והפלשתינים. לכאורה, יש לפמיניסטיות הרבה מה לשנוא בקרב החברה הערבית הדתית והפטריארכלית, האלימה והטריטוריאלית. אבל המצב במציאות הוא הפוך: ככל שהאלימות במגזר הפלשתיני והערבי-ישראלי הפכה בוטה יותר, כך גדלה האהדה שמקרינות כלפיהם הנשים המתיימרות להנהיג את ציבור הנשים בישראל. בקציר, למשל, תגובתה של קבוצת נשים פמיניסטיות למאורעות אוקטובר 2000, שכללו שבוע של התפרעויות אלימות קשות ביותר של גברים ערבים בוואדי ערה, היתה הקמתו של בית ספר יסודי יהודי-ערבי בכפר קרע ("גשר מעל הוואדי"), ושיגור בניהן ובנותיהן ללימודים משותפים עם השכנים הערבים. כאשר שאלתי אחת מהנשים הללו אם אין בה חשש לשלוח את בתה לכפר ערבי שיש בו, מן הסתם, גם פנאטים ותומכי טרור, היא ענתה שהיא חוששת יותר מכך שבתה תתחתן עם גבר ישראלי אלים. ובמילים אחרות: "אתה האויב, לא הערבים".

המסקנה שאני מגיע אליה היא שצריך לקרוא חלק מאמירותיהן של נשים ברמה הפרטית – ושל פמיניסטיות ברמות החברתיות ופוליטיות – בצורה המזכירה את ההתייחסות לרבדי השטח ורבדי העומק בבלשנות החומסקיאנית: כמו שאשה שאומרת "די" למחזרה מתכוונת לפעמים ל"מממ... תמשיך ככה ותגיע רחוק", כאשר הפמיניסטיות תוקפות את הגברים הישראליים על שום "האלימות" שלהם, כביכול, הן בעצם תוקפות אותם – ברובד העומק – דווקא בשל רפיסותם. כאשר הן דורשות ליטול את נשקם של המאבטחים היהודיים שמגינים עליהן בעת שהן עורכות סיבובי שופינג בקניונים (בגלל שאיזה מחקר מופרך שהומצא ע"י קבוצת "חוקרות" פמיניסטיות משועממות "הוכיח" שנשקו האישי של המאבטח הישראלי מהווה איום נורא על אשתו), כאשר הן נצמדות לחיילי צה"ל במחסומים ומציקות להם בעת מילוי תפקידם במסגרת פעילות "מחסום ווטש" המתועב, כאשר הן מתאהבות ומשתפות פעולה עם מנהיגי כנופיות של ביריונים-רוצחים כמו זכריה זביידי – הן בעצם אומרות לנו, הגברים הישראליים, באופן קולקטיבי ובלתי מודע, שאנחנו לא מספיק חזקים ותקיפים, לא אלימים ולא מסוכנים די הצורך, וכי במצב העניינים הזה, הן מעדיפות את "בני דודינו".

התנועה הפמיניסטית בישראל הפכה, איפוא, לתנועה חתרנית פר אקסלנס, לגיס חמישי. היא מזהה את מוקדי הכוח בחברה היהודית ותוקפת אותם בברוטליות. היא מתחילה מהיסוד – מהגבריות עצמה – וממשיכה הלאה, אל חימושם של הגברים ואל פעילות הביטחון השוטף של הצבא. היא יורקת יריקה מתמשכת ופומבית בפניהם של הגברים היהודיים ומערערת על כל מרכיבי חוסנה וזהותה של החברה הציונית. והיא תמשיך לעשות את הדברים האלה עד שהגברים יחליטו לשים לכך סוף. מצד שני, אין שום צורך באכזריות מצד הגברים, רק בנחישות ורגישות. ככל שהגברים יהיו איתנים בהחלטתם לשים סוף להשתוללות הפמיניסטית, תהיה היענותן של הנשים מלאה יותר, והיא תיעשה מרצון, גם אם זה לא ייראה כך: עמוק בפנים, אין דבר שמלהיב נשים יותר מגברים חזקים ותקיפים המשדרים ביטחון. זה טבוע בגנים שלהן, וגם אלף שנות פמיניזם לא ישנו זאת.

עד שזה יקרה, נגזר עלינו לחיות עם הדיבוק. מדינת ישראל היא ככל הנראה המדינה הפמיניסטית ביותר בעולם: אין מדינה אחרת שבה הלובי הנשי מסוגל להשתלט לחלוטין על כל אמצעי התקשורת במשך מספר שבועות, באמצע מלחמה עקובה מדם, ולהפנות את תשומת הלב הציבורית למאבק כספי נשי אנוכי, כפי שעשה זאת בישראל במסגרת קמפיין ויקי כנפו. אין מדינה אחרת שבה קבוצת נשים בתקשורת, בוועדה הפמיניסטית בכנסת ("הוועדה לקידום מעמד האשה"), בבתי המשפט, בפרקליטות ובמשרד הרווחה מסוגלות להכתיב את סדר היום הציבורי ולהזנות את מערכת המשפט והרווחה לטובת מה שהן רואות כאינטרס נשי, באופן כה טוטאלי כפי שהן עושות זאת כאן.

רק במדינת ישראל יכולה להתקיים תופעת טבע כמו ח"כ זהבה גלאון. האשה מנהלת ועדה פרלמנטרית – הוועדה למאבק בסחר בנשים – שכל כולה, כולל שמה, מניפולציה אחת גדולה. פעם אחרי פעם הופיעו בפני הוועדה קציני משטרה והסבירו לחבריה שכמעט כל הזונות המגיעות לישראל מחו"ל עושות זאת מרצונן החופשי ויודעות היטב למה הן באות. המומחים מסבירים לגלאון ושות' שזונות רבות אף חוזרות לישראל פעם שנייה ושלישית אחרי שהן מגורשות מהארץ. נילי טל, במאית עצמאית, עשתה סרט דוקומנטרי ("נשים למכירה") שעקב אחרי סיפוריהן של ארבע זונות וגילתה לתדהמתה שהן דווקא חושבות שהגברים הישראליים נהדרים, וגם הסיפורים על הבדואים שאונסים אותן בדרך לישראל הם לא יותר מפנטזיות פמיניסטיות חולניות:

"ראיינתי מאות בנות", אומרת טל. "פגשתי נשים שידעו למה הן באות, שאומרות שהבדואים מאוד נחמדים אליהן, וזה גם הגיוני. הבדואים מקבלים 2,000 דולר לראש ואסור להם להביא את הסחורה פגומה, הסחורה צריכה לבוא במצב טוב. כל מי שדיברתי איתה ידעה בדיוק מה היא עושה, כמה היא מרוויחה וכמה זמן היא מתכננת לשהות פה. והן גם מודות לגברים הישראלים שנותנים להן פרנסה".

(בילי מוסקונה- לרמן, "מוסר או תשלומים", "סופשבוע" של "מעריב", 26.11.04)

החברה שלנו חולה. אחז בה דיבוק. אחרת אי אפשר להסביר את זה שבני אדם מתעקשים לקרוא לזונות "נשים סחורות" – אפילו אם מדובר בקבוצת צעירות ישראליות שמחליטות לעשות כסף באמצעות "אירוח בדירה פרטית + מזגן + חניה". אלה לא נשים סחורות – אלה זונות. בדיוק כמו ש"אם חד הורית" היא או גרושה, או פרודה, או אלמנה, או אמא רווקה. עוד לא נולד הילד שלא היו לו שני הורים.

העיתונות שלנו רואה בכל תלונה של אשה נגד גבר אייטם ראוי. זה שמרבית התלונות האלה הן שקריות ומוגשות במסגרת סכסוכי גירושין לא מזיז לעיתונאינו, הרועדים מאימת המאפיה של שלי ומרב (אולי עכשיו, כששלי כבר לא בעיתונות, המצב ישתפר? נחיה ונראה). אפילו המילה "גבר" מקבלת בימינו האפלים והמוטרפים משמעות חדשה ומאיימת. פעם, כאשר תושב רמת גן (נניח) נחשד בזיוף דולרים (נגיד), הידיעה בעיתון סיפרה על "תושב רמת גן", "צעיר", "מובטל", "קשיש", "עבריין", "אלמוני", "אדם", או סתם "איש". לא השתמשו במילה "גבר" בתיאורים סתמיים מסוג זה. המילה "גבר" היתה מחמאה בשפת הרחוב, והופיעה בדיווחים עיתונאיים באותם המקרים שבהם היתה חשיבות או משמעות כלשהי לעובדה שהאיש המתואר הוא גבר ולא אשה. היום משתמשים כל הזמן במילה "גבר" ("הגבר צילם", "הגבר נמלט", "הגבר טען", "הגבר איים"), והתוצאה אינה נעימה.

רק בישראל יכולה להופיע בכל כלי התקשורת פירסומת לפוליסת ביטוח המעניקה הנחה מיוחדת לנשים, שנפתחת בזעקה אנטי-גברית המושמעת מפיה של טרנסג'נדרית (ואגב, גם הטענה שנשים אחראיות לפחות תאונות דרכים מגברים מבוססת ככל הידוע על הטעייה סטטיסטית: גברים הרי נוהגים בממוצע יותר קילומטרים מנשים, נוסעים יותר בלילה ובכבישים בין-עירוניים, נוהגים יותר בכלי רכב כבדים בתנאי עייפות וכו').

מי המטומטמים בקרב המפרסמים, הפירסומאים וכלי התקשורת, שמאפשרים לזבל הזה לעלות לאוויר? ומה זה אומר על התרבות הנשית של ימינו, שמסרים כל כך זדוניים של girl power מעוות משמשים כמקדמי מכירה למוצרים מכובדים לכאורה?

הפמיניזם תפס חזק במיוחד בישראל כי הוא התאים לאופיין הרודני ממילא של הנשים הישראליות האשכנזיות, ולרפיסותו המסורתית של הגבר היהודי המזרח אירופי. הדפוס הזוגי המביך הזה, שבו הגבר לובש את המכנסיים עד הרגע שבו האשה מתעצבנת ומרימה את קולה, או משמיעה איום שקט, הוא לדעתי תוצאה של העיוות שחל בעם היהודי בדורות הגלות – אותו עיוות שהציונות ביקשה לתקן, ולא ממש הצליחה. בכדי לשרוד בגולה הקשה נאלץ הגבר היהודי המזרח אירופי לוותר לחלוטין על כבודו. גבריות טריטוריאלית גאה וחיי השטעטעל והגטו לא ממש הלכו יחד. הנשים נאלצו למלא את החלל המנהיגותי שנוצר עם פרישת הגברים לעולמם המנותק והמודחק. בארצות המזרח המצב היה קצת שונה: שם שמרו הגברים היהודיים על כבודם ביתר הצלחה מאחיהם האשכנזים. לא מפתיע איפוא שהציבור המזרחי בישראל פחות מושפע כיום מהפמיניזם הפציפיסטי, ומצליח לשמור על ערכים לאומיים [2] .

העיוות הנפשי הגלותי משתקף ביצירות יהודיות רבות, הן ממזרח אירופה והן ממדינת ישראל (שתרבותה עוצבה, כידוע, במידה רבה, ע"י יוצאי מזרח אירופה). היא מצויה ב"מסעות בנימין ה-3" של מנדלי מוכר ספרים (שני הגיבורים הראשיים פוחדים פחד מוות מנשותיהם – ובמיוחד סנדריל, המתואר כגבר מוכה של ממש, ומכונה "סנדריל האשה"), דרך "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות' ועד ליצירותיו של חנוך לוין, עם הנשים הגדולות, האימתניות והמסרסות. במובן מסויים, איפוא, העינויים שאנו עוברים בידיהן של עובדות סוציאליות, תובעות, שופטות ומחוקקות, הם המחיר שאנחנו משלמים, עדיין, על 1800 שנות פוגרומים, אונס ועינויי גלות.

כמובן שלא מדובר רק באופי היהודי המזרח אירופי, אלא בחיבור בינו לבין אחת האידיאולוגיות האפקטיביות ביותר בתולדות המערב – הפמיניזם. האידיאולוגיה הזו הגיעה אלינו בשנות ה-80 של המאה העשרים מארצות הברית, שם זכתה להצלחה גדלה והולכת מאמצע שנות ה-60 ועד לסוף המאה ה-20. בשלב מסויים נדמה היה שפשוט אי אפשר לעצור את הפמיניזם בארה"ב ובעולם כולו. רק בשנים האחרונות, לאחר עליית השמרנים לשלטון, מתקבל הרושם שהגל הפמיניסטי נבלם ומתחיל סוף סוף לסגת.

לשמרנות האמריקאית אין מקבילה של ממש בישראל. השמרנות בארה"ב היא לא רק שמרנות כלכלית ושלטונית, אלא גם גם מסורתית-דתית באופיה, ובניגוד לישראל, איש ציבור בארה"ב יכול להביע אמונה באלוהים מבלי להיות מקוטלג מיידית בתקשורת כעוד "דוס" בזוי. על הרקע הזה צריך לראות את הסלידה והתיעוב שמעוררת התנועה הפמיניסטית בקרב הממסד השמרני בארה"ב. היא מייצגת את כל מה שהשמרנים שונאים: תנועה בעלת שורשים ואופי סוציאליסטיים, הכופרת בתפקידי המינים המסורתיים ובועטת בחוזקה במוסד המשפחה המקודש כל כך לאמונה היהודית-נוצרית.

בשנת 1985 דיווח לקוראיו בישראל בעל טור בשבועון "כותרת ראשית" (שנסגר בינתיים) על אופנה אינטלקטואלית חדשה שהחלה לתפוס תאוצה בארה"ב: תנועת "הפוליטיקלי קורקט". בעל הטור הסביר לנו, הבורים המזרח תיכוניים, את יסודות תפיסת העולם הטרייה הזו: אסור לדבר לא יפה על נשים ואסור לדבר לא יפה על בני מיעוטים. אסור גם לדבר לא יפה על זקנים ועל נכים, אבל זה פחות חשוב. עם הזמן הפנמנו כולנו את המוסר החדש: אל בעל הטור הצטרפו עוד עיתונאים, ואליהם התווספו אנשי אקדמיה, סופרים וקולנוענים.

היום, עשרים שנה אחרי, גם אחרון הרוכלים בשוק יודע מה זה "פוליטיקלי קורקט". כולנו יודעים שאסור לזלזל בנשים, הומואים וערבים אבל מותר ללעוג לזכרים סטרייטים אירופאיים (בחו"ל) ויהודיים (בישראל). בגברים אפשר – ואפילו רצוי – להיכנס חופשי: ח"כ גלאון ומשטרת המחשבות לא יעשו לך כלום. להיפך.

בשנים האחרונות פרץ בארה"ב מרד של השכבות השמרניות כנגד מוסר הפוליטיקלי-קורקט. המרד תפס תאוצה עם עלייתם המחודשת של הרפובליקנים לשלטון, ומתבטא בין השאר בפופולריות של ערוץ החדשות "פוקס", המניף את הדגל השמרני. האמריקאים גילו שה"פוליטיקלי קורקט" – ועמוד התווך שלו, הפמיניזם – מסרס אותם. התחושה הזו התעצמה לאחר אסונות 11 בספטמבר, 2001. ארה"ב הותקפה על ידי אוייב מפחיד, המצוייד בידע טכנולוגי מועט יחסית אבל בהרבה מאוד טסטוסטרון, וגילתה להפתעתה כי חסרה לה רוח לחימה. אינסטיקטיבית, האמריקאים האשימו את ה"פוליטיקלי-קורקט" והפמיניזם. אזרחי מעצמת-העל חשו שיחד עם הגבריות, נפגעו אצלם גם המוראל הפטריוטי וכוח ההרתעה. בלי רוח הקרב, הכבוד הלאומי והחשיבה הטריטוריאלית - צבאית שכל כך קל ללעוג להם כ"מאצ'ואיזם", גילו האמריקאים, עצם ההישרדות שלהם מוטלת בספק.

השמרנים החלו לשאול את עצמם איך כל זה קרה להם. מאין הגיע בכלל ה"פוליטיקלי קורקט"? האנציקלופדיה המקוונת "וויקיפדיה" טוענת כי המושג החל את דרכו בתנועה המרקסיטית-לניניסטית לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917: מה שהמפלגה התירה לומר ולעשות הוגדר "תקין פוליטית".

וויליאם לינד, אחד האידיאולוגים של התנועה השמרנית בארה"ב, גורס כי מי שייבאו את המושג לארה"ב הם קבוצת אינטלקטואלים מרקסיסטיים (כולם, אגב, יהודיים) שפעלו בגרמניה החל משנות ה-1920, במסגרת "המכון למחקר חברתי" בפרנקפורט, והיגרו למערב בשנות עליית הנאציזם. מטרתם היתה לפורר את התרבות המערבית ע"י ערעור יסודותיה הרעיוניים, החל מהתפיסה המסורתית לגבי מוסד המשפחה וסמכות ההורים, וכלה בעקרונות הדת והלאום. כך קיוו לקדם את המהפכה המרקסיסטית. הרעיונות שלהם – ובמיוחד כתביו של הרברט מרקוזה, שהטיף לחופש מיני ופריקת עול ממוסדות החברה – הפכו פופולריים מאוד בימי מרד הסטודנטים בארה"ב בשנות ה-1960, והשתלטו, עם הזמן, על החשיבה בחוגי האקדמיה והתקשורת.

אותו וויליאם לינד, סבור שה"פוליטיקלי קורקט" עלול לחסל את ארה"ב:

ארה"ב מצויה כיום באחד מתהליכי השינוי הגדולים והמסוכנים בתולדותיה. אנו הופכים למדינה אידיאולוגית, מדינה עם אידיאולוגיית-מדינה רשמית הנאכפת באמצעות כוחה של המדינה. בגלל "פשעי השנאה", יש אצלנו אנשים היושבים בבתי הסוהר בגין מחשבות פוליטיות. והקונגרס מבקש להרחיב את הקטגוריה הזו עוד יותר. "אפלייה מתקנת" היא חלק מזה. הטרור נגד כל מי שחולק על ה"פוליטיקלי קורקט" בקמפוסים הוא חלק מזה. זה בדיוק מה שראינו שקרה ברוסיה, בגרמניה, באיטליה, בסין, ועכשיו זה הגיע לכאן. ואנחנו לא מזהים את זה כי אנחנו מכנים את זה "פוליטקלי קורקט" וצוחקים על זה. המסר שלי היום הוא שזה לא מצחיק. זה נמצא כאן, זה הולך וגדל, זה מבקש להשמיד – ובסופו של דבר זה אכן ישמיד – את כל מה שאי פעם הגדרנו כחירות שלנו וכתרבות שלנו.

במאמרו “ It's the Demography, Stupid ” , חושף הפובליציסט הקנדי השמרני מארק סטיין נתונים מדהימים לגבי קצב הגידול הדמוגרפי של האוכלוסיה המוסלמית העולמית לעומת המדינות המפותחות (היחס בין האוכלוסיות עמד על 2:1 לטובת המדינות המפותחות ב-1970. בשנת 2000 כבר היה 1:1). סטיין מנסה להסביר לפמיניסטיות שנלחמות בג'ורג' בוש כי הצלחתן בסך הכל תקרב את היום שבו יחיו תחת שלטון שריעה מוסלמי:

צפיתי בהפגנה הגדולה בעד ההפלות שנערכה בשנה שעברה בוושינגטון, ההפגנה שבה נשים שאחזו שלטים בנוסח " keep your Bush off my bush " הריעו לשחקנית אשלי ג'אד ולפמיניסטית הוותיקה גלוריה סטיינם, וזה הזכיר לי מסיבת תה של "רוסים לבנים" בשנת 1917. כאשר הן מעמידות בראש סדרי העדיפויות שלהן את "זכותה של האשה לבחור" (לערוך הפלה), מוסרות נשות המערב את החברה שלהן לידיהם של אנשים שהם הרבה יותר פטריארכליים מאשר דמות האב בקומדיות הטלוויזיוניות של שנות ה-1950. אם בכלל יש למישהי מהנשים האלה תינוקות, מן הראוי שתקדיש מעט מחשבה למציאות הדמוגרפית: קשה להניח שילדה הנולדת היום תהיה חופשיה, בגיל 40, לקפצץ ברחובות פריז או אמסטרדם באירופה הערבית ולזעוק סיסמאות דומות.

בניסיון להפיח חיים מחודשים בתרבות ה"פרו ורבו" האמריקאית, ממשל בוש החל מעביר מיליארדי דולרים לגופים פרו-משפחתיים הפועלים בין היתר בקמפוסים של האוניברסיטאות האמריקאיות (מוסדות שהפכו לדברי לינד ל"צפון קוריאות קטנות") במטרה לנטרל את השפעת הפמיניסטיות על מוחותיהם של הסטודנטים. אחד הגופים הבולטים, בהקשר הזה, הוא ה- Independent Women's Forum ( IWF ) , שאשת סגן הנשיא, לין צ'ייני, נמנית עם מייסדיו. הארגונים הללו מעודדים את הסטודנטיות לצאת עם גברים ולהכין עצמן לנישואין, ומתמודדים מול רדיקליזם כמו זה של איב אנסלר, מחברת "מונולוגים מהווגינה", המבקשת להחליף את Valentine's Day , חג האהבה, במשהו שהיא מכנה V-day , המוקדש לוואגינות, date rape , ועניינים רומנטיים מהסוג הזה.

מי שגורמת נזק גדול במיוחד לפמיניזם בארה"ב היא וונדי מקאלרוי, הכותבת מאז 2001 טור קבוע באתר "פוקסניוז" בו היא משמידה בשיטתיות את המיתוסים הפמיניסטיים ומציגה את התנועה הזו במלוא קלונה, כממסד אפל, מניפולטיבי, שקרן ואכזרי. אידיאולוגית, מקאלרוי מגדירה עצמה כ" independent feminist " (בניגוד למה שהיא מכנה " gender feminists ") וגם כאנרכיסטית חסידת האובייקטיביזם של איין ראנד. לשמרנים של רשת פוקס לא אכפת להיעזר באנרכיסטית בכדי לפורר את כוחו של הפמיניזם, כל זמן שהיא עושה את עבודתה כראוי.

גלן סאקס הוא עיתונאי יהודי המשדר תוכנית שבועית הקרויה His Side בתחנת רדיו גדולה בלוס אנג'לס. סאקס גם סבור כי המיזאנדריה – שנאת הגברים – פורחת בצבעים עזים במיוחד בקרב היהודים, או לפחות היהודים האמריקאיים (אני אישית סבור שהמושג ballbuster מקורו במילה היידית "בלבוסטע", אבל איני יכול להוכיח זאת). סאקס ידוע ביכולתו לארגן קמפיינים ציבוריים מוצלחים נגד אפליית גברים והשמצתם. הקמפיין האחרון שלו התנהל מול רשת השידור הציבורית PBS , ששידרה סרט דוקומנטרי חד צדדי בנושאי משמורת, שאחת מגיבורותיו היא אשה שהורשעה בהתעללות בילדיה. אומבודסמן PBS פירסם הודעה לפיה הוא מסכים עם הטענות נגד הסרט, והרשת הודיעה כי תפיק ותשדר תוכנית נוספת אשר תביא גם את עמדת האבות.

בשנה האחרונה היו כמה סימנים לכך שגם במדינת היהודים מתחיל שינוי. שונאת הגברים המקצועית אסתר הרצוג כותבת עכשיו ב"מעריב" רק פעם בחודש ולא מדי שבועיים. התוכנית של בילי מוסקונה-לרמן, "מבט נשי", הפכה ל"מבט בשניים". מחאותיהם של ארגוני אבות נגד "חזקת הגיל הרך" הגיעו לכותרות. ניתנו כמה פסקי דין מעודדים, כולל בבית המשפט העליון. הטוקבקיסטים באתרי החדשות הפסיקו להיות מקהלה אחידה שצורחת "לסרס אותו!". מה שעדיין חסר בישראל זו תנועה שתפעל למען ערכי המשפחה, בדומה לשמרנים בארה"ב.

הפמיניזם הוא האידיאולוגיה החזקה היחידה שנותרה לשמאל הישראלי. הסוציאליזם על גווניו השונים חדל להיות כוח של ממש: ההסתדרות של פעם, הקיבוצים השיתופיים, מפא"י, עיתון "דבר", האינטרנציונל הסוציאליסטי – כל אלה כבר שוכבים להם בפח הזבל של ההיסטוריה. תנועה פוליטית שאין לה אידיאולוגיה היא תנועה מתה. מה שמשאיר את השמאל בתמונה הפוליטית אלה הגייסות הפמיניסטיים שלו. רק לפמיניסטיות יש את הלהט הדרוש בכדי להילחם ולנצח את הימין. נכון שיש פמיניסטיות רבות גם במחנה הימין, אבל הן לא מובילות, אלא נגררות מבלי דעת אחרי חברותיהן מהשמאל. ולא מדובר על שמאל "רך", אלא על נשים עם רקע מרקסיסטי מהפכני: לדברי עורך דין תל אביבי ותיק, אביה של שלי יחימוביץ' היה נעצר מדי פעם על ידי המשטרה בגין השתתפותו בפעילות קומוניסטית. יחימוביץ' עצמה התוודתה באחרונה על קרבתה למשנה המרקסיסטית. במובן זה יחימוביץ' היא דגם מייצג של הגרעין הקשה הפמיניסטי.

חשוב לי להדגיש שכאשר אני מדבר על הפמיניסטיות, או על תנועת הנשים, אני לא מדבר על הנשיות או על כלל הנשים. הפמיניזם מבוסס על עיוות הנשיות הטבעית, ובמידה שיש בו משהו נשי בכלל, מדובר בתכונותיה הרעות ביותר של האשה: מניפולטיביות, שקרנות, אי-כבוד להיררכיה ויכולת לגלוש להתנהגות שהיא רוע צרוף – דברים שקורים כמובן גם אצל גברים, אבל פחות. על פוטנציאל הרוע, השקרנות והמניפולטיביות אצל נשים אני לא חושב שיש צורך להרחיב, אבל עניין אי- הכבוד להיררכיה טעון הסבר.

עבור גברים, להיות חלק מהיררכיה נוקשה כמו צבא זה עניין כמעט טבעי. חלקנו אפילו מצדיעים זה לזה סתם ככה כשאנו נפגשים בשכונה, או כשאנו חולפים על פניו של חבר במכונית, בשביל הכיף. כאשר חייל בן 18 מתגייס לצבא ורואה קצין בכיר, הוא יודע שהוא לא שווה אליו, אף פעם לא יהיה חבר שלו. לעומת זאת, כאשר בחורה מתגייסת ורואה קצין בכיר, היא יודעת שהיא עשויה בתוך תקופה קצרה להפוך למאהבת שלו או לאשתו, להיות שווה לו לחלוטין בהיררכיה החברתית-כלכלית ולדעת את כל סודותיו הכמוסים ביותר. מצב העניינים הזה תמיד היה קיים, גם לפני אלפי שנים. אך טבעי הוא, איפוא, שנשים מכבדות היררכיות פחות מכפי שעושים זאת גברים. בשל נחיתות כוחן של הנשים הן גם פיתחו דפוסי תקשורת ייחודיים ועזרה הדדית בינן לבין עצמן: מעין גישה גמ"חית לחיים שמתאימה מאוד למי שמצויות בעמדת חולשה קולקטיבית אבל הופכת קטלנית כאשר בנות המין החלש מקבלות כוח לידיים.

כאשר נשים נכנסות במאסות גדולות מדי למוקדי השררה נוצר מצב אסוני, מבחינת האתיקה של השימוש בכוח: נשים מכל הדרגים ומכל מבני השלטון והחברה חוברות זו לזו במיני קונספירציות וקנוניות שונות, שבעיניהן כלל אין בהם פסול. לדוגמה: שלי יחימוביץ' ועדנה ארבל הן חברות טובות מאוד (כך כתב פעם יואב יצחק ואין לי סיבה לפקפק בכך). בתקופה הארוכה שבה ארבל היה פרקליטת המדינה ויחימוביץ' היתה מפקדת הגייסות הפמיניסטיים בתקשורת נוצרו שיתופי פעולה שטניים ממש בין השלטון לתקשורת.

ארבל ניצלה, לדעתי, את חולשתו של השר דני נווה לדמויות אם שתלטניות, ויצרה בתוך משרדו גוף הקרוי "הוועדה הבינמשרדית למאבק באלימות" ("אלימות" היא שם קוד פמיניסטי לאגרסיביות גברית מכל סוג שהוא, בלי כל התחשבות בהקשר בו הופיעה. כאשר יצחק רבין השתמש בביטוי הסתום "די לאלימות", ביום שבו נרצח, הוא הצטרף בעצם לאידיאולוגיה הפמיניסטית, שכורכת יחדיו אלימות צה"לית נחוצה ומבורכת ואלימות של גבר כלפי אשתו. יש לפמיניסטיות גם "מחקרים" אשר "מוכיחים" שבעלי דיעות ימניות מרביצים לנשותיהם יותר מבעלי דעות שמאליות). הוועדה הזו עומדת מאחורי יוזמות עיוועים שונות, כולל הקמתו של משהו הקרוי "הוועדות להערכת מסוכנות" שהוא גוף עוקף-משטרה שנועד להקל על חיסולם של גברים במסגרת הליכי גירושין, והיוזמה להקמת מרכז גביית מזונות ארצי עם סמכויות דרקוניות שיחסוך לנשים את הצורך לרדוף אחרי בעליהן לשעבר (הגוף המתוכנן אמור לשלם לנשים הגרושות את מזונותיהן ובמקביל לעקל את משכורתם של החייבים, לשלול מהם את רישיון הנהיגה ועוד – בלי שום קשר לשאלה אם הם מסוגלים בכלל לשלם את הסכומים שהוטלו עליהם).

יחימוביץ' וארבל עבדו יד ביד: ההודעה על הקמת הוועדות להערכת מסוכנות ב-2003 תוזמנה ל-25 בנובמבר, אז חל "יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים" שהאו"ם הכריז עליו ב-1999. יחימוביץ' והחיילות שלה בתקשורת "פימפמו" במשך השבועות שקדמו ליום הזה את נושא האלימות בכל דרך אפשרית: כל ידיעה הכי קטנה על מישהו שהאשה שלו טוענת שהוא איים עליה, צעק, דפק על השולחן וכו' הפכה לכותרת גדולה. נתוני הכזב על "200 אלף נשים מוכות" (המצאה של יחימוביץ' וחברותיה, הגבוהה בעשרות מונים מהמספר האמיתי) קיבלו פירסום חוזר ונשנה. אף ידיעה על אלימות נשית לא נכנסה לעיתונים בתקופה הזו (כידוע, נשים אחראיות לכ-2/3 מההתעללויות בילדים, והן יוזמות כ-50% מהאירועים האלימים בין בני זוג). כאשר נווה הודיע על הקמת הוועדות האווירה הציבורית כבר היתה בשלה, והעניין עבר ללא צפצוף של התנגדות ובלי שמישהו שאל בשביל מה, בעצם, צריך את הגוף הזה.

למי שחושב שכל זה מעניין אבל לא ממש חשוב, ושיש נושאים יותר דחופים מענייני גברים ונשים, הנה תזכורת: עדנה ארבל היא, ככל הידוע, האשה שכופפה את אריק שרון, איימה עליו וסחטה אותו, בנושא "האי היווני", והוליכה אותו אל "ההתנתקות". יחימוביץ' היא האשה שעמדה בראש המאבק הציבורי בעד הנסיגה מלבנון, נסיגה שהולידה את מלחמת הטרור הנוכחית.

מספיק חשוב ודחוף?

הציונות של פעם – כולל השמאל הציוני – היתה ציונות שהאמינה בגבר היהודי החדש ובישראלי הלוחם. אני עבדתי בשבועון "כותרת ראשית" בעריכת נחום ברנע ותום שגב. ברנע תמיד היה שמאלן אבל הוא גם היה צנחן. הוא היה מגיע אלינו אחרי שירות מילואים, מבסוט, ומספר לנו על חוויותיו, על היופי שבטיסת הלילה במסוק בין צוקי הנגב, ועוד כהנה וכהנה סיפורי מילואים. על כך – על המיליטריזם שלו – לעגה לו נרי ליבנה, העיתונאית הפמיניסטית שהועסקה אצלו (היום היא בעלת טור במוסף "הארץ"). דינמיקה דומה התרחשה באותה תקופה במשרדי ר"צ: יוסי שריד חזר משירות מילואים בצפון עם סיפורים וצילומים על חוויותיו בג'יפ, והנשים בחדרי הסיעה – כולל זהבה גלאון – לעגו לו על המיליטריזם שלו. עם השנים, השמאלנות של הפמיניסטיות גברה על זו של הציונים.

הביקורת הקטלנית של הפמיניזם על המיליטריזם הגברי לא מונעת ממנו לדרוש עבור נשים את הזכות לשרת ביחידות קרביות, להטיס מטוסי קרב ולהשתתף כשוות בקרבות "הגבריים". אבל גם כאן, הצביעות והמניפולציה חוגגות: עשרות רבות של כתבות בכל כלי התקשורת הוקדשו בעשור האחרון לבנות "הקרביות" המאופרות בצבעי הסוואה ולוחמות "כמו הבנים", אבל הרעש סביב השירות הנשי ביחידות קרביות מסתיר את העובדה שמדובר בסך הכל בכמה מאות נשים שתנאי השירות שלהן הוגדרו מראש כך שלא יהיו נתונות בסכנה אמיתית. גדודי ה"קרקל", המשלבים נשים, פרוסים בקווים המוגדרים כ"גבולות של שלום", וה"לוחמות" של יחידת סחלב במשטרה הצבאית הורחקו – לפי הדיווחים בעיתונות – מהעמדות המסוכנות, ברגע שאחת מהן נהרגה בחברון. חוץ מאותה חיילת, שנהרגה ביחד עם חבר ליחידה, ושתי חיילות שנהרגו בעת שישנו באוהלים בפשיטת מחבלים על מוצב בעזה, לא זכור לי שנרשמו אבידות קרביות בקרב חיילות במלחמת הטרור הנוכחית. בקרב הגברים, כידוע, היו כבר מאות אבידות קרביות.

ה"לוחמות" לא תורמות דבר וחצי דבר למאמץ המלחמתי מול הפלשתינים, אבל הן ממילא לא נועדו לתרום לו. המלחמה שמעניינת אותן היא המלחמה הפסיכולוגית נגד הגבר הישראלי. בזכות מעמדן
"הקרבי" זוכות חיילות רבות להסתובב עם כלי נשק מקוצרים ו"מדוגמים" בטרמפיאדות ובאוטובוסים, לעשות רושם על הסביבה ובעיקר, להוציא לבנים הקרביים את האוויר מהמפרשים, לשבור להם את הגאווה והמוראל, שלא ירגישו כל כך מיוחדים ושלא יחשבו שהם כאלה גיבורים, כאלה גברים. בינתיים, מאחורי עשן המיסוך "הקרבי" הזה, אחוזי ההשתמטות של בנות מרקיעים שחקים : מאז 1991 עלה אחוז הבנות חייבות השירות שאינן מתגייסות כלל לצה"ל מכ-32% לכ-42%. זהו שיעור השתמטות חסר תקדים.

מה שהופך את השמאלנות הפמיניסטית לקטלנית כל כך היא העובדה שהיא מסתתרת מאחורי האשה. מבחינת השמאל, זוהי הברקה מדהימה: למסר הפציפיסטי מעולם לא היה שום סיכוי, לכאורה, לחדור לחברה הישראלית. והנה, הוא חדר, ובגדול. מי שנושאות את מטען החבלה הזה על גופן אל תוך הכנסת והתקשורת הן נשים, שלגברים יש נטייה שלא לחשוד בהן ולא להילחם בהן, ודאי שלא להילחם בהן כשהן בוכות לנו על נושאים כמו נשים מוכות והטרדות מיניות. גם הפוליטיקאים הממולחים ביותר בסיעות הימין ובמפלגות הדתיות נופלים בפח הזה. אני מביט בהם, ואיני יכול שלא לחשוב על חיילי צה"ל בג'נין שפותו להיכנס למארב בפעולת הטעייה של נשים מקומיות. זו אותה הטקטיקה.

"בית הוועד יהיה לזנות", ניבאו חז"ל – ואין תקופה המתאימה לתיאור הזה יותר מתקופתנו. בכנסת הנוכחית יש שתי סיעות-על חזקות, מניפולטיביות ואפקטיביות, שעושות צחוק מכל שאר הדבילים: הח"כים הערבים בהנהגת טיבי, והח"כיות הפמיניסטיות בהנהגת גלאון. שתי סיעות-העל האלה יודעות להפעיל את נשקי הסחיטה, האיומים, הטרור והמניפולציה התקשורתית והן עושות זאת בחריצות רבה ובהצלחה גדולה. הן גם פועלות בהרמוניה מרובה: לשתיהן יש את אותו האוייב – החייל הציוני. פעילת ליכוד המשמשת בתפקיד מוניציפלי והמיודדת (כמו הרבה מהנשים בכנסת) עם ח"כ טיבי סיפרה לי פעם כי טיבי וגלאון הם צמד חמד של ממש, וכי הם נמצאים יחד במרבית שעות היממה. "בוא אני אוכיח לך", אמרה. היא הרימה את הטלפון וחייגה לטיבי, בלי לדעת היכן הוא ומה הוא עושה. "אחמד, מה נשמע?" שאלה. "תן לי את זהבה". ואכן, אחמד נתן לה את זהבה. מבלי לרמוז לשום דבר מעבר לכך, ברור שיש פה סינרגיה יוקדת.

אם הימין רוצה לנצח, הוא חייב לקרוא את המפה, לראות את המניפולציה הפמיניסטית של השמאל, ולהיערך בהתאם. הבעיה שלנו היא קודם כל עם העיתונות. הפמיניסטיות בתקשורת הרי מאמינות שהמלחמה האמיתית אינה בין היהודי לערבי, אלא בין אשה יהודית-ישראלית לגבר יהודי-ישראלי. וכך הן מעצבות את דפי העיתונות: אשה שנרצחת על ידי בעלה מקבלת סיקור מלא פאתוס שמצייר אותה כגיבורה וכקורבן של דיכוי פטריארכלי. חייל שנהרג בקרב מקבל "בוקסה" קטנה בעמוד 2. החיילים הגיבורים, שהתרבות שלנו פעם העריצה, ובצדק – חדלו להיות מצויירים בתקשורת כגיבורים. מבחינת הפמיניסטיות, הם בסך הכל עוד גברים שנהרגים במלחמות המטופשות של הגברים המאצ'ואיסטים. אני לא יכול להפריז בחשיבות ה"ספין" הבסיסי הזה על החשיבה הציבורית. כך סורס הציבור, רבותי. מי שבא מתחום התקשורת או מכיר אותו מקרוב יודע על מה אני מדבר (ומי שלא מבין בתקשורת, לא יכול להיות פוליטיקאי אפקטיבי בימינו).

העיתונאיות הפמיניסטיות גם תוקפות חזיתית ומבצעות "זובורים" תקופתיים בקצינים בכירים. זוכרים את הראיון של יחימוביץ' עם נתניהו ב"פגוש את העיתונות"? את הראיון של אילנה דיין עם ברק בתום כהונתו כראש ממשלה, שבו רמסה אותו עד עפר? את הלינצ'ים הפומביים המוקצנים והאכזריים בקצינים בכירים שנחשדו בהתנהגות לא הולמת כלפי נשים? אלה מצטרפים יחדיו למסר אחד, שאומר לציבור: אל תיתנו לקצינים האלה כבוד ואל תפחדו מהם. אנחנו, הפמיניסטיות, השליטות האמיתיות. והציבור – כל הציבור, כולל הפוליטיקאים והשופטים והקצינים עצמם – הפנים את המסר הזה. התוצאה היא זילות של צה"ל ואובדן אמונה בציונות.

אם הפמיניסטיות היו יושבות בצמרת של העיתונות – בתפקידי עורך "ידיעות" ו"מעריב", או בראש חברת החדשות של ערוץ 2 – מצבנו היה רע יותר. אבל בתפקידים הבכירים עדיין יושבים גברים. אני משוכנע שמרבית העיתונאים השמאליים הם כאלה שבכל זאת מאמינים בצה"ל ושירתו בו. אם נתחיל להפעיל לחץ אפקטיבי על העיתונות, ונתמקד בפמיניסטיות, נוכל למנוע הידרדרות נוספת אל התהום. התהליך הזה, של התעוררות חיובית, כבר החל, לדעתי. בשנה האחרונה, הגברים מתחילים להרים ראש והפמיניסטיות נמצאות בתחילתה של נסיגה. פרישתה של יחימוביץ' מהעיתונות היא חלק מהתהליך הזה. ככל שהנרקוזה הפמיניסטית-פציפיסטית מתפוגגת, וככל שהמפלצת הפלשתינית מאיימת יותר, הציבור נעשה כועס יותר, אגרסיבי יותר – ובשל יותר לקבל פיתרונות ימניים.

אין מי שיעמוד מול הפמיניסטיות בכנסת: החרדים לא יכולים להן, החילוניים נסחפים אחריהן, הערבים הרדיקליים חברים שלהן (יש להם את אותו אוייב: הגבר היהודי). דרושה תנועה שתפעל למען ערכי המשפחה – לאו דווקא מתוך אמונה דתית – ותשים סוף למרד הפמיניסטי המכוער וחסר התוחלת. השתקת מנגנון התעמולה והדיכוי הפמיניסטיים תאפשר לעם הזה להירגע ולחשוב. לכידת הג'ין הפמיניסטי והחזרתו לבקבוק ממנו יצא תאפשר לנו לגלות כוחות עצומים האצורים בנו, ויהיו לה השלכות חשובות לגבי תפקודה הכללי של החברה בכל המישורים – כולל הכלכלה והביטחון.

וכאן נשאלת השאלה – אם גם ארה"ב מתנערת מה"פוליטיקלי קורקט" ומהפמיניזם, מדוע אנחנו, הישראלים, צריכים ללכת כעוורים אחרי התורות הללו? יש כאן מלחמה בין שתי מערכות מוסר יהודיות. הראשונה – מוסר האבות שעליו נבנתה תרבות המערב – גובשה בעם היהודי בימי קדם ואומצה גם על ידי בתה המוכשרת של היהדות, הנצרות. המוסר התנ"כי הוא מוסר פטריארכלי אך הוא מעניק לשני המינים כבוד במסגרת המשפחה. הוא שוחר שלום אבל אינו מתבייש לצאת למלחמה למען עקרונותיו ומטרותיו. התורה המתחרה, ה"פוליטיקלי קורקט", שעמוד התווך שלה הוא הפמיניזם, היא תורה פציפיסטית, אנטי-לאומית, המטיפה למרד נשים ללא סוף וללא תכלית, ומעודדת חופש מיני מוקצן ופירוק משפחות.

כמי שגדל וחונך בחברה החילונית, איני נוטה לאמץ עקרונות מוסר כאלה או אחרים רק משום שמישהו טוען באוזני שהקב"ה הכתיב אותם למשה בסיני. אבל גם ה"פוליטיקלי קורקט" אינו תורה מסיני! אני מסתכל עליו ולא מוצא בו אבחנה אמיתית בין טוב ורע, אלא בעיקר צביעות, שקרים ואכזריות. אני מתבונן, לעומת זאת, בתפילת "שמונה עשרה" היהודית, ומוצא בסיומה את המילים האלה:

א/לוהי נצור לשוני מרע, ושפתי מדבר מירמה
ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה,
פתח לבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי,
וכל הקמים והחושבים עלי לרעה,
מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבתם.
יהי רצון מלפניך א/דוני א/להי וא/להי אבותי,
שלא תעלה קנאת אדם עלי, ולא קנאתי על אחרים,
ושלא אכעוס היום ושלא אכעיסך,
ותצילני מיצר הרע, ותן בלבי הכנעה וענווה

זהו מוסר, בעיני. את זה אני אוהב. אפשר לאמץ את זה ככיוון, גם בלי להיות דתי.

הערת עורך

עוד בנושא זה מזוית קצת שונה בספרו החדש של משה פייגלין "מלחמת החלומות" עמוד 298 במאמר "בנות קרביות ועונת היפוך הערכים". 

^[1] גיל רונן 04-6255276 ; 052-5227714
הוא יו"ר הקול הגברי, www.hakolhagavri.org

^[2] ניתוח מפורט של הנקודה האתנית ראה במאמרו של אבי צרפתי "הסרגל האתני של הפוליטיקה" נקודה, מר חשוון תשס"ו.