בולשביזם – כאן ועכשיו

רבים מאיתנו נוטים לחשוב שהקומוניזם והבולשביזם הן מילים נרדפות. נוכח קריסת הגוש הסובייטי, מעבר הדרגתי של סין הקומוניסטית לכלכלה חופשית ודעיכת המחוזות האחרונים של הקומוניזם בפריפריה של העולם, נוח לחשוב שהרודנות הנוראה ביותר בכל ההיסטוריה האנושית הייתה ואיננה עוד. לגבי הקומוניזם, זה אולי נכון. יחד עם זאת, הבולשביזם הנו תופעה רחבה הרבה יותר מאשר הקומוניזם גרידא, הבולשביזם הוא סוג מסויים של עריצות מודרנית שממשיכה להופיע גם היום, ובראש ובראשונה לענייננו – כאן, במדינת ישראל.

לכאורה, אין הרבה דמיון בין המשטר הקומוניסטי הסובייטי למדינת ישראל. בריה"מ הייתה מדינה טוטליטרית באופן מובהק (מפלגה אחת, "מסך הברזל", מנגנוני דיכוי מפותחים). במדינת ישראל מתקיים, לפחות למראית העין, משטר דמוקרטי, וגבולותיה פתוחים. בבריה"מ לא הייתה שום אפשרות חוקית ליוזמה פרטית, ולא כך הדבר אצלנו. הקומוניסטים רצחו, הרעיבו, שלחו למוות וודאי  עשרות מיליוני בני אדם, ואצלנו ערך חיי אדם תופס לכאורה מקום מכובד בסולם הערכים. אך כאשר מסתכלים בשורש הדברים, מגיעים למסקנה שביסודות המשטר הישראלי מונחים עקרונות דומים עד מאד לאלו של בריה"מ. למעשה, מדובר באותה גברת בשינוי אדרת, ו"בולשביזם" – שם ראוי לה. לפיכך הבה ננסה לשרטט את דמותה של הגברת הנוכלת הזאת.

תכונות היסוד המשותפות לשני המשטרים – הסובייטי והישראלי – שאותן אמנה במאמר זה, מתחלקות לשני תחומים – האידיאולוגי והמעשי.

במישור האידיאולוגי ניתן לציין את היסודות המשותפים הבאים:

1). קדמה כערך עליון. כל קבוצה שנמצאת בשלטון משתדלת להציג בפני העם חזון גדול כלשהו, שתפקידו לשכנע את העם בחיוניות המשך שלטונה; זה לא משנה, לצורך העניין, האם הקבוצה השולטת באמת מתכוונת ליישם את החזון או שהוא רק מצג לצורכי שלטון בלבד. בשונה ממשטרים לאומניים ופשיסטיים, שיטת הבולשביזם נשענת על קידום אידיאולוגיות בעלות מאפיינים בינלאומיים (אם כי גם המוטיבים הלאומיים יכולים להשתלב בתוכן). התנועה הבולשביקית ברוסיה העלה על נס את מהפכת הפועלים הכלל-עולמית; כאשר ראו שהעולם כולו לא מתלקח במהפכה עולמית הסתפקו, בשלב הראשון, בבניין הסוציאליזם במדינה בודדת אחת. יורשיהם הישראלים מציבים חזון בעל קנה מידה אזורי בלבד – "מזרח תיכון חדש", כאשר חזון זה לא כל כך הולך אז מתפשרים על הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" בתור ההתחלה. אך המשימה שהציבו הבולשביקים שלנו במישור הפנימי – הפיכת העם היהודי לעם ה"ישראלי" נטול העבר – לא נראית כחיוורת לעומת תוכניותיו מרחיקות-הלכת יותר של "האח הגדול".

הבולשביקים מבססים את חזונותיהם על הרעיונות הכי מתקדמים והכי מושכים של אותה תקופה. בתחילת המאה הקודמת רעיונות אלו היו "סוציאליזם" "קידום מעמד הפועלים", בימנו אנו זה "כלכלה חופשית" "שגשוג משותף בכפר גלובלי אחד". גם אלה וגם אלה דגלו בטשטוש הלאומיות, הנתפשת (כמו אמונה, מסורת, דת, קהילח) כשריד מהעבר ומכשול בדרך לעתיד הנכסף. לא רק השימוש בחידושים רעיוניים מאפיין את החזונות הבולשביקיים, אלא רעיון הקדמה כשלעצמו מודגש ומהווה ערך עליון המקדש את כל האמצעים. עבור מולך הקדמה מותר, אפילו צריך, להקריב חיי אדם. בהקשר זה, "קורבנות השלום" שלנו שוכבים באותה שורה ארוכה עם אלה שנספו במרחבי רוסיה בתקופת לנין וסטלין. יש לציין שבכל הנוגע לקדמה במדע, טכנולוגיה, רמת ההשכלה של האוכלוסיה – הבולשביקים נמצאים בחוד החנית. דיקטטורה בולשביקית יכולה להיות נוראה ביותר, אך יחד עם זאת היא גם נאורה ביותר.

2). אינטרנציונליזם. אנשי צמרת המהפכה הבולשביקית ברוסיה היו ברובם אנשים משכילים, בעלי אוריינטציה מערבית מובהקת; חלק גדול מהם בילו יותר זמן באירופה מאשר במולדתם. שם – באוניברסיטאות, בתי קפה וחוגי בית – הם ספגו רעיונות מהפכניים מתקדמים שעיצבו את השקפת עולמם. מיותר לציין שהשקפת העולם שהתגבשה אצלם הייתה מאד רחוקה מהלאומיות והשורשיות הרוסית, לא התחברה אליה, ואף בזה לה (ליהודים הלא מעטים שבקרבם, הייתה בדיוק אותה תהום שנפערה בינם לבין העולם היהודי המסורתי במקום התהום שנפערה בין חבריהם לבין העולם הרוסי השורשי). זה טבעי, איפא, שהשכבה המשכילה הזאת מתרחקת מאומתה שלה ומתחילה לחפש בעלי ברית מחוצה לה, ואף לפעול איתם שכם אחד נגד האומה. זו המהות של אינטרנציונליזם.

כך המצב גם אצלנו. האליטות הישראליות התנתקו מהעם היושב בציון, לא מבינות את רחשי ליבו, מתנכרות לו, בזות לו, להיסטוריה שלו ולערכיו השורשיים. הרבה יותר נוח להם בקרב עמיתיהם ממדינות המערב. שם במערב הם מעדיפים לשהות להנאתם, וכאן ליישם את האוטופיות הבין-לאומיות שלהם על חשבון היהדות והיהודים.

לנין וחבריו קיבלו מימון למהפכה שלהם ממדינות המערב, כאשר לתורמים היה אינטרס גלוי בהחלשת האימפריה הרוסית. בדומה לכך, גם הכסף ל"מזרח תיכון חדש" ו"יוזמות ז'נבה" למיניהן זורם אל השמאל הישראלי האינטרנציונליסטי מאותו כיוון, מאת אירופאים שחוששים שהעם היהודי יזקוף חלילה את קומתו בציון. והאינטרנציונליסטים שלנו לא רואים שום דבר פסול בכריתת ברית עם גורמים זרים, אפילו עם אויבנו המושבעים, נגד חלקים נרחבים בתוך האומה שלהם.

3). אתיאיזם. כפירה בעיקר הייתה קיימת מימים ימימה, אך רק בעת החדשה היא התגבשה לכדי משנה רעיונית סדורה שסחבה אחריה שכבות רבות של האוכלוסיה. הבולשביזם מזהה את הפוטנציאל שבתפישה האתיאיסטית ככלי מרכזי להגעה לשלטון ולשימורו, ומנצל אותו עד תומו. הרי האתוס הלאומי של כל עם – כמובן של העם היהודי, אך לא רק שלו – צומח מהאמונה הבסיסית באלוקים. כל נסיון לסחוב עם שלם בכיוון של רעיון אינטרנציונליסטי כזה או אחר לא יצלח, כל עוד העם עצמו מחובר לשורשיו ונשאר ביסודו מאמין. וההיפך, כאשר היסוד האמוני בעם מעורער, תהיה סיבה לכך אשר תהיה, אזי חלקים גדולים ממנו עלולים להתפתות לרעינות מהסוג הזה, ותוך כדי רכיבה על הגל הזה יוכל הבולשביזם לתפוס את השלטון ולבססו.

האמונה בא-ל אחד היא האויב מספר אחד של כל עריצות בולשביקית. זו הסיבה שהבולשביקים ברוסיה החריבו את הדת בטוטאליות ואכזריות קיצונית. אחיהם בישראל הסתפקו בנטרול היהדות המסורתית, הסכימו לסבול אותה – אך בתנאי שהיא תישאר בשולי החברה בלבד ותחת פיקוחם הצמוד, וחלילה לא תהפוך למרכיב דומיננטי בתודעה הישראלית.

לבולשביקים אסור בשום אופן להגיע למצב שבו העם תחת שלטונם יתחיל לנהור לעבר האמונה. לצורך זה, הם דואגים לכך שהשקפת העולם האתיאיסטית והרעיונות המשרתים אותה (בפילוסופיה – האידאה של עליונות המדע, במדעי הטבע – דרוויניזם, בפסיכולוגיה – פרוידיזם או הפסיכיאטרייה הסובייטית, וכיוב') יישארו במרכז התודעה הציבורית, מבלי שההשקפות האלטרנטיביות יקבלו ביטוי הולם.

נעבור עכשיו מהמישור הרעיוני למישור המעשי.

במישור המעשי, הכול מסתכם בסופו של דבר בנושא אחד – השלטון.

להלן רק חלק מהשיטות שהבולשביקים אימצו לצורך זה:

1). ניצול רעיון ה"שלום". אדם מטבעו מעדיף לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא להילחם שלא לצורך. את השאיפה בסיסית זו יודעים הבולשביקים לנצל היטב – הן באמצעות דמגוגיה זולה, והן באמצעות נקיטת צעדים מדיניים לא אחראיים כאשר הדבר מתאפשר. המהפכה הבולשביקית התרחשה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, וסמיכות האירועים אינה מקרית. הלחימה המתמשכת שלא הפסיקה לגבות מחיר דמים כבד ושלא היה נראה לה סוף, הייתה קרקע פוריה לתעמולה תבוסתנית וחתרנית, גם בחזית וגם בעורף. ככל שהתעמולה גברה, כך גברו הנטיות המהפכניות בציבור וכושר העמידות בשדה הקרב פחת, ואז התעמולה גברה עוד, וחוזר חלילה. הצאר הודח, אך גם ממשלת המעבר שבאה במקומו לא הכריעה בעניין המלחמה. אך לא כך הבולשביקים: חודשיים לאחר המהפכה, חתם השלטון החדש בעיר ברסט על הסכם שלום עם גרמניה, בתנאים משפילים ביותר. אך לא המולדת עניינה את הרודנות החדשה, אלא השלטון בלבד. זאת ועוד, חתימת ההסכם לא הייתה סתם קיום הבטחות תמים אלא מהלך מחושב וארוך-טווח. מיליוני חיילים עייפים ומרוטים חזרו הביתה מהחזית. המשק ההרוס לא היה מסוגל לקלוט מאסה כה גדולה של אנשים שמאסו במלחמה אך לא ידעו לעשות שום דבר אחר חוץ מלהילחם. הם גוייסו לצבא האדום המהפכני ונשקם הוסב נגד האויב החדש, הפנימי – ה"בורגנים" ובעלי אמצעים. מלחמת האזרחים הסתיימה בנצחונם של ה"אדומים", כל כיסי התנגדות למשטר החדש חוסלו, והבולשביקים התחילו לשלוט ללא עוררין.

יישום רעיון ה"שלום" בישראל יצא לדרך במצב פוליטי וחברתי שמזכיר את הימים ההם ברוסיה. צה"ל התבוסס עמוק ב"בוץ הלבנוני" ולא הצליח להכריע את ה"אינטיפאדה" של ערביי יש"ע. גם בזירה הפוליטית לא היו הכרעות. התעמולה התבוסתנית השמאלנית, שאת עוצמתה ועקביותה הכיר עם ישראל היטב מאז פרוץ מלחמת לבנון, הורידה את המורל הלאומי. הרעיון הציוני הלאומי כבר איבד מחיוניותו, (למען האמת רעיון זה איבד מחיוניותו גם בלי קשר להקזת הדם ולמערכות הצבאיות הלא מוצלחות). הסכמי אוסלו של 1993 מזכירים את הסכם ברסט של 1918 מבחינת עומק ההתקפלות בפני האיוב. גם הנסיבות היו דומות: על אף שממשלת רבין הגיעה לשלטון באמצעות הבחירות ולא דרך מהפכה, ההסכמים בושלו בצורת מחטף בוגדני מאחורי גבו של הציבור. אך הבולשביקים שלנו ידעו היטב מה הם עושים. שנות הדכדוך והתעמולה כבר עשו את שלהן, וחלק ניכר מהעם, אם כי עדיין לא הרוב, כבר היה מוכן לדרך זו ותמך בה.

עם כל הדמיון הזה, יש לעמוד על הבדל מהותי בין שני המקרים: הבולשביקים ברוסיה השתמשו ברעיון השלום לצורך תפיסת השלטון, והאליטות השולטות בישראל משתמשות בו כדי לשמר את שלטונם הקיים.

2). שיסוי של קבוצות שונות זו בזו.

בולשביזם, על מנת להיבנות, זקוק לאויב פנימי כאוויר לנשימה. שיסוי קבוצות שונות בתוך העם זו בזו, עד כדי מלחמת אזרחים, יוצר מצב שמיטיב עימם לצורך תפיסת השלטון (כמו ברוסיה אז) או לצורך חיזוק ההגמוניה שלהם שהתערערה (כמו בישראל היום). במישור המעשי ניתן להסביר זאת על ידי עיקרון "הפרד ומשול", בו בזמן שבמישור האמוני ניתן אולי לטעון שמי שחותר (במודע או לא במודע) להחזיר את האנושות חזרה אל תוהו ובוהו, הוא בעצמו ניזון מתוהו ובוהו. ומיהם האויבים הפנימיים? אותם כבר בוחרים בהתאם למצב, מה שהכי משתלם בנסיבות הנתונות, ואז מעדכנים את האידיאולוגיה הבסיסית (לדוגמא, המרכסיזם) לצרכי הרגע הנתון.

3). זיהוי קבוצות שמהוות איום על השלטון, ו"טיפול" בהן. דומה לסעיף הקודם, וההבדל הוא נסיבתי: כשבמקרה הקודם יוצרים את האויבים הפנימיים באופן יזום, כאן מדובר בזיהוי וחיסול מבעוד מועד את הגורמים שמהווים, או עלולים להוות בעתיד, את האיום על ההגמוניה ועל השלטון. מובן לכול שמי שהגיע לשלטון לא בדרך דמוקרטית אלא באמצעות מהפכה או מחטף, גורמים כאלה יהיו לו למכביר.

השלטון הקומוניסטי הצעיר הבין את זה היטב. אלה שהסתייגו מהמשטר הסובייטי, או נחשבו כלא אמינים, נרדפו ללא מעצורים, ובמקרים רבים חוסלו פיזית. מעמדות שלמים היו יעד חיסול פיזי, חברתי או תרבותי: בעלי אחוזות, "בורגנים" (בעלי עסקים בעיר), איכרים אמידים, כמורה, קצונה ואף אינטליגנציה. כעבור מספר שנים החלה גם המפלגה עצמה "לטהר" את שורותיה ממיליוני "אויבי העם".

השתלטות הסוציאליסטים הפרו-סובייטיים על היישוב היהודי בארץ ישראל התבצעה בשיטות רכות הרבה יותר (עיין במאמר "השמאל הישראלי בפעולה" מאת אבי גולדרייך http://he.manhigut.org/content/view/2165/140 / ), אך לפי מיטב המתכונים של התורה המרכסיסטית. היישוב היה תחת סכנה צבאית ודמוגראפית מתמדת מצד שכננו הערבים, לפיכך "מנהיגיו" לא יכלו להרשות לעצמם את ה"לוקסוס" של טיהורים ומלחמת אחים. אך גם ללא האמצעים הקיצוניים הללו הם הצליחו לנטרל את הגורמים המסוכנים (להם!), כמו הרביזיוניסטים והדתיים, ולהרחיקם ממוקדי ההשפעה ביישוב. למזלנו, במדינת ישראל שקמה, ההגמוניה השלטונית התרכזה אצל הפלג הסוציאליסטי המתון של בן-גוריון, ולא אצל גורמים פרו-סובייטיים ומרכסיסטיים מובהקים יותר. המדיניות הנבונה של בן-גוריון, והאידיאולוגיה הלאומית החזקה שהכתיבה אותה, אפשרה את הלכידות הלאומית והחברתית שהחזיקה מעמד במשך כמה עשרות שנים, אך מדיניות זו ואידיאולוגיה זו אינן עוד.

היום כל המאמצים של האליטות הישראליות מתמקדות במתנחלים. משום שהבולשביקים שלנו מזהים את האיום הרעיוני והערכי הבא משם על המשך שלטונם. אך בזה לא מסתיים כל העניין. רעיון הטיהור האתני של היהודים מיש"ע מקדם את רעיון ה"שלום" שעל חשיבותו כבר עמדתי, ועצם גרושם משם ומסירת השטח לערבים עונה על כמיהתה של האליטה האנטי-יהודית במהותה להשתחרר מליבת ארץ ישראל ההיסטורית בדרך להפיכת עם ישראל לעם ה"ישראלי". השילוב של שלושת הגורמים הללו הופך את ציבור המתנחלים ל"אויב העם" האולטימטיבי בעיניי האליטות השולטות. מוטי קרפל בספרו "המהפכה האמונית" מזהה את הנקודה הזאת ומנתח אותה בפרוטרוט. על מנת להשלים את התמונה ולראות את רדיפת המתנחלים בכלל ואירועי ה"התנתקות" בפרט בהקשר הרחב של התופעה ההיסטורית של הבולשביזם, הבה נפנה שוב לרוסיה של שנות ה-20. בין כל הקבוצות הפוליטיות, התרבותיות והמעמדתיות שנפלו קורבן לעריצות הבולשביקית, ישנה קבוצה אחת שמהווה עבורנו עניין מיוחד. אני מתכוון לקוזקים.

הקוזקים היו קבוצה אתנו-תרבותית בתוך העם הרוסי. הם התיישבו באיזורי ספר ועסקו בחקלאות ובהגנת גבולות המדינה בפני פולשים מהדרום ומהמזרח. הם ניהלו אורח חיים מיוחד, מבוסס על אתוס של חירות, היצמדות לקרקע ומלחמה בלתי-מתפשרת עם הפולשים. הם שמרו "דיסטנס" משאר העם, וזה בא לידי ביטוי בשירותם הצבאי ביחידות נפרדות משלהם, במבנה השלטון המקומי, ואף בצורת ההתיישבות. לא פעם הם התמרדו נגד השלטון המרכזי המלוכני, שהלה ניסה לדכא את חירותם, ומאותה סיבה הם הפגינו התנגדות עיקשת לשלטון הסובייטי. גורלם של האנשים האמיצים האלה היה מר. לא כולם נטבחו או הוגלו לסיביר על ידי הקומוניסטים, אך השלטונות השתדלו מאד שגם אלה שנשארו בבתיהם לא יוכלו להמשיך ולחיות בצורה שהם חיו מאות שנים לפני כן. הקומוניסטים לא היו זקוקים לא לנסיון של הקוזקים בהגנה על המולדת, לא להישגיהם בתחום החקלאות, ובוודאי שלא לתרבותם היחודית. הקבוצה הזאת של כמה מיליוני איש חוסלה – אם לא כולם פיזית אז לפחות תרבותית, לבל יזקפו שוב את קומתם הגאה. מטרתם של הקומוניסטים היה להשכיח מהם מה זה להיות קוזקים, והם גם לא הסתירו את כוונותיהם.

קווי הדמיון שניתן לראות בין הקוזקים למתנחלים, והגורל הטרגי של הקוזקים תחת השלטון הסובייטי מסייעים לנו בהבנת ההתרחשויות של התקופה האחרונה. מהלך ה"התנתקות" אינו מסתכם בפינוי ההתיישבות היהודית מחבל עזה, יהיו הסיבות המוצהרות לכך אשר יהיו. מדובר בחיסול המתנחלים כקבוצה שמהווה איום על השלטון הקיים. לא מעניין את האליטות השולטות שמדובר באנשים אידיאליסטים, יצרנים, תורמים הכי הרבה לבטחון המדינה. ההיפך, התקדמותם בצבא נראית להן מאד מדאיגה. ואם חוזרים אנו לעקורי גוש קטיף: כל ההתנהלות של המדינה לאחר עקירתם מעיד על כך שלא רק שאין ומעולם לא הייתה שום כוונה לשקם את הקהילות המגורשות במקומות אחרים אלא בדיוק ההיפך – המטרה הייתה לעשות הכול שהקהילות הללו לא יקומו מחדש בשום צורה ובשום מקום, המטרה היא שהחקלאים שהיו להם משקים לתפארת יגוועו בבטלה ובדיכאון, המטרה היא שילדי העקורים כבר לא יהיו ממשיכי דרכם.

שלא יהיו שום אשליות: אותו גורל מחכה גם למתנחלי יהודה ושומרון, זו רק שאלה של זמן.

4 ). שליטה על התקשורת. אין צורך להסביר את חשיבות השליטה בתקשורת בהכתבת סדר היום הלאומי. המהפכנים ברוסיה חיסלו מיידית את כל התקשורת האופוזיציונית (עיתונים אחדים של תנועות מהפכניות אחרות עוד החזיקו מעמד במשך כמה שנים, עד שהבולשביקים התחילו "לטפל" בתנועות הללו), וכך זה נמשך למעשה עד קריסת בריה"מ. סגירת "ערוץ 7" בישראל נעשתה במיטב מסורת זו, והייתה מבוא הכרחי להנעת "תוכנית ההתנתקות". עיתונות כתובה חופשית אמנם קיימת בישראל ("מקור ראשון", "בשבע"), אך כלי התקשורת מה"מיינסטרים" הישראלי מתעלמים ממנה בהפגנתיות.

ההצהרות לגבי הפלורליזם וחופש הביטוי בישראל הן למעשה ריקות מתוכן. התקשורת שומרת על העקרונות האלה בקנאות, כל עוד מדובר באנשי השמאל ובערבים. אך כאשר התבטויותיו של ימני או דתי חורגות מגבולות המותר על ידם, הוא זוכה מיד ללינץ' תקשורתי מתוזמן היטב המגובה בפעילות משטרתית יעילה.

5). שליטה על החינוך. עיצוב הדור החדש על פי קווי המתאר הראויים הוא תנאי הכרחי להמשכיות השלטון הבולשביקי. לכן כל שלטון מהסוג הזה חותר לכך שהחינוך במדינה יהיה אחיד ככל שניתן. לא בכדי אחת מהרפורמות הראשונות שבוצעה על ידי השלטון הסובייטי הייתה הקמת מערכת חינוך ממלכתית. בישראל, מסיבות טקטיות בלבד, הסכים בן-גוריון להקמת מערכת חינוך ממלכתי-דתי בצידו של זה הממלכתי, כמובן, תחת פיקוח צמוד (ראה במאמר "מי ימלל גבורות בן גוריון" של אליצור סגל כאן  http://he.manhigut.org/content/view/2220/140/ ).

לגבי החינוך העצמאי – המשטר הישראלי עומד על המשמר בקנאות ולא נותן לו להתפתח בחופשיות – התנהגות זו סותרת לא רק את התפיסה היהודית המסורתית בעניין (ראה למשל במאמר "למען אשר יצוה את בניו" מאת אליצור סגל כאן http://he.manhigut.org/content/view/958/140 / וכן במאמר "מממלכתיות" מאת אליצור סגל כאן http://he.manhigut.org/content/view/1864/140 / ) אלא גם את תפיסת השוק החופשי (שהאליטות הנ"ל טוענות שהן מחויבות אליה).

לגבי ההשכלה הגבוהה – הם דואגים שהיא תהיה נתונה לשליטה בלתי מעורערת של אנשי אקדמיה בעלי השקפת עולם שמאלנית ואתיאיסטית (ועל חשיבות האתיאיזם במלאכת השלטון הבולשביקי כבר עמדתי לעיל).

בזה אני מסיים את נסיוני לשרטט את דמותה של הבולשביזם במובן הרחב. אני בטוח שניתן להמשיך את הרשימה וגם למצוא דוגמאות נוספות בהיסטוריה המודרנית. אך לא זו מטרתי אלא שאיפה להבין את הסיבות העמוקות של המצב הלא מזהיר של יהודי ארץ ישראל היום. האמת חייבת להיאמר, גם כשהיא מרה.

אם נמשיך להרגיע את עצמנו באשליות כמו "אצלנו בכל זאת דמוקרטיה", או "זה פשוט לא יכול להיות", או "לנו זה לא יקרה", כי אז מצבנו יהיה עגום עוד יותר.