שתי הערות ל'מהפכה אמונית'

עמית הלוי

כשם הספר, מנסה מוטי לתאר את שקיעתה של הציונות ועלייתה של האלטרנטיבה האמונית. מבלי לציין פרטי פרטים, אתייחס לשתי נקודות מרכזיות העולות לדעתי מקריאת הספר, שתיהן אכן משקפות את המצב הכללי ואת מצבה של האלטרנטיבה האמונית:

(1) שקיעתה של הציונות – נעוץ סופן בתחילתן

החלקים העוסקים בשקיעתה של הציונות, תיאור המשבר, המשמעויות הפוליטיות והחברתיות שלו ועוד, מנוסחים בבהירות ובסדר רב, ומבססים אצל הקורא את  ההבנה כי סופה של הציונות נעוץ בתחילתה, במובן זה, החידוש בספר זה הוא הניתוח העמוק המפנה את תשומת לב כולם, ביניהם ציונים נכבדים כמו ראשי המתנחלים, יישובי יש"ע, הציבור הדתי-לאומי ועוד, לשורש הריקבון הטמון דווקא בעצם 'ציוניותם', קרי באי-השתחררותם ההכרתית, הנפשית והחברתית, מתפיסות היסוד עליהן מושתתת הציונות כמו: 'מקלט בטוח', 'איפה שעוברת המחרשה שם עובר הגבול' וכדו'.

נדמה לי, שלגבי רוב הקוראים הפוטנציאלים של ספר זה, תהיה זו הפעם הראשונה בה יפגשו התייחסות כה ברורה ונוקבת ביחס ליסודות ומוסדות להם חונכו והתרגלו לראות כעקרונות מקודשים.

האותנטיות והעצמה בהם כתובים חלקים אלו של הספר, מאפשרים לכל מי שמסוגל  להשתחרר מתדמיות ודעות קדומות, לעורר סימני שאלה רבים ולגרום לצורך בחשיבה מחודשת ביחס לתהליכים של שיבת ציון להם הוא שותף ברמה כל שהיא, בדורנו.

מעבר לכך, כבר לאחר קריאת חלקים אלו, מעמיד הספר בפני הקורא ובפרט הקורא  האמוני, או הדתי-לאומי שתי נקודות ציון מרכזיות שבצידן אתגר גדול ויצירתי:

הכשל המובנה והמהותי של הציונות – ההבחנה היסודית כי כל הסימפטומים של קריסתה של הציונות מ'הסכמי אוסלו' ועד 'המהפכה האזרחית', הינם תוצאה של כשל מובנה במודל הציוני של חיים יהודיים בארץ. זאת להבדיל מן התפיסה המקובלת הרואה את שינויי הרוחות במהלך הציוני כסטייה, חולשה, עייפות או נפילה של חלק מן העושים במלאכה. בתור שכך, עד שלא ייבנה מודל חדש אחר, סופם של כל הניסיונות לחזק, להחיות, לרומם או לתקן את התפיסה הקיימת נידון מראש לכישלון חרוץ.

המעמד הנפשי-חברתי של גרורות הציונות – על אף תהליך בפועל של 'חילופי משמרות' בין הצבור הציוני לזה האמוני, נותר הצבור האמוני או הדתי-לאומי בתודעה של נספח וגרורה ביחס לצבור הכללי ולמנהיגיו. תמונה זו משתקפת היטב מהמפגשים השונים בחיי הצבא, הפוליטיקה, השרות הציבורי ובכלל. מצב נפשי זה גורר עמו חוסר נטילת אחריות במישור הלאומי, ומהווה סיבה בפני עצמה לחוסר פיתוח האלטרנטיבה ע"י צבור זה.

(2) אלטרנטיבה אמונית – מהי ?

החלקים המתייחסים לשקיעת הציונות, הינם כמובן בבחינת סור מרע בלבד. האתגר הרציני העומד לפתחנו, הוא, כאמור בספר, פיתוחה של האלטרנטיבה. בכך נדמה כי הספר נוגע ואינו נוגע, וזאת בשני עניינים:

ראשית, הסיבה העיקרית בשלה, טרם עלתה בציבוריות הישראלית דרך אלטרנטיבית של ממש, היא מכורח העובדה המצערת שאכן, אין דרך כזו עדיין (!). כל התיאורים על מעגלים חברתיים ותורניים שהופעתם מהווה חלק מתופעות המהפכה האמונית, הינם שוליים, בהקשר זה של פיתוח תשתית רוחנית ולאומית אלטרנטיבית.

רוב בעלי התשובה, הישיבות ואחרים המוזכרים בספר, לא עוסקים ולו במעט בנושאים אלו, ולא הצליחו עד כה להוציא מתוכם אנשים בעלי שעור קומה באחד מן התחומים הרלוונטיים לאלטרנטיבה האמונית כמו: משפט, פילוסופיה, היסטוריה, כלכלה, ועוד.

במובן זה, אזכורם של אפי פיין ומשה פייגלין בכפיפה אחת, מתאים למחשבה כאילו המרכיב החסר הוא התעוזה או תחושת האדנות והאחריות על הארץ. אלו אכן חסרים למפדל"ניק הממוצע, אך הם אינם לוז המהפכה. התוכן, וממנו התוכנית, היא העיקר הבדיל בין קודש לחול, בין ציוני לאמוני ובין מהפכה דמיונית לממשית.

תוכניותיו של אפי פיין, כפי שהתפרסמו לא פעם בכלי התקשורת, והתנהלותו בממשלת שרון הנוכחית [כולל הסכמתו בפועל לבניית גדר ההפרדה (עם שינויי תוואי קלים), למעבר כסף לרש"פ ולשיחות עם בכירים שונים ברש"פ], מעמידות אותו במקום המכובד של  בכירי המפד"ל לדורותיה ולכל  היותר כ"מודל משופר" על פני הישנים, אך עודנו במרחק דרגתי (מהותי) מאלו החושבים על מהפכה מהותית.

הדבר המרכזי הוא, אם כן, החוסר בפיתוח וגיבוש עמדות יסוד בכל הנושאים הלאומיים העומדים על הפרק. לא ניתן לצפות מספר ראשוני כזה, שימלא את החלל העצום החסר. כפי שמוטי מציין בכמה מקומות, חלק מהנושאים דורשים יצירה רוחנית של שנים ואף דורות.

הערה זו מכוונת להעלאתם של נושאים בספר כקווי מדיניות אלטרנטיביים, המתמצתים בפתגמי חז"ל כמו "עניי עירך קודמים" או "הבא להרגך השכם להרגו". התייחסויות אלו בספר אינן יכולות להיות דוגמא לאלטרנטיבה של ממש.

נושאים כמו צורת המשטר של 'דמוקרטיה יהודית', עבודה עברית במשק הישראלי בתקופתנו,  מדיניות חוץ ונושאים אחרים שצוינו בספר, דורשים התייחסות מחקרית מעמיקה מבחינת הנתונים, ניתוחם והשלכותיהם, לפחות כמו נושא שקיעתה של הציונות...

אביא כדוגמא את ההתייחסות לנושא אלימות במשפחה. בנושא זה נכתב :

"מול המשבר החברתי-תרבותי של החברה המערבית, ניצבת תפיסת המשפחה היהודית המסורתית...בתחום זה אין צורך לפתח אלטרנטיבה,היא כבר קיימת בפועל"

כלום די בכך כדי לספק אלטרנטיבה למודל המשפחה המערבית?! מהי התפיסה של   המשפחה היהודית המסורתית ? כיצד היא מתמודדת עם השינויים החברתיים במעמד האשה ? כיצד היא מתייחסת לחלוקת נטל העבודה בין בני הזוג ? מהן הצעותיה לגבי חינוך הילדים בעידן האינטרנט והטלוויזיה על השלכותיהם ? אלו חלק קטן מן השאלות הקשורות לשינוי התרבותי והמחשבתי הנצרך לתחום זה כמו לכל שאר התחומים העולים בספר, במידה ורצוננו להעמיד אלטרנטיבה של ממש לדרכה של החברה הישראלית-מערבית, בימינו.

סיכום

שתי ההערות הנ"ל משקפות, לדעתי, את מצבה של תנועת מנהיגות יהודית, ושל האלטרנטיבה: מלאי תחושת אי-נחת, מכירים בתשתית הבעייתית של קונספציה הקיימת ושואפים לטוב ולתיקון. עם זאת חסרים את העיקר והוא פיתוח המערכת הרעיונית כולה עד כדי קביעת עמדות ותוכניות אופרטיביות בכל הנושאים הרלוונטיים במצבה של מדינת ישראל, כיום.

לכן, 'מהפכה אמונית' הוא ספר ייחודי ובעל ערך רב, בהיותו מסמך הקורא לכל הכוחות האינטלקטואלים המאמינים בקיום היהודי, ובאמונת ישראל כתשתית לקיום זה, להצטרף למפעל יצירה תרבותית-לאומית, נוכח קריסת המערכות הכוללת במדינת ישראל ולגבש יחדיו את האלטרנטיבה היהודית לגאולתו השלמה של עם ישראל.