משה וצפורה

משה בורח ממיצרי מצרים, גואל את נפשו כשמתחתן עם צפורה במדין, וחוזר לגאול את עמו ואת המציאות כלה.

"ויקח משה את אשתו את בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים" ( שמות ד כ) . התורה אינה מרבה בפרטים חסרי המשמעות. לשם מה הפרוט? ואם הרכיבם על גמל או סוס? מה ענינו של "החמור"?

רש"י: "זהו החמור שחבש אברהם בעקידת יצחק, והוא החמור שעתיד מלך המשיח להתגלות עליו". רש"י מחבר בין שלושה חמורים – של אברהם, של משה, של משיח.

החמור הוא ברייה מיוחדת המבטאת את החומר הפשוט, החומרי והראשוני ביותר. מסביר הרבי מלובביץ (ליקוטי שיחות לא) לא יכול אדם בלי חמור שיסחוב. היכולת האנושית מוגבלת ודווקא לחמור הכוח המיוחד לשאת אדם ומיטלטליו למרחקים. אברהם משה ומשיח שונים ביחסם אל החמור הזה, אל החומר.

אברהם – בדרך לעקדה הרכיב את המאכלת והעצים על החמור אך לא רכב עליו בעצמו. כשראה את הר ה', הר המוריה מרחוק, הורה אברהם למלווים "שבו לכם פה עם החמור" (עם החומר). אברהם ויצחק לבד המשיכו אל העקידה. כדי להגיע אל הפסגה הרוחנית, היה צריך להיבדל מחומרי החיים. רק הם לבדם הפשיטו עצמם מגשמיות העולם והעפילו לעולמות עליונים, לשיא של קדושה. כל העולם נותר מאחור, גם שרה. לאשת בריתו לא גילה את סודו, וכשנודע לה, פרחה נשמתה, נבהלה ומתה. (רש"י כג ב) קשה היה לה להכיל את המעמד שכולו מהות מופשטת ומסוכנת. זו שרה הגדולה מאברהם בנבואה, שעליה אמר הקב"ה לאברהם "שמע בקולה" (בראשית כא יב) . היא החווה את המציאות ומנסה להעלותו מבפנים. היא הלשה עוגות גשמיות, ויחד עם זה מטפחת את נשמתו של יצחק היורש. היא המחברת בטבעיות חומר לרוח. זו שרה הקולטת את המורכבות של המציאות ומבררת אותו. והנה, בפסגת ההתעלות, שרה אינה לוקחת חלק. "אשתו כגופו" ( מנחות צג ב) , החולקת עמו את עולמו הרוחני והגשמי, לא השתתפה.

משה – בצאתו לגאול את העם ממצרים, אשתו עמו רוכבת על החמור. היא חלק משליחותו. "וירכיבם על החמור". היא המצילה אותו ממות במלון, היא השותפה המלאה הדואגת להמשך. החמור (החומר) כבר נושא את המשפחה, לא רק חפצים. "החמור" כבר קרוב יותר, אין צורך להתבדל ממנו, אך משה עצמו אינו רוכב עליו. בכניסה למצרים נעצר המהלך. הם פגשו באהרון ששאל: "החסרים כאן עבדים?" חס עליהם אהרון וחזרו צפורה והבנים למדין. נותר משה הגואל לבדו. צפורה "אשתו כגופו", לא היתה שם עמו בתהליך יציאת מצרים. אולי משום שלא ירדה עמו לשם, אל מיצרי השאול של מצרים, לא התעלתה יחד עמו במתן תורה, שאחריו נצטווה משה לפרוש ממנה. (היחיד בתנ"ך). לאחר ארבעים יום ולילה על ההר ללא אוכל ושתיה, לאחר שקרן עור פניו, "איש האלוקים" היה צריך להתבדל. טרם היגיע השעה לחבר את הקדושה בשיאה אל החומר. בהמשך מרים מוחה, היא תובעת את אחדותם של משה וציפורה. (במדבר יב א ברש"י) עומק תביעתה מכמיהתה העמוקה לימים בהם לא יהיה שום חיץ, שום סתירה בין החיים הטבעיים הגופניים, לבין גדול הנביאים בקדושתו האלוקית. אל נשכח שהיתה זו מרים שכל כך ציפתה לגואל, שהצילה אותו. כשנפרדו משה וצפורה היא הבינה שהגאולה חלקית. היא מבקשת את גאולת העולם כולו, ימים שבהם החומר (החמור) יאיר כמו הרוח עצמו. (הרב קוק במאמר משה ומשיח) .

משיח – עליו נאמר "רוכב על חמור" (זכריה ט ט ), ירכב בעצמו על החמור. הוא ירתום אליו את העוצמה החומרית. בלעדי החמור לא יוכל להגיע, בלעדיו לא יוכל להאיר את חשכת העולם. הוא יפעל מתוך העולם הגשמי על כל פרטיו. ואשתו תהיה שם, שותפה מלאה עמו מתוך אהבה ורעות, לאורך כל הדרך.

כהכנה, כבר היום ישנה תביעה פנימית לקשר שלם בין שנים השווים בערכם, לקשר של אהבה ורעות בין איש לאשתו. בספרו של שלום עליכם "טוביה החולב" שואלת הבת את אביה: "אתה אוהב את אמא?" – טוביה נבוך. מעולם לא חשב על זה. אז פנתה הבת לאם: "ואת אוהבת את אבא?" והאם ענתה: "שנים אני מבשלת לו... מכבסת לו... איזו מין שאלה?" כן, גם זו אהבה עם המון עוצמה, מכח הברית שביניהם, מהשותפות במטלות החיים, אך יש באהבה זו הסתר, גלות. היום, כשיש לנו ארץ ושמים, יש צורך אמיתי ורצון לחוויה טוטאלית שתמלא את הנפש באנרגיות גלויות ובשמחת חיים. ולעיתים מצפה אכזבה, שכן משיח טרם בא, ועדין יש צורך בעמל וביגיעה. אך, עצם השאיפה הברורה והלגיטימית מעידה על קרבה לתקופה חדשה עליה נאמר: "אהבת עולם אהבתיך". (ירמיהו לא)