עדכון שבועי - י"ט טבת תשס"ו

· זרם העומק       
· הגלים שעל פני השטח         
· היו היה מחנה לאומי  (או כיצד נולדה קדימה)        
· ובינתיים בליכוד     
·  איך מגשרים בין זרם העומק לבין הסערה שעל פני השטח       
· הודעות        
· מאמרים
· מדורים

סוד ההתנהלות הנכונה של תנועה מסוגה של מנהיגות יהודית, הוא מציאת שביל הזהב בין זרמי העומק בחברה לבין הגלים שמעל פני הים. מנהיגות יהודית מוצאת עצמה כיום בתוך פער בלתי נסבל בין השניים. עובדה זו מחייבת בירור עמוק ויסודי שכבר החל. אנו מתפללים לבורא עולם כי ייתן לנו את התבונה למקם עצמנו באותו שביל זהב ומאמינים כי דרכנו תצלח גם אם לעיתים היא עוברת בתוך ערפל כבד. העדכון השבועי יעסוק הפעם בעיקר בנושא זה. 

זרם העומק

את האישור לכך שפעילותנו חופפת לזרמי העומק – כלומר לשאיפותיו הפנימיות של הרוב היהודי במדינה, קיבלנו בצורה מרשימה במרוץ לראשות הליכוד. ההתמודדות הזו חשפה בפני הרוב היהודי אופציה חדשה להנהגה, אופציה שאיש לא העז בעבר לבטאה בשפתיים. ההישג הגדול לא היה רק במספר האחוזים המכובד שזכינו לו, גם לא העובדה שחלפנו על פני כמה וכמה שרים שהתמודדו או התכוונו להתמודד ופרשו. ההישג הגדול היה שהצלחנו באמצעות הכלים הפוליטיים לחצות את הסערה המבלבלת שעל פני הים ולצלול ולהתחבר לשעה אל זרם העומק. "היתה זו התמודדות רלוונטית ונורמטיבית" – אומר עמית הלוי ששימש כראש המטה, ובזאת טמונה ההצלחה הגדולה. האפשרות שאת מדינת ישראל תנהיג מנהיגות הקוראת בשם ה', מנהיגות עם אמונה, מנהיגות עם יעדים ודרך יהודיים – האפשרות הזו הפכה להיות נורמטיבית ורלוונטית (אם כי עדיין לא ריאלית) במהלך חודש כסליו תשס"ו. אפשר לומר שאת החושך הגדול שירד על החברה הישראלית מאז הקיץ. האירו במהלך כסליו נרותיה הקטנים של מנהיגות יהודית. האור הקטן הזה חשף את זרמי העומק שמתחת לחושך הגדול. פתאום חשנו את הרצון והמכוונות היהודית של רוב הישראלים. הייתה הקשבה, הייתה אפילו סימפתיה, ואפילו מכוון השמאל הקיצוני ביותר – הייתה הערכה רבה. בלטה מאוד העובדה שמכל המועמדים להנהגת המדינה (מכל שלושת המפלגות הרלוונטיות – ליכוד, עבודה, קדימה), היחיד שיש לו משהו אמיתי לומר הוא המועמד המאמין. והוא אמר. ואנשים הקשיבו. הרוב עוד לא השתכנע, אבל התגובות שאנו מוסיפים לקבל כל העת מדהימות בכל פעם מחדש. האהדה מהאיש ברחוב חוצה גבולות פוליטיים. אפילו איש השמאל הקיצוני ביותר, גדעון לוי מעיתון הארץ – יצא במאמר שכותרתו – "עדיף פייגלין"... אל חשש- גדעון לוי לא שייך לרוב היהודי ולא חולם את חלומותינו, אך הוא מבין שהמועמד היחיד שיש לו אמירה ולא נשאב אל החור השחור הענק שנפער במרכז הפוליטי הישראלי – הוא המועמד המאמין.

למזלנו לא ניצחנו במרוץ לראשות הליכוד. ברור שעם ישראל (בדרך הטבע) עוד לא מוכן למהפך קיצוני שכזה. ההישג שהישגנו היה בדיוק בתחום העדין שבין תחילת לידתה של תודעה חדשה בציבור הרחב, לבין מפלה שהיתה מתפרשת כחוסר נכונות של היהודים, להתחיל ולהיפתח לאפשרות הזו.   

עד היום, הצלחנו לשמור את מנהיגות יהודית כגוף רלוונטי גם בתקופות ביניים ארוכות. עלינו להמשיך, וביתר שאת -- לפעול בזרמי העומק --  להמשיך ולייצר תסיסה אינטלקטואלית, עדכונים שבועיים, צירוף חברים חדשים, עבודה עם צעירים (מ.י. צעירה), הרחבת הפעילות האינטרנטית, הרחבת מעגלי לכתחילה ועוד ועוד. עלינו לברר כל הזמן את דרכנו אך בסופו של דבר כוחנו בהתמדה. אם נדע להמשיך בסבלנות לחתור כל העת אל המטרה בעבודה יום-יומית קשה ואפורה, יהפכו ההתמודדויות הפוליטיות לאור הולך וגדל עד שפני השטח יתחברו אל זרמי העומק. החיבור הזה הוא מטרתנו. אנו רוצים לגרום לרצון הרוב יהודי להפוך ולהיות הכח הגלוי המכוון והמניע את המדינה היהודית. במובן זה אנו בהחלט תנועת שחרור שסיסמתה הראויה – די לכיבוש (ה"נאור").

הגלים שעל פני השטח

לעומת זאת מועמדינו לכנסת מיכאל פואה נאלץ להתמודד עם הסערה שעל פני השטח. פייגלין צלל בנחת, התחבר אל זרמי העומק ואגב כך יצר סערת נגד קשה בעולם הכאן והעכשיו הפוליטי שמעל פני השטח. אל תוך הסערה הזו דחפנו את מיכאל שעשה עבודה פוליטית בלתי רגילה אך חסרת סיכוי בתנאים הללו. למזלנו הבין פייגלין שאל הסערה הזו אסור לו להיכנס ונמנע מלהתמודד לכנסת. לא הבנו שאי אפשר להפריד בין פייגלין ומועמדים אחרים של מנהיגות יהודית. טעינו כשנתנו למיכאל להתמודד לכנסת. במצב שנוצר היינו צריכים להמנע לא רק מהתמודדות של משה לכנסת אלא מכל התמודדות שהיא לכנסת. נרחיב מעט בנושא זה.

זרמי העומק קבועים ובלתי משתנים. עם ישראל מתנהל לאורך ההיסטוריה אל עבר היעדים שקבע לו בורא עולם. לעיתים חי העם בשלום עם היעדים הללו, ולעיתים הוא מתנגד להם. הכוחות המתנגדים מבטאים תכונות הכרחיות לעם נצחי ומיוחד שכזה. בתחילת המאה העשרים, השתלטו הכוחות הללו על תהליך שיבת ציון האחרונה. למעשה מנסים הכוחות הללו להתנתק מהייעוד היהודי באמצעות הריבונות הישראלית. ההתנתקות מגוש קטיף והמלחמה שמנהלים הישראלים במתנחלים הם הביטוי הסופי והמדויק ביותר של נקודה זו. מי שמבין עניין זה לעומקו מבין שתגובת הנגד לחשיפת זרמי העומק שמבצעת מנהיגות יהודית חייבת להיות מטורפת – בתחום השיגעון המוחלט. ואכן זה מה שקורה. הטירוף שאחז בנתניהו ובעקבותיו בתקשורת כולה, נגד פייגלין, מיד לאחר הפריימריס, לא יכול להיות מוסבר כסתם התקשקשות פוליטית רגילה. פייגלין שותק, למעשה כבר לא רלוונטי מבחינה פוליטית, ובכל זאת, בכל השבועיים שלאחר ההתמודדות - עד שמשה מסיר את מועמדותו לכנסת - כל המדינה כאחוזת תזזית.

כל המערכת הפוליטית. כל מבנה המשטר הישראלי, ומעל לכל – כל מארג העשירון הנאור השולט במדינה (סביב הציר המרכזי של הבג"ץ), הכל הכל בנוי סביב מטרת היסוד של בניית עם ישראלי חדש ונורמלי, על חורבות העם היהודי הלא נורמלי והלא רלוונטי. מדינה שלמה קמה בשביל המטרה הזו. ואין זה משנה כלל ועיקר שרוב אזרחיה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים. את האנרגיות היהודיות הללו למדו ברבות השנים שליטיה הנאורים של ישראל, לנתב אל אפיקים בלתי רלוונטיים כגון מפלגות דתיות, מועצות דתיות, רבנות ראשית, פטורים והקצבות לדתיים וכולי. הצורך הציוני לדחוק את היהדות אל משבצת סקטוריאלית שאינה עומדת בדרכו, חבר אל אינטרסים של עסקנים דתיים וכך מוצא עצמו הרוב היהודי בישראל מובל על ידי מיעוט ישראלי המבקש לנתץ את אתוס היסוד שלו ובעצם למחוק אותו כיהודי. כל המנגנון האדיר שבא לבצע את השיבוט הזה, מוצא עצמו פתאום מאויים על ידי הפייגלין הזה שלא נכנע למבנה הסקטוריאלי שנכפה על היהודים ואפילו מצליח להגיע ישירות אל תודעת הרוב היהודי. מיכאל שבא אחרי משה מוצא עצמו מתמודד בתוך המבוך הפוליטי של מרכז הליכוד מול גלי נגד אדירים שהתבטאו ברשימות חיסול מכל כוון אפשרי. מדהים לחשוב שבכל זאת הצליח מיכאל לגייס שלוש מאות שישים ושמונה קולות – כלומר, על כל חבר מרכז מטעם מנהיגות יהודית שהצביע לו היו עוד שני חברי מרכז – ליכודניקים טובים ונאמנים ויהודים אמיתיים שבחרו בו כנציגם. כדאי להעיר שמספר הקולות שהוא קיבל היה בערך שלושה עשר אחוז מכלל 2850 חברי המרכז שהצביעו. היינו, מיכאל קיבל במרכז הליכוד את אותו אחוז שקיבל משה בין כלל חברי הליכוד. 

היו היה מחנה לאומי  (או כיצד נולדה קדימה)

בין היהודים המאמינים מחד, לבין הישראלים המבקשים להיפטר מיהדותם מאידך, עמד עד לקיץ האחרון מחנה ביניים גדול וחשוב. שמו היה "המחנה הלאומי". מדובר בציבור מסורתי שאינו בהכרח דתי אך נקודת המוצא שלו היא הנקודה היהודית. מבחינה פוליטית הזדהה המחנה הזה עם הציבור הכתום אם כי בדרך כלל לא נקף אצבע לטובתו מבחינה מעשית. המחנה הלאומי שהיה ונותר רוב הציבור בארץ (הרוב היהודי) ישב על הכורסא בסלון, ובמשך שנה צפה באולימפיאדת ההתנתקות 2005. המחנה הלאומי התנגד להתנתקות באופן מוחלט והתנגדות זו באה לידי ביטוי במשאל המתפקדים בליכוד. אילו היה שרון פונה למשאל עם קודם להתנתקות היו התוצאות דומות ולכן באמת נמנע מכך. הגיע רגע ההכרעה, ואותם עסקנים דתיים סקטוריאליים שהנהיגו את הציבור הכתום מצאו עצמם פתאום בסתירה מוחלטת בין אמונתם המוצהרת לבין הצורך לשמור על מעמדם. במצב זה מצאנו הן את המנהיגים הרוחניים של הציבור הכתום והן את המנהיגים הפוליטיים שלו חוברים אל כוחות החורבן  - כמובן בשלל תירוצי אחדות, אהבה, אחווה, שלום ורעות... ופותחים את שערי ארץ ישראל בפני כוחות החורבן.

המחנה הלאומי שצפה באולימפיאדת ההתנקות ישב בכורסא אחוז הלם. במשך שנה הכינו עצמם שני מתגוששים מול עיניו כשכול הזדהותו היתה עם המתגושש הכתום. עם השמע הגונג, סירב המתגושש הכתום לקום מכסאו! מילא, אם היה מפסיד לאחר כמה סיבובים, יכול היה הלאומי להמשיך ולאהוד אותו ולקוות לתוצאה טובה יותר בהתמודדויות הבאות. אבל המתגושש הכתום פשוט נעלם מההתמודדות! גוש קטיף פשוט נמס מול המתגושש הכחול והלאומי שלנו הבין את מה שכל אוהד קבוצת כדורגל היה מבין במצב כזה – אין לך קבוצה!

כך בא לקיצו המחנה הלאומי והלך "קדימה".    

ובינתיים בליכוד

הליכוד מבטא באופן מדויק את המתחולל בחברה הישראלית. זמן קצר לאחר הלם ההתנתקות, הובאה להחלטת המרכז ההצעה להקדים את הפריימריס. כולם ציפו ששרון יפסיד ובעצם יחל תהליך הדחתו של מי שבעט בכל החלטות התנועה וחבריה. אולם בפועל קרה ההיפך. חברי המרכז הבינו שבעצם אין מחנה לאומי והצביעו עבור מי שהוכיח כי צדק. שהרי אם אפילו הכתומים לא נלחמו בכלל אז ברור ששרון צדק לאורך כל הדרך. שרון סחף אליו את הליכוד ובהמשך בגד במי שנסחף אחריו ובנה את קדימה. נתניהו והנותרים החליטו להפוך את הליכוד ל"קדימה 2 " ושרידי הנאמנים לדרכו הלאומית של הליכוד הפכו מוקצה מחמת מיאוס. מי שנתפסים כמייצגים מובהקים של המחנה הכתום בליכוד – כלומר מנהיגות יהודית, הפכו לאוייב של ממש.

זו תמונת המצב המדויקת של הסערה שעל פני השטח העכשווי שאיתה מצא את עצמו מיכאל פואה מתמודד בבחירות לכנסת.

איך מגשרים בין זרם העומק לבין הסערה שעל פני השטח

ההצלחה במרוץ לראשות יצרה תגובות חסרות פרופורציה, כמו גם כישלון המרוץ לכנסת.  אך אסור לנו להתבשם יתר על המידה מן ההצלחות וחלילה לנו להתייאש מהכישלונות. מנהיגות יהודית צריכה להבין שאין ביכולתה להתמודד כל הזמן בכל החזיתות. איננו השחקנים היחידים במגרש. כמו שהבנו שאנו חייבים להתמודד על ההנהגה, צריכים היינו להבין היכן אין זה הזמן להתמודד. אין מה להתמודד לכנסת או לכל תפקיד אחר כל עוד הרוח הכללית בליכוד נושבת (מעל פני השטח) "קדימה".  ההישאבות אל החור השחור של המרכז תתפוצץ לעם ישראל בפרצוף. את ארבעים המנדטים שזכה להם הליכוד בבחירות הקודמות, הביא הייאוש מדרך אוסלו. הציבור הנבוך מצא עצמו מחליף מפלגה אך ממשיך באותו כוון ביתר שאת. עתה נראה כי אין לו שום אלטרנטיבה ולכן הוא נתקע במרכז עם קדימה. המציאות הזו תתפוצץ ותחפש כוחות רעננים ואמיתיים להובילה. מגדלי התאומים של מדינת ישראל קורסים במהירות אל תוך עצמם. מנהיגות יהודית צומחת לאיטה מקומת האפס. איננו יודעים היכן יפגשו הקריסה והצמיחה. אנו פשוט צריכים להיות שם כמה שיותר גבוה בנקודת הזמן הנכונה. לגובה הזה נגיע על ידי התחזקות בפעילות זרמי העומק -- לעזור לכוחות הבריאים בתנועה כפי שעשינו בהצלחה לא מבוטלת בעיצוב פני הרשימה הנוכחית, להשתלב בפעילות הכללית, והחשוב מכל – להמשיך כל העת את עבודת השטח וההסברה.

הודעות

שני אירועים חשובים מאוד המחייבים התייחסות התרחשו השבוע.

האחד, הוא העוצר והמלחמה שהוכרזה על היישוב היהודי בחברון ומאחזי הקבע.

השני, קביעתו השערורייתית (אך הלא מפתיעה) של הבג"ץ, כי יהונתן פולארד אינו זכאי לתואר אסיר ציון.

מפאת אורכו של העדכון ננתח ונתייחס לאירועים הללו בעדכון הבא.

·        התכנסות חברי מרכז ופעילים מרכזיים לניתוח עומק של החודשיים הפוליטיים האחרונים, יתקיים ביום א' הקרוב, כ"ב בטבת, בשעה שש בערב, באולם דריפוס שבבית הכנסת משכן באב"ד ברחוב בעל השאילתות מס' 23 בשכונת גבעת שאול בירושלים.

·        השבוע התקיים טקס השקה מרגש של ספרו החדש של משה פייגלין "מלחמת החלומות". תיאור קצר של המפגש ניתן לקרוא כאן: http://he.manhigut.org/content/view/2231/164
את הספר ניתן לרכוש ישירות דרך האינטרנט   - בלינק הבא: http://he.manhigut.org/component/option,com_mosforms/mosform,3/Itemid,162

מאמרים

·        סדנת מנהיגות יהודית צעירה – רווחה  http://he.manhigut.org/content/view/2225/140/
·        בולשביזם כאן ועכשיו – אריה טריינין  http://he.manhigut.org/content/view/2221/140/
·        השמאל הישראלי בפעולה – אבי גולדרייך  http://he.manhigut.org/content/view/2165/140/
·        מי ימלל גבורות בן גוריון – אליצור סגל  http://he.manhigut.org/content/view/2220/140/

מדורים

·        המשפחה – אבן הבנין של האומה – נחמה גרוס:  http://he.manhigut.org/content/view/2233/140
·        לפרשת שמות – השיפור כמסייע למהפכה  – הרב דודי שפיץ: http://he.manhigut.org/content/view/2232/140

לתקן עולם במלכות ש-די
מנהיגות יהודית