מדוע לא תקום מדינה פלשתינאית

לאור, או אולי לחושך, דבריו של אהוד אולמרט בכנס הרצליה על "רצונו" (אם ניתן בכלל לדבר על רצון בהקשר של בובות מסוגו)  בהקמת מדינה פלשתינאית

ראינו לנכון לפרסם כאן מחדש את מאמרו של משה פייגלין מתוך הספר מלחמת החלומות ששם הוא מסביר
מדוע לא תקום מדינה פלסטינית ומדוע בכל זאת צריך לפחד מפניה. שימו לב לתאריכים!

י"ט באלול תשס"ב
28 באוגוסט 02'

אין דבר שמפחיד את ערפאת יותר מהקמת מדינה פלסטינית. זה מפחיד אותו עד כדי כך שכאשר הוצע לו הכל מכל כל, כולל ירושלים, כולל הר הבית וכולל שטחים בנגב הוא פתח במלחמה.

נשמע מוזר, נשמע לא הגיוני: הרי על כך כביכול הוא נלחם כל השנים! אבל בחינה הגיונית של התנהגותו חייבת להביא למסקנה זו.

בדיוק כפי שהסכם אוסלו אינו הסכם שלום אלא משהו אחר לגמרי כך גם המאבק ה'פלסטיני' אינו מאבק שחרור אלא דבר אחר לחלוטין.

מדינה היא כלי ייצור.

היא מייצרת ביטחון, היא מייצרת תשתית הולמת לקידומם של חינוך, כלכלה, בריאות וכדומה – ומעל הכול: מדינה היא כלי לייצור ערכים. היא מבטאת את אותה טביעת אצבע תרבותית, את אותו ערך מוסף ערכי שתורמים העמים באמצעות התאגדותם הריבונית – לתיקון העולם.

מדינה היא מין בית חרושת כזה. כולם עובדים שם בשביל עצמם, אבל התוצר הסופי מספק הרבה מעבר לצורכיהם של בעלי המפעל ושל עובדיו. לכל מדינה, לכל בית חרושת כזה, יש תחומי ההתמחות היחודיים שלו, חומריים ורוחניים כאחד, והוא משתבץ בפאזל הגדול של הייצור הכלל עולמי, באמצעות מסחר והשפעה תרבותית.

ומה קורה אם אל אותו 'איזור תעשייה' מגיעה ביום בהיר אחד חבורת שודדים אשר מעולם לא עסקה בייצור, מעולם לא רצתה לייצר, חבורת שודדים החיה למעלה מאלף שנים (מאז ייסוד האיסלם) על שוד, על ביזה ועל טרור? בפני המפעלים היצרניים קיימות שתי אפשרויות: או להילחם בשודדים, או להיכנע להם ולשלם להם מה שידרשו – עד להתקפה הבאה.

היא דורשת במפגיע מאחד המפעלים הייצרניים להתפנות ממקומו, משום שהיא רוצה לרשת את המפעל ולהתחיל לייצר.

מה יקרה עכשיו?

המפעלים השכנים ינשמו לרווחה, כי הם אינם נתבעים לשלם את המחיר, וההנחה היא שהשודדים יהפכו ליצרנים ויפסיקו להטריד את כלל המפעלים באיזור התעשייה. מובן, אם כן, שכל המפעלים האחרים יגלו אהדה רבה לרעיון הזה, והם גם ימצאו תירוצים רבים מדוע הרעיון צודק ומוסרי (השודדים היו שם קודם...).

המפעל שנתבע להתמסר לשודדים יעשה בתחילה קולות של מלחמה, אך לאחר שיגלה שגם השודדים וגם שאר המפעלים נגדו, ושכולם בוחרים להאשים דווקא אותו בכך שהשודדים מאיימים על כל אזור התעשייה, הוא יתחיל לחפש פתרונות: יציע לשודדים חצי מפעל, שותפויות שונות, עד שלבסוף, לאחר טרור מתמשך, ייכנע וימסור לשודדים את המפעל כולו.

אך השאלה החשובה לענייננו היא מה יקרה בשלב הזה לשודדים. הם הרי אינם יודעים לייצר ואינם רוצים לייצר. "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו" (קללת ישמעאל) היא כל תרבותם ואופן מחייתם. לאמיתו של דבר הם כלל אינם רוצים את המפעל. מה, הם השתגעו? להשקיע, לקחת סיכונים, להתחרות, להתייעל, לתרום, להתחייב, לחנך, לקבל עליהם אחריות לבריאות, לביטחון – כל אלה בעבורם הם כמו מים חיים הניתזים על מאורת עקרבים במדבר: הם בורחים מהמים כמו מאש....

הם אינם רוצים את המפעל: לא את הבעלות עליו ולא את השימוש בו. הם בסך הכול רוצים לחתוך עוד ועוד חתכים בעורקיו כדי שיוכלו לעלוק את דמו בלי להיות שותפים בשום צורה ואופן בייצור עצמו.

ברגע שייראה להם שדרישתם מתמלאת ושעומדים למסור להם את המפעל הם כבר ימצאו את התירוץ להעלות את המחיר, כך שיוכלו להמשיך בטרור ולחתוך בו חתכים נוספים. אגב – הם אף פעם לא יעשו את החשבון האחרון, כלומר מבחינתם אין סכנה שהמפעל יתמוטט ושהדם יפסיק לפרוץ מן הוורידים. לאחמד טיבי אין שום בעיה עם זה שהוא מקרב את קיצה של המדינה המפרנסת אותו. תרבות של שודדים אינה חושבת על דברים כאלה.

לכאורה, מי שמקבל הסבר זה יכול לנשום לרווחה: אם כך הם פני הדברים אין שום סכנה מפני הקמתה של מדינה פלסטינית. אולם אין הדבר כך. הסכנה הזאת שרירה וקיימת, משום ש'בעלי המפעל' השתגעו, והם עוד עלולים לכפות על השודדים המסכנים את קבלתו לידיהם.

יש לכך תקדימים. מדינת השודדים הפלסטינית לא תהיה מדינת השודדים הראשונה שהוקמה בעל כורחה. הזוועות שחוללו האימפריות הקולוניאליות יצרו תגובת יתר נגדית. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה הפתרון של מדינת הלאום נראה כפתרון הצודק היחידי. כך הוגש הפתרון הזה לחברות יצרניות, מחד גיסא, אך גם לחברת השודדים הערבית-מוסלמית, מאידך גיסא.

מאז היווסדן לא ייצרו מדינות ערב דבר מלבד עוני, ניוול, סבל, מלחמות – ועושר אגדי לשליטיהן. מדינות ערב לא הוקמו מרצונן, בעקבות פעילותה של תנועת שחרור לאומית אמיתית, שבאה לבטא את ערכיה החיוביים באמצעות ריבונות מדינית. הן נאכפו על האומה הערבית המוסלמית בידי בעלות הברית האירופאיות בלי שאיש התייעץ אתה, תוך כדי פיתוי המעמד הדקיק של השליטים המקומיים ביתרונות האישיים שיפיקו מן הפתרון הזה. הריבון הקודם היה 'האיש החולה של אירופה' – תורכיה, שהובסה במלחמה; ולשטחים שהועברו לטובת בניית מדינות השודדים החדשות – לא היה דורש.

לאירופאים היה אינטרס ברור בעניין. קח שייח' סעודי, תן לו את כל הנפט, עֲשֵה אותו עשיר כקורח ותלוי בך לשמירת שלטונו, והבטח לעצמך את מקורות האנרגיה והשליטה באזור. אם לשודד הזה לא אכפת מכך שמיליוני אחיו גוועים ברעב, והוא אינו מוצא לנכון לחלוק עמם את עושרה הטבעי האגדי של האומה הערבית, מדוע שלי באירופה יהיה אכפת?... זהו המוסר הציני הנוצרי הטיפוסי, שפתר את העוול הקולוניאלי הישן בעוול חדש – כבד פי כמה. [1]

ערפאת אינו רוצה מדינה, כי בשונה ממדינות ערב יש לו היום כל היתרונות של ראש מדינה, כולל העושר האישי האגדי, בלי שום אחריות, גם לא זו המינימלית, הנדרשת ממוברק או מאסד.

אולם ישראל, בשל מחלת הנפש היהודית העתיקה, בגלל הרצון להתקבל למשפחת האומות ובשל הצורך לעשות לשם כך שלום בכל מחיר עוד עלולה לכפות עליו את קבלת לב ארץ התנ"ך ואת ייסוד מדינת השודדים על גביה.

כפי שהדברים נראים עכשיו, ייאלץ צה"ל להיכנס יותר ויותר לעומק השטח. בשלב כזה או אחר ידמה המצב לזה של בנות הברית לאחר הניצחון על גרמניה ועל יפן במלחמת העולם השנייה. בנות הברית אכפו אז על המדינות המובסות הקמת מדינות חדשות, מדינות שלמעשה הן מדינות המושתתות על שיטת המשטר הדמוקרטית המערבית. ימים יגידו אם ניסוי זה הצליח (לענ"ד הוא נועד לכישלון). אולם במצב שבו אין לישראל טענה מהותית על השטח, במצב שבו ראש ממשלת ישראל מדבר על "רצונם הצודק של הפלסטינים לחיות בארצם", במצב שבו מנסה ישראל להציג את הבעיה כבעיית המשטר הפלסטיני ולא כבעיית הצדק הפלסטיני, ברור שכאשר יתמוטט המשטר הזה תבחר ישראל, כמו בעלות הברית, להקים במו ידיה את מדינת השודדים הפלסטינית.

יש מה לפחד: מדינת פלסטין עלולה חס וחלילה לקום. היהודים יקימו אותה.

[1] הקולוניאליזם קיבל עליו בכל זאת אחריות מסוימת, ופיתח עבור הילידים מערכת מינימלית של תשתיות