למה ההגיון הישראלי מוביל להתנתקויות?

ניצחון החמאס הוא מכה קשה לתפישת העולם "הישראלית". הפלשתינים הוכיחו שהם רוצים מלחמה וטרור. עכשיו אין לשמאלן שבשמאלנים (אלא אם כן הוא חצה לגמרי את הקווים) דרך להימנע מן הסיסמה הידועה: "אין פרטנר". אם כן, כולם מסכימים על־כך שלא ניתן לנהל משא ומתן עם החמאס מכיוון שזה יילחם בנו בגלל עצם מהותו, ובשלב זה בלתי־אפשרי לקדם עוד את ה"תהליך המדיני"  –

"השמש המדינית כבר הייתה גבוה מעל האופק המדיני אך בא החמאס והרס הכל - השמש המדינית של השלום שקעה באחת ועלה הסהר המלחמתי של האסלאם"

כך מקונן השמאלן המצוי. מול המצב שנוצר עומד הישראלי נבוך ומתקשה להחליט מה עושים. לא נזרה מלח על פצעיו ולא נזכיר לו שהוא כבר היה בדיוק באותו מצב עם הפת"ח , ושזיכרונו שוב בגד בו, אלא נתמקד בפתרונות האפשריים .

אפשרות אחת, שממשלת אולמרט ומופז מיישמת כבר עכשיו היא לשכנע את עצמנו שגם החמאס הוא " בסדר", וגם הוא לא כזה מיליטנטי אלא הוא בסך הכל ארגון צדקה עם שוליים קיצוניים. עם הפת"ח הדרך הזאת עבדה לאורך זמן מה ואנחנו באמת שכנענו את עצמנו שהפת"ח שינה את דרכיו, עד שהאמת התפוצצה לנו בפרצוף, אך עם החמאס המצב שונה. יהיה לנו קצת קשה לשנות את יחסנו אליו, כיוון שהוא - איזה בן־בליעל - לא משתף פעולה ומסרב להעמיד פנים כאילו פניו לשלום (הרי היה קל כל כך להאמין לערפאת כשהוא הפריח יוני שלום ומטעני החבלה שתחת כנפיהן כלל לא שינו את הרושם). אפילו יוסי ביילין אמר שעם החמאס בלתי־אפשרי לנהל משא ומתן וזה כבר אומר דרשני .

אפשרות ההכרה בחמאס אם כן היא אפשרות בעייתית.

לכן, הבה נציץ באפשרויות אחרות.

ישנה האפשרות שמציע הימין הפרגמטי מאז ימי ז'בוטינסקי: גרסה ממוחזרת של חומת ברזל (שבימינו היא כבר חומת קרטון). הלכה למעשה אפשרות זו אומרת, שכל שאנחנו צריכים לעשות הוא להגיב בחריפות על אלימות ולא לנהל עם המחבלים מגעים כל עוד הם בעצמם לא יבואו לדבר איתנו, אך פה אנחנו נתקלים שוב בבעיה. גישה זו בנויה על סבלנות שלישראלי פשוט אין. הישראלי המנותק מן הפרספקטיבה היהודית של 4000 שנות היסטוריה אינו מסוגל כלל להעלות על דעתו שגם נכדיו ייאלצו להיהרג במדינת ישראל והוא באמת ובתמים מאמין שאם זהו המחיר של הישיבה בארץ, אז עדיף לנו לקום וללכת. שנים החדירו לראשים את הרעיון שאת השלום יש לרדוף, ואסור לחכות לו ("אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום)  הרעיון תפס. כיום, כששאלת צורך קיומה של מדינת־ישראל מוטלת בספק, קשה לישראלי להחליט האם יש לו איזושהי סיבה לחיות בארץ שעליה הוא יצטרך תמיד לסכן את נפשו , ולכן רעיון ההמתנה לצד השני אינו ישים - אנחנו נישבר הרבה לפניהם .

אפשרות נוספת היא אפשרות מעניינת שאפילו שוקלים להתחיל לשקול לאחרונה. כן כן , לאחרונה, נשמעו קולות הטוענים (לא, אני לא צוחק !) לפרק את הרשות הפלשתינית . לכבוש מחדש את יהודה ושומרון ולחסל/לגרש כל פעיל של הפת"ח או החמאס או כל ארגון טרור אחר. אפשרות זו לא הומצאה היום - היא תמיד הייתה קיימת והסתתרה מתחת לפני השטח למן היום שבו הרשות הוקמה, אך ספק רב אם היא אי־פעם תוצא לפועל שכן זה יאמר שאנחנו מחזירים את הגלגל אחורה ולנו כידוע יש רק כיוון אחד – קדימה. לכבוש מחדש את יהודה ושומרון וחבל עזה תהיה הודאה קבל עם ועדה שמדינת ישראל הודתה בכך שאין סיכוי לשלום. זו תהיה הודאה שתהליך השלום נכשל ושכל תפיסת העולם של מדינת ישראל בשלושים השנים האחרונות הייתה הזיה. מדינת ישראל אינה מוכנה להודות בכך ולכן הרשות לא תיכבש. נקודה .

ב־2002 אריאל שרון הכריז על הרשות כעל אויבתה של מדינת ישראל, אך זו לא הושמדה - למה? מפני הלחץ האמריקני? ודאי שלא. האמריקנים לאחר הטבח במלון פארק היו מוכנים לקבל כל פתרון שלנו בשלב ההוא בדיוק כמו עכשיו. היא לא הושמדה מכיוון שאז לא היה ברור מה לעשות איתה לאחר מכן. מה נעשה עם השטחים הללו אם נכבוש אותם - הרי כבר שלושים שנה (למעשה מיום כיבושם במלחמת ששת הימים) אנחנו רק מחפשים למי למסור אותם ולא מוצאים. לחסל את הרשות הפלשתינית תהיה סתימת הגולל על אפשרות מסירתם - פשוט לא יישאר למי למסור (לכו תשאלו את הירדנים האם הם רוצים את יהודה ושומרון כל שכן את חבל עזה...) לכן אנחנו לא יכולים לכבוש את הרשות גם אם זו תאיים עלינו בנשק גרעיני כי אז אנחנו נצטרך לשמור את השטחים הללו לעצמנו .

כמו כן אסור לנו לשכוח את הדרך שבה ישראל תפסה את יהודה ושומרון וחבל עזה מאז שחרורם: היו אלה קלפי מיקוח בתמורה לשלום ומבחינה עקרונית ישראל עדיין רואה אותם ככאלה. מיד עם סיום המלחמה הצענו את כל השטחים שכבשנו תמורת הסכמי שלום מצד מדינות ערב. אמנם הערבים סירבו לכך אז בכל תוקף, אך אנו המשיכנו לקוות במשך שנים שבסוף הם יתעשתו (כי הרי גם הם רוצים שלום, לא?) ויקבלו את הצעתנו. שיאה של תקווה זו היה תהליך אוסלו , כאשר ניסינו לקנות את הערבים שוב באמצעות יש"ע ולסחוט מהם את סיום הסכסוך. מציאות בחירתו של החמאס, שכופר באפשרות המשא והמתן מראה לנו שאף אחד לא מעוניין לתת לנו תמורת יש"ע דבר - אף אחד לא מתכוון להציע תמורתם שלום. ההיגיון הישראלי במצב זה מובל למסקנה הברורה והחד־משמעית שיהודה ושומרון וחבל עזה חסרי תועלת כקלפי מיקוח. לכן, אם אי־אפשר להשיג תמורתם שלום, אזי אין טעם להחזיק בהם בכלל . אין זה משנה כלל שהחזקתם תורמת לביטחון ישראל ולא פוגעת בו - על פניו, אנחנו מאבדים שם חיילים ואזרחים, ולכן אין טעם להישאר שם. (שימו לב: הגיון ישראלי הוא יותר ישראלי מאשר הגיוני) 

אם כן, לכבוש אי־אפשר כי מדינת ישראל לא מוכנה לספח אליה את יש"ע - מה נעשה עם הערבים שגרים שם? (רעיון חוסר מתן זכות בחירה לכנסת ערבית משום מה מעולם לא נשקל...) וגם לחכות שנים מספר לכך שהערבים ייכנעו (פשוטו כמשמעו) איננו מסוגלים כי הם פשוט סבלנים יותר מאיתנו. לכן נשארה לנו רק אפשרות אחת שאותה כבר ראינו הקיץ .

בדיקה מדוקדקת תראה שהמצב לפנינו אינו חדש כלל וכלל. ההתנתקות נולדה מכיוון שלא היה לנו פרטנר להמשך התהליך המדיני ולכן היא תופיע גם עכשיו. ההתנתקות היא באמת תופעה חדשה בנוף הרעיונות הישראלי. עד עתה הנחת העבודה הייתה שאיננו יכולים לסגת "סתם" - זה חייב להיות מלווה בהסכם. "או הסכם או 'כיבוש '" - אם תרצו. בא שרון וחולל מהפכה. אנחנו אדונים לגורלנו - אנחנו ניסוג מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים . אם אי־אפשר להמשיך את תהליך השלום בצוותא - נמשיך את תהליך השלום לבד. אם לא מצליחים לעשות שלום עם האויבים אז עושים אותו בלעדיהם .

רעיון המהלכים החד צדדיים גאוני בפשטותו . אם הם לא מוכנים לקחת את השטח בהסכמה, אנחנו פשוט נברח ממנו ונשאיר אותו להם בין אם ירצו בו ובין אם לאו . מיותר לציין שהמצב של היום גרוע עשרות מונים מזה שהיה לפני ההתנתקות. אם ההתנתקות נועדה "לפתור" מצב זמני שלא היה אמור להימשך תקופה ממושכת (מות ערפאת היה אמור לציין את בוא הפרטנרים החדשים), אזי החמאס לא מתכוון להיעלם לשום מקום ולנו כבר באמת אין עם מי לדבר .

לפיכך, המסקנה היחידה שאליה יגיעו נבחרינו היא שאין ברירה. כיוון שאין למי למסור את השטח (והרי זו המטרה היחידה שלהם כבר שנים - למסור), אנחנו פשוט נפקיר אותו. אם החמאס לא מוכן לקחת אותו בצורה מסודרת, אנחנו "נראה לו מה זה" על ידי בריחה רבתי מיהודה ושומרון (וקודם מחבל עזה), ונראה אותו מתמודד עם זה ...

לאלה מאתנו אשר אינם מקבלים את המסקנה שבריחה מן החמאס (בעצם מכולם) אל גבולות 67 וטמינת הראש בחול הם פתרונות לבעיה יש כנראה רק פתרון ארוך טווח אחד . ההיגיון הישראלי כפי שראינו אכן מוביל אותנו להתנתקויות נוספות, פשוט כי אין לו יותר שום מטרה פרט להישרדות, ואת זו (כך הוא חושב) הוא יוכל להשיג על־ידי נסיגה מיש"ע. כמובן שהאמת המרה היא שאת עצם נוכחתנו כאן הערבים לא מוכנים לקבל, וברגע שאותה תפישה ישראלית תצטרך להתמודד ברצינות עם עובדה זו יישאר לה רק מוצא אחד - לברוח. הפתרון לבעיה זו שכל כולה בעיה פנימית, ואין לה שום קשר לעליית ארגון טרור כזה או אחר, נעוץ בשינוי גישה מהותי. לפני כן אמרנו שמדינת ישראל אינה מסוגלת להודות בטעותה, ולכן הרש"פ לא תיכבש. אני אכן מאמין בכך, ולכן אני משוכנע שכדי לבצע את הפתרון הזה - פתרון כיבוש שטחי יש"ע מחדש והחלת הריבונות עליהם יכול להתבצע רק על־ידי מנהיגות חדשה לחלוטין. מנהיגות, אשר תפישת עולמה תהיה יהודית במהותה וגם ההכרה בזכותנו על הארץ תהיה מעוגנת בשורשים יהודיים. כל־עוד נמשיך להיות מובלים על־ידי הנהגה שמונחית על־ידי ערכים נוצריים של מוסר מלחמה, תפישה מסולפת של דמוקרטיה ומעל הכל הנהגה אשר כבר אינה מכירה בזכותנו הבלעדית והגורפת על ארץ־ישראל , אלא מכירה בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתיני, לא נוכל לפתור את הבעיה הניצבת מולנו. לשמחתי הנהגה זו כבר מתחילה לתת את אותותיה, אך עד שזו לא תקום ובחירתנו תהיה בין ימין ישראלי לשמאל ישראלי אנחנו מועדים להתנתקויות נוספות. עליית החמאס מחד וכישלונה הצפוי מראש של ההנהגה הקיימת בהתמודדות עמו מאידך תהיינה כנראה הזרז האולטימטיבי להופעתה של הנהגה יהודית זו , ונותר רק לקוות שהציבור יבחר בה בטרם תאבד עצמה המדינה הישראלית לדעת .

ולסיום,

הבה וניכנס לראש של הצד השני (הרי הזדהות עם האויב מאוד פופולרית היום). אם אתם הייתם פלשתינים, מה הייתם חושבים? אני חושב שהם רואים את המציאות כך: "תראו איזו אסטרטגיה גאונית פיתחה ההנהגה שלנו (חמאס/פת"ח - זה לא משנה). כל מה שאנחנו צריכה לעשות זה להימנע מכל קשר עם מדינת ישראל לתקופת קצרה וזו מיד קמה ומפנה בייאוש את השטח. הנה הנה קרב סופה של מדינת ישראל. אם רק לא נישא ונתן עם הישראלים מספיק זמן הם ייסוגו גם מגוש־דן ."

ומכאן לסיסמת הבחירות של החמאס שאיתה הוא ניצח בבחירות: "דין תל אביב כדין נצרים".

מוכר לאוזן הישראלית, נכון? ההבדל הוא רק בסדר .