לנוער שלנו

לנוער שלנו, גיבורי החיל,

עבר עלינו יום קשה וכואב. ראיתי אתכם יחד עם ילדינו שלנו, הולכים הביתה בדרכי בנימין המוכרים. הולכים לאט, שפופים שבורים ורצוצים. הולכים אל ההורים המצפים לכם באהבה, רוצים לעטוף אתכם בנחמה.

ראיתי אתכם ללא שנאה, ללא זעם, סתם כואבים. הרי ידעתם מראש שאין לכם סיכוי, ובכל זאת מסרתם את הנפש. נוער נפלא, הנלחם בכל מאודו על האדמה, על הבית. החזרתם לנו להורים את זקיפות הקומה, עזרתם לנו להרים ראש. עם ילדים שכאלה , אנחנו ההורים יודעים ללא ספק – שהצלחנו.

ראיתי אתכם יפים כאלה, כל כך פשוטים וצנועים, והייתי גאה. התעצומות שלכם מעוררי פלא. אל דאגה! הניכור הוא מתוך שנאה עצמית. יש בכם משהו כל כך אמיתי, משהו נצחי ובלתי נתפס. משהו שזר לא יבין בו, אך הנשמה – מתאווה אליו.

ראיתי אתכם לוחמים כאריות ובוכים, כנאמר על דוד המלך "עדינו העצני" – עדין מחד וקשה כעץ מאידך. ואין ספק שלא רק אני ראיתי, בכל בית בישראל מביטים בכם ואומרים (מי בקול ומי בשקט) "יש משהו בנוער הזה... יש פה אמת".

היו ברוכים,

אוהבים ומצדיעים לכם,
נחמה